למרות שלבעלה נותרו רק שנתיים לחיות, החליטו להביא ילד לעולם

כשהרופאים הודיעו לאורן, בעלה של אורית זמיר, שיש לו מחלה סופנית, החליטו השניים להגשים כמה שיותר חלומות: "הייתי חייבת בן שייראה כמוהו, שיישאר לי זכר ממנו"

אורית זמיר עם הילדים ליהיא (12), זהר (עשר) וניב (חמש). "ניב זוכר את אבא שלו ומדבר עליו הרבה" (צילום: יאיר שגיא)
אורית זמיר עם הילדים ליהיא (12), זהר (עשר) וניב (חמש). "ניב זוכר את אבא שלו ומדבר עליו הרבה" (צילום: יאיר שגיא)

לפני חמש שנים אורן ואורית זמיר הביאו לעולם את בנם השלישי, ניב. בניגוד ללידת שתי בנותיהן הגדולות, הפעם השמחה הייתה מהולה בהרבה עצב. אם בזמן שנולדו הבנות, אורן עוד יכול היה לדמיין איך יראה אותן גדלות, מתבגרות, חוגגות בת מצווה, מתגייסות לצבא – הפעם הוא ידע שגם לראות את בנו עושה את צעדיו הראשונים, עלול להישאר בגדר פנטזיה.

 

ניב נולד בזמן שאורן (אז בן 37) גסס ממחלה סופנית. למעשה, ניב נולד בגלל שימי אביו היו ספורים. "אמרתי לאורן שאני רוצה להביא עוד ילד, כי אני רוצה שיהיה לנו בן שייראה כמוהו, שככה יהיה לי עוד זכר ממנו", מספרת אורית זינגר־זמיר, אלמנתו של אורן. "הוא אמר לי: 'בייב, אני יודע לעשות רק בנות'. אבל אני אמרתי לו: 'סמוך עליי. את זה תשאיר לי ולאלוהים שלי'".

 

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

 

עד ספטמבר 2011 החיים של בני הזוג זמיר היו נורמטיבים ומאושרים. השניים הכירו לפני 15 שנה במסגרת לימודים במכללה לרפואה משלימה, ונישאו שנתיים לאחר מכן. הם התגוררו ביחידת דיור צמוד להוריו של אורן במושב חירות, והיו הורים לליהיא וזהר, אז בנות שלוש וחצי ושנה וחצי. אורית (46), היום מנהלת מכירות בחברת הייטק, הייתה בעלת משרד עצמאי שסיפק שירותי מזכירות לעסקים. אורן עבד כמנהל מחסן, אבל במקביל לקח על עצמו עבודות נוספות כדי לחסוך כסף לבניית בית למשפחה.

"הפרופ' הסביר שלאורן נמצא גידול נדיר בגזע המוח, ושבגלל המיקום שלו, אי־אפשר לנתח ולהציל אותו. שכל מה שניתן לעשות זה לבצע הקרנות וכימותרפיה בניסיון לכווץ את הגידול"

 

"בשלב מסוים אורן התחיל לסבול מחולשה וממיגרנות קשות", מספרת זמיר. "שיערנו שזה בגלל שהוא עובד יותר מדי, אבל יום אחד אכלנו ארוחת צהריים ואורן אמר לי: 'תקשיבי, אני לא מצליח לבלוע'. זה היה מוזר. אמרתי לו: 'אתה כבר תקופה ארוכה מרגיש לא טוב. תן קפיצה לרופא המשפחה'. הוא הלך לרופא במושב, ואחרי שסיפר לו על הסימפטומים הרופא ביקש ממנו לנסות ללכת ישר. אורן לא הצליח, והרופא שלח אותו מיד למיון בבית החולים מאיר בכפר־סבא.

 

"אחרי יומיים של אשפוז ובדיקות, הרופאים הודיעו לנו שמצאו ממצא במוח, והפנו אותנו להמשך בירור אצל פרופסור בכיר באיכילוב. למחרת התייצבנו אצל הפרופסור. איך שהתיישבנו אצלו במשרד הוא התנצל ואמר שיש לו בשורות רעות: לאורן נמצא גידול נדיר בגזע המוח. הוא הסביר שבגלל המיקום שלו, אי־אפשר לנתח ולהציל אותו. שכל מה שניתן לעשות זה לבצע הקרנות וכימותרפיה בניסיון לכווץ את הגידול, ובכך להפחית את תופעות הלוואי ולקנות לו עוד זמן לחיות. הוא אמר שבסופו של דבר המחלה תמשיך להתקדם, ושלאורן נותרו רק עוד כשנתיים לחיות".

 

   אורית ואורן ז"ל. "הרופאים אמרו שהוא ימות בתוך שנתיים, אבל בסוף הוא הצליח לחיות כמעט שש שנים" (צילום: Revibit)
    אורית ואורן ז"ל. "הרופאים אמרו שהוא ימות בתוך שנתיים, אבל בסוף הוא הצליח לחיות כמעט שש שנים"(צילום: Revibit)

     

    זה הגורל שלנו

    זו לא הייתה הפעם הראשונה שזמיר נאלצה להתמודד עם בשורות איוב מעין אלו. כשהייתה בת 16 איבדה את אמה, שחלתה בסרטן השד ונפטרה בגיל 42. דווקא בגלל זה, על אף ההלם, היא אומרת שהחליטה מיד לנקוט גישה פרקטית. "כבר בנסיעה חזרה הביתה מהפרופסור אמרתי לאורן: 'תחשוב על כל הדברים שאתה רוצה לעשות ואני אדאג שתגשים אותם'. הוא היה מאוד מבולבל. הוא אמר בעיקר שהוא רוצה להמשיך לצלול, אבל בהמשך זה באמת מה שעשינו. הבנו שאנחנו צריכים להפיק את המקסימום ואת הטוב מכל רגע. מצד אחד, לא איבדתי תקווה, קיוויתי שבמהלך השנים שנתנו לו לחיות יצליחו למצוא ניתוח או תרופה שתציל את חייו. אבל מצד שני, היה לי ברור שאנחנו צריכים לנצל את השנתיים האלה עד תום. לי ולאחותי התאומה בישרו שאמא שלנו הולכת למות רק חודש לפני שהיא נפטרה. תמיד הרגשתי שלא ניצלתי מספיק את הזמן איתה. היה לי ברור שאני רוצה להגשים עם אורן כמה שיותר חלומות וחוויות".

    "היה לי ברור שאנחנו צריכים לנצל את השנתיים האלה עד תום. לי ולאחותי התאומה בישרו שאמא שלנו הולכת למות רק חודש לפני שהיא נפטרה. תמיד הרגשתי שלא ניצלתי מספיק את הזמן איתה"

     

    איך ממשיכים לנהל זוגיות מאושרת כשיודעים שיש לה דדליין? שגזר דין מוות אורב בפינה?

    "בתור התחלה, היה צריך שאורן ירגיש טוב יותר מבחינה פיזית. בחודשיים הראשונים אחרי הגילוי הוא עבר סבב הקרנות וזה עזר. הגידול התכווץ ותופעות הלוואי פחתו. אז התחלנו לנסות להגשים כמה שיותר חלומות. אורן היה בחור צנוע, ולכן גם החלומות שלו היו בהתאם. אלה לא היו דברים גרנדיוזיים. המדבר, למשל, היה אהבת חייו, ולכן הוא יצא לכמה שיותר טיולים בו. לפעמים הוא היה יוצא רק עם הבנות. היה לו מאוד חשוב להעניק להן כמה שיותר חוויות. אז הוא היה מעלה אותן על הג'יפ, ישן איתן כמה ימים באוהל במדבר ובלילות מדליק איתן מדורה".

     

    מה עוד עשיתם בתקופה הזו?

    "טסנו כמה פעמים לחו"ל. אם לפני כן אמרנו שנטוס כשהילדות יגדלו קצת, הבנו שאין לנו יותר את האופציה להשאיר דברים ל'מתישהו בעתיד', שאם אנחנו רוצים משהו, אז צריך לעשות את זה כאן ועכשיו. גם בארץ הקפדנו כמה שיותר לבלות, לצאת לארוחות רומנטיות, להופעות חיות. הפכנו מאוד קנאים לזוגיות שלנו והשקענו בה כמה שיותר".

     

    אפשר באמת לחוות רגעי אושר במצב הזה?

    "ברור. היו לנו בעיקר רגעי אושר. לא נתנו למחלה להפיל אותנו. גם כשהיינו מתעסקים במחלה היינו אומרים: 'עכשיו שעתיים אנחנו מחטטים במצב הזה ואז ממשיכים הלאה'. כל הזמן הזה השתדלנו לא להפוך לקורבנות, לא לשקוע ברחמים עצמיים. אמרנו שזה כנראה הגורל שלנו, שגדול עלינו להבין למה, אבל שלמעשה כולנו חיים על זמן שאול. הרי כל אחד ימות מתישהו.

    "אורן היה בחור צנוע, ולכן גם החלומות שלו היו בהתאם. המדבר, למשל, היה אהבת חייו, ולכן הוא יצא לכמה שיותר טיולים בו. לפעמים הוא היה יוצא רק עם הבנות. היה לו מאוד חשוב להעניק להן כמה שיותר חוויות"

    "ניסינו להיאחז בחיים ולהתמקד כמה שיותר בטוב. אם בעבר היינו יכולים להתווכח על דברים שטותיים, אז בתקופה הזו לא נתנו יותר מקום לכעס, לוויכוחים ולעלבונות. העצמנו את הדברים הקטנים שבחיים. אם אורן לא הרגיש טוב ואי־אפשר היה לטייל, היינו יוצאים עם הילדים החוצה ומעיפים איתם עפיפונים. ניסינו לסחוט מכל רגע את הטוב".

     

    סביר להניח שהיו גם רגעים קשים.

    "מובן שהיו גם הרבה רגעי עצב. בעיקר בלילות. לפעמים הייתי יושבת לילות שלמים ומסתכלת על אורן ישן. מלטפת אותו, מריחה אותו, חושבת על זה ולא מאמינה שבקרוב זה ייגמר. שהוא הולך להבריז לי באמצע המסע".

     

    "הבנו שאין לנו יותר את האופציה להשאיר דברים ל'מתישהו בעתיד', שאם אנחנו רוצים משהו, אז צריך לעשות את זה כאן ועכשיו" (צילום: יאיר שגיא)
      "הבנו שאין לנו יותר את האופציה להשאיר דברים ל'מתישהו בעתיד', שאם אנחנו רוצים משהו, אז צריך לעשות את זה כאן ועכשיו"(צילום: יאיר שגיא)

       

      אתה אלוף העולם

      במהלך הזמן הזה, מספרת זמיר, היא ואורן השתדלו לחיות כמו כל זוג רגיל. "הייתה לנו מסורת כל ערב, להיכנס יחד למיטה לפני שהולכים לישון ולראות פרק בסדרה. הסדרה האהובה על אורן הייתה 'משחקי הכס'. למרות שהוא אף פעם לא דיבר איתי על זה, תמיד עבר לי בראש שאולי הוא לא יזכה לראות איך הסדרה נגמרת. לצערי, הוא באמת לא זכה לראות את הסוף שלה".

      "אורן היה אדם אופטימי עם המון הומור שחור. אם היינו מתארחים אצל חברים, מישהי הייתה הולכת להביא עוגה ומתעכבת, והוא היה אומר: 'תתקדמי עם העוגה כי עוד רגע אני מת'"

       

      איך החברים שלכם הגיבו כשהם גילו שימיו של אורן קצובים?

      "בהתחלה היה להם קשה, אבל הם התרגלו. בעיקר כי אורן היה אדם אופטימי עם המון הומור שחור. למשל, כשהיינו נפגשים עם חברים והיו ויכוחים לגבי משהו, אורן היה יכול להגיד: 'מה זה משנה? גם ככה אני לא אהיה פה עוד מעט'. או אם היינו מתארחים אצל חברים, מישהי הייתה הולכת להביא עוגה ומתעכבת, והוא היה אומר: 'תתקדמי עם העוגה כי עוד רגע אני מת'"

      .

      זמיר מאמינה שבזכות אופיו של אורן והאופטימיות הגדולה שלו, הוא הצליח לחיות הרבה יותר ממה שניבאו לו: "הרופאים אמרו שהוא ימות בתוך שנתיים, אבל בסוף הוא הצליח לחיות כמעט שש שנים", היא מספרת.

       

      שנתיים אחרי הגילוי, בעוד שעון החול של בני הזוג ממשיך לאזול, הרגישה זמיר שהיא רוצה עוד ילד מבעלה. "לי יש רק אחות אחת", היא מסבירה. "ואחרי שאמא שלי הלכה לעולמה כשהייתי נערה, הרגשתי שאחות אחת והורה אחד זה לא מספיק. לא רציתי מצב דומה עבור הבנות שלי. אמרתי לאורן: 'כל עוד אתה פה, בוא נביא לעולם עוד אחד'. גם אמרתי לו שאני מאוד רוצה בן ממנו. בהתחלה המחשבה להביא עוד ילד הייתה קשה עבורו. הוא אמר: 'גם ככה אני מאוד מתייסר לגבי הבנות, עם הידיעה שלא אזכה לראות אותן גדלות, שלא אהיה לצדן בתחנות המשמעותיות בחיים שלהן'. אבל הוא מאוד אהב אותי, ולכן זה לא משהו שהייתי צריכה להילחם איתו עליו. מהר מאוד הוא התרצה".

      "בהתחלה המחשבה להביא עוד ילד הייתה קשה לאורן, אבל הוא התרצה. והיום, כשאני מסתכלת על ניבי, אני אומרת: וואו, כמה שזה הצליח"

       

      אבל יש באמת קושי להביא לעולם ילד מתוך ידיעה ברורה שהוא יגדל יתום מאב.

      "זה אולי יישמע סוציומטי, אבל באמת שפחות התעסקתי בזה. מבחינתי היה ברור שהמסלול של אורן עומד להסתיים ושאני לא רוצה לפספס את ההזדמנות הזאת. גם אני וגם אורן ידענו שלילד הזה תמיד תהיה משפחה רחבה. שנוסף לי ולאחים שלו, יש גם את אחותי, וכמובן גם את ההורים של אורן שגרים לידנו במושב. פשוט הרגשתי שאני חייבת שיהיה לי בן מאורן כדי שיהיה לי המשך ממנו, והיום כשאני מסתכלת על ניבי אני אומרת: 'וואו, כמה שזה הצליח'".

       

      "כשהיה ברור שהסוף מתקרב, אורן כתב מכתבים לילדים – כל מכתב מיועד לגיל מסוים ואני אמורה לתת להם אותו ביום הולדת ספציפי" (צילום: יאיר שגיא)
        "כשהיה ברור שהסוף מתקרב, אורן כתב מכתבים לילדים – כל מכתב מיועד לגיל מסוים ואני אמורה לתת להם אותו ביום הולדת ספציפי"(צילום: יאיר שגיא)

         

        אורן הלך לעולמו כשניב היה בן שנתיים וחצי, אבל כבר במהלך ההיריון איתו חלה הידרדרות קשה במצבו. "הגידול שוב גדל, ואורן התחיל טיפול כימותרפי כשהייתי בחודש תשיעי", מספרת זמיר. "תופעות הלוואי היו מאוד קשות. היו ימים שאורן לא הצליח לצאת מהמיטה. הוא ממש סבל. הוא אמר לי בבכי: 'אני אפילו לא מצליח להרים את התינוק'. זה תסכל אותו נורא. הייתי צריכה כל הזמן לעודד את רוחו. להגיד לו שהוא אלוף העולם, שאני סומכת על הכוחות שלו. לשכנע אותו לקום ולשכב לצד ניב על השטיח".

        "אורן אמר שהוא מאחל לי שאמצא זוגיות חדשה וטובה. הוא אמר: 'אני בוטח בך שתמצאי מישהו שיכול להתאים גם לילדים'. אמרתי לו שאני לא חושבת שאצליח למצוא עוד מישהו כמוהו"

         

        כעבור שנה קשה של טיפולים, אורן בחר להפסיק אותם. אחרי מסע שכנועים הם מצאו אונקולוג שהיה מוכן לעשות לאורן עוד סבב הקרנות. "זה נתן לנו עוד פרק זמן איכותי שבו הוא יכול היה לתפקד ולקחת חלק פעיל בחייו של ניב", אומרת זמיר. "לשמחתי, בזכות זה, ניב זוכר היטב את אבא שלו ומדבר עליו הרבה".

         

        קצת לפני שמלאו לניב שנתיים, חלה הידרדרות נוספת במצבו של אורן. בארבעת החודשים האחרונים לחייו הוא כבר הפך לסיעודי, וחוץ מגיחות לבית החולים לא יצא מחדר השינה. "כשהיה ברור שהסוף מתקרב, אורן כתב מכתבים לילדים – כל מכתב מיועד לגיל מסוים ואני אמורה לתת להם אותו ביום הולדת ספציפי: מכתב לגיל עשר, לגיל הבת והבר מצווה, לגיל 16, לגיוס לצבא ואפילו ליום החתונה. בשלב הזה התחלנו לנהל את השיחות על היום שאחרי. אורן אמר לי שחשוב לו מאוד שאשמור על קשר עם המשפחה שלו, אבל גם שהוא מאחל לי שאמצא זוגיות חדשה וטובה. הוא מאוד שחרר. הוא אמר: 'אני אוהב אותך ומודה לך על הכל. אני בוטח בך שתמצאי מישהו שיכול להתאים גם לילדים'. אמרתי לו שאני לא חושבת שאצליח למצוא עוד מישהו כמוהו. השיחות האלה היו מאוד קשות לי".

         

        חלפו מאז שנתיים וחצי. מה באמת קורה עם זוגיות?

        "עד היום לא קרה שום דבר. אשמח מאוד לזוגיות ואני חושבת שזה הצעד הנכון עבור הילדים, וגם ההורים של אורן מאוד מעודדים אותי לזה. אבל אני לא טיפוס בליין ואני גם לא רואה את עצמי נכנסת לאתרי היכרויות. זה מרגיש לי כמו ג'ונגל. אני כנראה צריכה מישהו שפשוט ידפוק לי על הדלת ויגיד לי 'היי'".

         

        מה היית אומרת לזוג צעיר שמתבשר עכשיו, שלאחד מהם נותר זמן קצוב לחיות?

        "לא לפחד לדבר על המוות. לנהל שיח פתוח אפילו על הרגשות הכי קשים. לשמור על אופטימיות, אבל לא להדחיק ולא להתעלם מהאמת המרה. שנתיים וחצי אחרי האובדן הנורא אני גם יכולה להגיד שהחיים נמשכים. העצב כל הזמן מתלווה אליהם, אבל הוא לא מצליח להשתלט".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: לירון שמעוני)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: לירון שמעוני)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד