מעיין סבג־חטואל (38) מכפר־סבא, גרושה בזוגיות, אם לשלושה, מטפלת ברפואה סינית בקליניקה "רגע לנשימה", מעבירה סדנאות מודעות ותודעה ומספרת את סיפורה בהרצאה "מלב האדמה ללב האדם":
בגיל 27, כשסיימתי לימודי רפואה סינית במכללת רידמן־כנרת, נסעתי להתמחות בבית חולים בצ'אנגדו שבמחוז סצ'ואן. לקראת השיבה הביתה החלטנו, ארבע ישראליות, לטעום קצת נופים. שתיים מהחברות לא התעוררו במועד ויצאתי עם חברתי ענת לכפר מוקף טבע פראי. זה היה ב־12 במאי 2008.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
בצהריים, כשהגענו, הרגשנו באוויר מין חוסר שקט של הטבע. היה לא נעים והחלטנו לקצר את הטיול ולחזור לצ'אנגדו. התיישבנו במסעדה על הנהר, מורעבות, וכעבור דקות ספורות האדמה התחילה לזוז. אנשים מסביב ברחו ואז הגיעה רעידה עוצמתית. הוטחנו לרצפה והגג קרס עלינו.
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי קבורה מתחת לגג ההרוס. שמעתי שענת צועקת ולא יכולתי להוציא מילה כי הלסת התרסקה לי. כשפינו ממני את ההריסות ניסיתי לדבר, אבל לא יכולתי. נגעתי בפניי והבנתי שהפה שלי לא במקום. הביאו לי את התיק שלי, הוצאתי חולצה וקשרתי אותה מסביב לראש, משענת ללסת שהייתה ממש תלויה. במחברת שמצאתי כתבתי לענת, שנפצעה ביד, שחייבים סיוע רפואי. החלטנו ללכת לאורך הנהר. הדרכים היו חסומות בסלעים, עצים שנעקרו וגשרים שהתמוטטו. בדיעבד התברר שהיינו באסון בסדר גודל לא נתפס, שנהרגו בו 70,000 איש.
הצטרפנו לנחיל אנושי ענקי והתחלנו ללכת, כשאני מדממת כל הזמן, ואז שני בחורים הציעו לנו טרמפ ולקחו אותנו לבית חולים. הרגשתי שניצלתי, אבל אחרי זמן קצר הייתה רעידת אדמה חזקה נוספת והבניין קרס. באותו רגע הבנתי שיש מצב שלא אצא משם בחיים. הצוות הרפואי הודיע לי שמצבי קשה ושעליי להגיע למומחה פה ולסת. אסרו עליי לשכב כדי שלא איחנק מהדם שנזל בלי הפסק. למחרת הגיעו חיילים למחנה האוהלים שהוקם שם, ורשמו שמות כדי להעביר לרשויות. יומיים לא ישנתי ולא הצלחתי לבלוע. בערב השני, אחרי 48 שעות בלי מים ואוכל ועם דימום רציני, הרגשתי שאני מאבדת חיבור עם הגוף ושוקעת בתהום. בדמדומים שמעתי קול ששאל אותי על מה אני מצטערת כשאני עוזבת את העולם ובמקביל אמר שאעשה מה שהוא מנחה אותי ואֶנצל. זה היה רגע מכונן. מאפס אנרגיה הרגשתי שאני מתמלאת חיוניות אדירה. הקול המשיך ואמר שעליי לצאת למסע ושלא אקשיב לאנשים שינסו לעצור אותי.
למחרת, למרות האזהרות, ענת ואני יצאנו לדרך ברגל. בדרך פגשנו בחור סיני שאמר 'אני אציל אותך!' התחלנו ללכת והוא תמך בי, יחד עם ענת, ניגב לי את הזיעה, הרטיב את שפתיי וסחב אותי על כתפו. הלכנו 12 שעות ופתאום שמענו שקוראים בשמותינו. שני חבר'ה שפגשנו עוד לפני כן בבית חב"ד חיפשו אותנו מטעם שגרירות ישראל, אחרי שהחברות שנשארו בצ'אנגדו דיווחו על היעדרנו. הקונסוליה שלחה אותם עם טלפון לווייני והם דיווחו שמצאו אותנו וביקשו אמבולנס. אבל לא רציתי לחכות. נאחזתי בחיים. הייתי תשושת גוף, אבל קול הנשמה הטעין אותי באנרגיות. המשכנו ללכת עד שפגשנו את האמבולנס שהביא אותנו לבית החולים, שם עברתי ניתוח קשה לשחזור הלסת. אחרי שבוע הוטסתי ארצה.
לא היה פשוט לחזור לחיים. סבלתי מפחדים, רעידות, סחרחורות. עברתי תהליך ריפוי פיזי ונפשי שבמהלכו הבנתי שאם הנשמה נאחזת בחיים, אפשר לעבור הכל.
כחודשיים אחר כך נישאתי והריתי, ובהמשך ילדתי עוד שני ילדים. אחרי שנתיים התחלתי לעבוד כמטפלת ברפואה סינית. לפני שנתיים התגרשתי וכיום אני גרה עם ילדיי, בן זוגי ובתו.
שנים לא דיברתי על מה שקרה לי, בכל פעם שניסיתי התחילו תופעות של פוסט־טראומה. אבל לפני שלוש שנים הבנתי שמדובר בנס גלוי ומצווה לדבר עליו, כי זו דוגמה לכך שבכוח הנשמה אפשר לצלוח כל משבר. החלטתי לצאת בהרצאה (בפייסבוק: מעיין סבג־חטואל, 'מלב האדמה ללב האדם').
שורה תחתונה: להגיד תודה למלאך המציל שלי - זו הייתה אחת החוויות המרפאות בחיי".
