כאשר אלונה פלג התגרשה מבעלה כדי לממש את משיכתה לנשים, אמא שלה לקחה את זה קשה. "איפה טעיתי? איך את הורסת את כל מה שבנית עד עכשיו?" הטיחה בה. לקח לה שנים להפנים שבתה לסבית, ובסוף ימיה – אף לפרגן לבחירה באמת שלה. אבל זה לא היה האתגר היחיד. כשפלג הקימה משפחה חדשה עם בת זוגה, היא הרגישה שעין בוחנת שופטת את ההורות שלהן ודורשת מהן להצטיין בה ולהסתיר את הקשיים. בשביל להבין אם היא האמא הלסבית היחידה בישראל שמתמודדת עם אתגרים, היא ערכה מחקר: במשך שבע שנים פגשה 40 אמהות לסביות מרחבי הארץ והקשיבה לסיפורי החיים שלהן. התוצאה המרתקת היא הספר "אימהות לסבית בישראל" (רסלינג).
"הספר מציע סוג חדש של שיח מכיל שאומר: אנחנו אמהות נורמליות וראויות, אבל אנחנו לא אותו דבר. אנחנו מתמודדות עם שונות, סטיגמה, אתגרים ולחצים ייחודיים. חשוב שהחברה תיתן להם מענה", אומרת פלג (50), יועצת חינוכית, מרצה במכללת לוינסקי לחינוך ובמכללה למינהל, גרה בראשון־לציון עם בת זוגה אתי וילדיהן יובל (16) ושירה (14). יובל הוא בנה הביולוגי ושירה בתה הביולוגית של אתי.
פלג היא הבכורה במשפחה של שלוש בנות. "הייתה לי ילדות מאושרת, הייתי תלמידה טובה, תמיד מוקפת חברות", היא נזכרת. "בגיל 14 עברנו מראשון־לציון לנס־ציונה, שם התחלתי לפתח רגשות אינטימיים כלפי חברה. זו הייתה חוויה מטלטלת. אלה היו אמצע שנות ה־80, את המילה 'לסבית' שמעתי רק כקללה – קישרתי אותה עם נהגות משאית וברים אפלים בתל־אביב, דברים שלא הרגשתי חלק מהם. היה לי סוד אפל שלא הייתי מסוגלת לספר לאחיות, לחברות או להורים. למזלי, החברה עברה לחיפה, אבל אני לא נשארתי אותה אלונה. חששתי מהעתיד שנכון לי. פחדתי שרואים עליי. הייתה תקופה שזה פגע בהישגיי בלימודים, אבל חזרתי לתלם. נאחזתי במשיכה לגברים".
אפילו התחתנת.
"הכרנו בצבא, התפתחה בינינו חברות ואז מערכת יחסית זוגית קרובה וחמה, שכללה יחסי מין. אני זוכרת את תחושת ההקלה, הרגשתי שזה פיצוי לחוויית ההשתקה בהתאהבות בחברה שלי. ניצלתי כל הזדמנות להרעיף עליו חיבה, חיבוקים ונשיקות בחופשיות, והוא נהנה מזה. חמש שנים יצאנו, היינו נשואים שבע שנים.
"ואז זה קרה לי שוב – בתואר השני. הייתי בת 28 והתקרבתי לאחת מחברותיי ללימודים. דיברנו שעות, הלכתי לישון אצלה ופתאום התעורר בי משהו רדום. הלימודים עמדו להיגמר, הייתי כפסע מהיריון. באותה שנה דנה אינטרנשיונל ניצחה באירוויזיון והייצוג של הקהילה חיזק אותי. זה היה רגע מתאים לקבל החלטה דרמטית. הודעתי לבעלי שאנחנו מתגרשים, כי אין לי מה לתת לו יותר כבת זוג, אני לא יכולה להתקדם איתו, לא אביא איתו ילדים ואני אוהבת אותו פחות".
מתי יצאת בפניו מהארון?
"אף פעם. הוא לא ידע בדיוק מה קרה אבל היו לו השערות מבוססות; הוא אמר לי שהוא רואה אותי עם זאת וזאת, ואני הכחשתי או שתקתי. לזכותו ייאמר שהוא שחרר".
מול הורייך יצאת מהארון?
"כן. אמא שלי הייתה מאוכזבת עד כלות, היא הייתה בטוחה שאשאר לבד. יום אחד היא אמרה: 'לא בטוח שכדאי לך לבוא לארוחת שבת, כי אולי ארצה להרעיל אותך'. אבא שלי תיווך בינינו: 'היא אוהבת אותך ואומרת את זה מכאב'. עם השנים היא עברה תהליך יפה בעזרת ארגון תהל"ה להורים לילדים להט"בים, ששחרר לה את רגשות האשם ועזר לה להתמודד עם הדאגות. לקראת סוף חייה הרגשתי שהיא מפרגנת, מבינה ואפילו קצת מעריצה אותי על האומץ.
"היא נפטרה בגיל 61. יובל היה בן שש ושירה בת ארבע. היה ביניהם קשר טוב למרות התמודדויות מאתגרות: סבים לא כל כך יודעים איך להתייחס לנכד לא ביולוגי, זה מוציא אותם מאיזון".
אילו אתגרים עומדים בפני אמא לא ביולוגית?
"התרבות לימדה אותנו ש'אמא יש רק אחת'. אבל האמהות הלא ביולוגיות רוצות שהילדים יכירו בהן באותה מידה. הן עסוקות בבניית הקשר עם הילדים ובביסוס המעמד כאמהות שותפות. כשלסבית הופכת לאמא, נוסף לחייה נטל ההוכחה. אנחנו מרגישות כמו בניסוי. החברה ההטרוסקסואלית נתנה לנו 'הרשאה' לגדל ילדים ואנחנו כל הזמן במבחן. יש עלינו לחץ, מודע ולא מודע, להוכיח לעצמנו ולחברה שאנחנו נשים נורמליות ואמהות מצוינות.
"האמהות שראיינתי הצהירו שלא תהיה להן שום בעיה אם הילד שלהן יהיה הומו, אבל הרבה פעמים החלקים האלה בריאיון היו נגמרים בדברי הרגעה בסגנון 'אבל הבן שלי לא הומו' או 'הבת שלי לא מראה שום סימנים'. שאלתי את עצמי למה הן חוזרות על זה, למה זה חשוב להן ומאיפה נובע הפער והגעתי למסקנה מטרידה: אחד מביטויי נטל ההוכחה הוא הרצון לגדל ילדים לפי סטנדרטים הטרונורמטיביים. הן מרגישות את הלחץ החברתי לגדל ילדים בריאים ונורמלים, ומשמעות הדבר בעיניהן: שיהיו סטרייטים. אני רוצה להאמין שנטל ההוכחה יפחת, שלסביות ירגישו חופשיות לגדל ילדים שחוקרים את המיניות שלהם".
את מרגישה בכובד נטל ההוכחה?
"כשיובל נולד, אחד מקרובי המשפחה שלנו הסתכל על אתי ועליי ואמר: 'אתן תגדלו אותו גבר שבגברים, נכון? שלא יהיה חנון'. היה ברור למה הוא מכוון – שלא יהיה הומו. אני לא חושבת שלאמא סטרייטית היו אומרים את זה".
מה מטריד אמהות לסביות?
"חלקן מוטרדות מהמחסור בדמות גברית. הן הפנימו את כל המיתוסים, ההומופוביה וההנחות המוקדמות שילד חייב אבא, שהזהות המינית נקבעת כאשר יש התפתחות תקינה. מחצית מהמרואיינות בחנו אפשרות ליצור משפחה חד־מינית באמצעות דמות אב פעילה או תורם זרע מוכר. היא נפסלה כשהן הבינו שבמציאות המשפטית הנוכחית, אם יש אב ביולוגי, האם הלא ביולוגית לא תוכל לאמץ את ילדי בת זוגה".
אמהות לסביות מתגאות שהן טובות יותר במשהו משאר האמהות?
"בזוגיות שלהן, שמבוססת על כבוד, חברות טובה והבנה שיש רק בין נשים. הן מדברות על חלוקת תפקידים הרבה יותר שוויונית וגמישה, ובהורות הן מעודדות הקשבה עצמית ואותנטיות ומנסות לא לציית לקיבעון מגדרי מבחינת משחקים, צעצועים וצבעים. הן אומרות שהילדים שלהן סובלניים ורגישים לשונה".
