אסף ונטורה היה כל כך קרוב להגשים – סופסוף – את החלום, ואז פרצה הקורונה. החייל שנפצע קשה בידו; שעבר שיקום ארוך ומפרך; שהתגבר על הקושי וסיים ללמוד עיצוב תעשייתי בבצלאל בהצלחה; שתכנן פרויקט גמר חדשני בעקבות סיפורו האישי – רואה בימים אלה את פרי עמלו בחמש השנים האחרונות, מאז סיים את לימודיו, חומק מבין ידיו.
הוא היה חובש קרבי בחטיבה 188. במהלך פעילות צבאית באזור ג'נין נורו לעבר הג'יפ שבו נסע עם חבריו לצוות יריות מכיוון אחד הכפרים. הקצין שביניהם יצא לנהל את האירוע, הקשר נכנס להלם, וונטורה, שהיה אמור להישאר ברכב הממוגן, לא יכול היה להפקיר את הקצין והחליט לצאת אחריו, כשהוא מקפיד ללבוש אפוד קרמי ושאר ציוד המגן האפשרי.
מרחוק ראה את כלי רכבו של המג"ד מגיע. הוא פסע על הכביש, מתכונן לתפוס מחסה מאחוריו. "עברו שתי שניות, ואז היה פיצוץ מאוד חזק. אני זוכר עשן לבן, ריח שתמיד חוזר אלי בכל מיני סיטואציות, כמו ביום העצמאות, ואיכשהו מצאתי את עצמי בתעלה. כל הזמן שמעתי צלצולים באוזניים. עד היום אני שומע אותם. הרגשתי חום ביד ימין, ונזכרתי מקורס החובשים שתחושה של חום מעידה על דימום. לא ראיתי כלום, אבל באופן אינסטינקטיבי לחצתי על החלק העליון של הזרוע והתחלתי לחזור לכיוון הכביש. כשניסיתי להרים את הנשק, הבחנתי שהוא שבור. בדיעבד נודע לי שרסיס מהמטען עף לכיוון הנשק ושבר אותו, ניקב את היד שלי ועבר דרכה עד שפגע בפלטת המיגון של הסופה.
"אני זוכר שהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא מה יקרה לאמא שלי כשיתקשרו לספר לה". במאמץ רב הצליח ונטורה להתקרב אל המג"ד, וביקש ממנו להתקין לו חוסם עורקים. לבית חולים העמק הגיע כשכולו שחור, וכשהרופאים שאלו אותו אם נפגע באיבר נוסף מעבר ליד, אמר שלא. מאוחר יותר התברר שבעפעפו תקוע מסמר (שבנס לא פגע בראייתו), ושהוא סובל ממכות יבשות בכל הגוף, מאבנים שעפו בהתפוצצות.
"התחננתי שלא יקטעו לי את היד. שיחברו אותה גם אם לא תהיה תפקודית והחיבור יהיה רק למען האסתטיקה. לא הסכמתי לחתום על כריתה. הניתוח היה מאוד מאוד ארוך. אני זוכר עד היום את שמות האורתופדים המנתחים שחיברו את היד – ד"ר שדמי וד"ר רינות".
תהליך השיקום ארך שנים. "שנתיים כמעט שלא היה עור על היד הפגועה. הייתי רואה את העצמות שלי, כולל האצבע שנכרתה". כדי שיוכל לתפקד, ונטורה נדרש להעביר את יכולותיו מידו הימנית הפגועה לידו השמאלית, והיו טיפולים פלסטיים שונים. "תקופה מאוד קשה מכל הבחינות", הוא מספר. גופו השתנה לחלוטין, הצד הימני התנוון, ולשינויים הפיזיים היו השלכות רגשיות. "מבנאדם שנלחם ועושה הכל, פתאום צריך עזרה במקלחת ובלהרים דברים. להתמודד עם היומיום. הכל ללמוד מחדש".
ארבע שנים כמעט שלא יצא מבית הוריו בקריית טבעון, לבד מנסיעות לשיקום. ואז החליט ש"עד כאן", הוא חייב לשנות את המצב. הוא התחיל לפקוד את בית הלוחם בחיפה, נעזר בהידרותרפיה והתייצב בחדר הכושר, ושם פגש את המאמנים איליה מרקוב (מר ישראל לשעבר) ואת מנשה נאור.
החיבור בין החוש הטכני שלו לבין הידע שלהם הוביל לסדים ודרכים שאפשרו לעקוף את הנכות, ולעבוד על הגוף בעזרת משקולות, עד ש"הצלחנו לשקם את הפרופורציות בין צד ימין לצד שמאל". מאז הוא מתאמן באופן קבוע, כי שיקום הגוף, הוא מסביר, מצריך תחזוקה יומיומית.
במקביל לשיקום הפיזי, החל תהליך של שיקום מנטאלי. ונטורה התנדב במוזיאון המדע בחיפה ופגש את המעצב התעשייתי דודו דהאן, שלקח אותו, יחד עם שאר אנשי המוזיאון, תחת חסותו. לאט לאט התחיל להיפתח, להתפתח ולבנות מוצגים למוזיאון. עם ההבנה של מה שהוא אוהב לעשות ומה שהוא מסוגל לעשות, הלך והתגבש בו הרצון ללמוד וליישם את יכולותיו באופן יותר מקצועי. משרד הביטחון, מספר ונטורה בהכרת תודה, תמך בו לאורך כל הדרך. "הם נתנו לי צ'אנס לנסות ללמוד עיצוב תעשייתי, על אף סוג הפציעה והמגבלות הפיזיות שלי".
הוא ניגש למבחני הכניסה לבצלאל, והתקבל. "בלי הקלות, בזכות הכישורים הטכניים שלי", הוא אומר בגאווה מובלעת. "אלו היו ארבע שנים קשות, אבל הכלים שמקבלים הם מדהימים. השקעתי את כולי בלימודים ונהניתי מכל רגע. מבחינת האיכות האנושית – הדיקנאט וכל הצוות – זה מקום מדהים. הכל תלוי רק בך. אם אתה רק רוצה, יש לך את כל התנאים ללמוד ולהתפתח".
חיבור בין חדר הכושר להידרותרפיה
לקראת סיום הלימודים הגיע הפרק של פרויקט הגמר. פרופ' שמואל קפלן היה המנחה. ונטורה ביקש לתכנן פרויקט שקשור לחייו, עם ערך מוסף, שישלב בין עולם השיקום, שהציל אותו מהבחינה הפיזית, לבין עולם העיצוב, שיודע לדייק את החוויה; מתקן שיחבר בין שני המקומות הקרובים לגופו וללבו – חדר הכושר וההידרותרפיה.
"הפעם הראשונה שבה הורדתי את התחבושת היתה במים", הוא מספר בגילוי לב. "במים לא התביישתי בגוף שלי, שהשתנה בעקבות הפציעה. ואז הבנתי שהרבה אנשים נמנעים להגיע לחדר כושר כי הם מתביישים". המוח היצירתי התחיל לעבוד, משבוע לשבוע צצו רעיונות וכיוונים חדשים, לבסוף התגבש מתקן כושר – מולטי-טריינר – לעבודה במים.
בהגשות זכה הפרויקט לשבחים. סיקרו אותו בעיתונות ובטלוויזיה. מעבדות בצלאל בחרו להמשיך את פיתוחו. אלא שזמן קצר אחר כך תוכנית המעבדות הופסקה, וונטורה נאלץ להגן על המוצר החדשני ועל הפטנטים שבו באופן עצמאי – תהליך מורכב ומאוד יקר. היה עליו להקים חברת סטארט-אפ כדי לגייס כספים ומשקיעים, הוא קיבל הלוואה מחטיבת ההיי-טק של בנק הפועלים, וחיפש אחר משקיע שיעזור לקדם את הפרויקט. במקביל המשיך את המחקר והפיתוח, ועבד על אבטיפוס מתקדם.
Zero Gravity Gym הוא מתקן מודולרי שניתן לעיגון במים, לפירוק ולאחסון באופן פשוט וקל. הוא נאחז ברצפת הבריכה בבטחה, ואל המתקן המרכזי ניתן לחבר בקלות עזרים שונים, הניתנים להתאמה אישית. כל אחד מהם נועד לחזק איבר אחר, וביחד הם מחזקים את כל קבוצות השרירים בגוף.
לעבודה במים יש יתרונות גדולים כשמדובר באנשים עם מוגבלות, ילדים ומבוגרים – יציבה טובה יותר, קלות תנועה (בזכות כוח הציפה), סיכויים קטנים יותר לפגיעה או פציעה, וכמובן מגעם המרגיע, משכך הכאבים והמצנן של המים.
עיצובו של ''זירו גרביטי ג'ים'' (בתרגום מילולי: מתקן אימון בכוח משיכה אפס) נעים לעין, ומתחבר באסוציאציה לטרנדים של חדרי הכושר הרבה יותר מאשר למראם הטיפוסי של חדרי השיקום. הוא יתאים למרכזי שיקום ולמרכזי ספורט בכלל, ויכול לשמש בבתי חולים אבל גם חובבי כושר ונופשים בבריכות פרטיות.
”כל מי שהתוודע לפרויקט האמין בו", אומר ונטורה, "אבל קידום מתקן כזה על כל הקשור בו, הוא תהליך לא פשוט למישהו שאין לו שום ניסיון עסקי, בטח לא בפרויקט שהוא פורץ דרך. היו משקיעים שהתעניינו, אבל לא כל משקיע מתאים לסוג פרויקט כזה. צריך משקיע אסטרטגי, שיודע לנהל מיזם". לפני חצי שנה הגיע ונטורה ליזם שהתלהב, רצה להיכנס כשותף ולהשקיע לקראת חבירה לחברת הנדסה, בשלב הבא של הפיתוח. היה לחיצת יד, החוזה כבר נכתב, ונותר רק לחתום עליו.
ואז פרצה הקורונה. המשקיע, שרבים מעסקיו באיטליה, נקלע לקושי וחזר בו, ובאין תמיכה כלכלית לא ניתן להמשיך. כרגע נותרו חובות לא מבוטלים, הרבה דאגה ותסכול ותחושה צורבת של החמצה. "הפרויקט הזה יכול לשנות, אבל בלי השקעה כלכלית אין לו עתיד", מסכם ונטורה בכאב לב.
