אייקון מאויר בשבוע: מי היה הגבר הלוהט בפופ הישראלי של שנות ה-80
עם בנדנה, ג'ינס על ג'ינס, בלורית וגבה מחוברת – הזמר אדם שחוגג 60 הביא את בשורת אלילי הנוער הסקסיים אל בנות ישראל, שלא חלמו כי יום אחד הוא יצא מהארון
אדם
סליחה, במי מדובר? הדבר הכי קרוב לג'ורג' מייקל שהיה לנו בפופ הישראלי, אי אז באייטיז, כשעוד קראו לזה "אליל נוער" וחשבו שזה "גזעי". חיים כהן, AKA כריס לייף, AKA אדם, חוגג יום הולדת 60 ב-1 במאי, עם פחות ג'ל על הראש, פחות גבה מחוברת, בלי מעריצות שצווחות מתחת לדירה במגדלי דיזנגוף בתל אביב, ועם שיעור לחיים על זמנה הקצוב של התהילה.
את המסע לאותה תהילה קצובת זמן הוא התחיל בשנת 1985, כשהיה אחד המקפצים מאחורי גבו של יזהר כהן בשיר "עולה עולה" בקדם אירוויזיון. משם הוא המשיך לקריירה בצרפת שלא ממש נרשמה בספרי ההיסטוריה תחת שם הבמה כריס לייף, וב-1987 הוציא בארץ את התקליט "סוד" שהפך אותו לתופעה הידועה בשם אדם עם מעריצות היסטריות, בנדנה על היד, קול חרוך וחותמת של סמל מין בהתהוות.
האייטיז היו צלחת הפטרי של פופ אירופאי בסיסי ובנים יפים ששרים שירים יפים על כלום. אדם היה ההתגשמות המקומית של הנוסחה הזאת, מעורבבת, משוקשקת וקלה להתנחלות בלבבות הסוערים של בנות עשרה מבולבלות. זמר השנה, שיר השנה, חתיך השנה ומלך הפסטיגלים (שלוש זכיות רצופות באירוע שמקביל לחותמת הנחשקות הישראלית, מאז ועד היום). אדם לא השאיר מקום לאף טוען לכתר אחר. כמו עומר אדם בעולם נטול איתי לוי ואייל גולן – אדם, במו פיו, גופו, בלוריתו ובנדנתו, היה הפופ הישראלי הגברי של שנות ה-80. לבד, נושם אוויר פסגות, ולא רואה אף אחד ממטר.
ואז הגיעו שנות ה-90.
למה אייקון? אדם היווה את תמצית המראה של האייטיז, כפי שהוא תורגם לישראליות בזמן אמת. תחשבו על כל קלישאה אפשרית שקשורה לכוכבי פופ בעשור הצעקני ההוא, ותהיו בטוחים שאדם סימן וי במשבצת המתאימה – חולצות טריקו צמודות, בלורית מתנפנפת ומוקפדת, מעילי עור, בנדנה אדומה, ג'ינס עם ג'ינס מעל ג'ינס, ונעליים שצועדות על המנעד המצומצם שבין אולסטאר לד"ר מרטינס. היה לו את הלוק המושלם של זמר להקת בנים, בלי הלהקה: ילד רע בכאילו. קצת קשוח, קצת רגיש, שדוף אך שרירי במידה, גיי בארון שמתחזק תדמית של רווק מבוקש לטובת ההורמונים השוצפים של המעריצות המתבגרות.
אדם, על פניו, הורכב לפי נוסחה מדויקת של "איך בונים כוכב נוער": יפה, כריזמטי ובעל קול ייחודי. היו לו שירים קליטים, תנועות דרמטיות על הבמה ומבט חודר בצבע תכלת. מכונה מושלמת לייצור להיטים ומרצ'נדייז. אבל הוא, כנראה, רצה לפרוץ את גבולות הנוסחה, לייצר משהו שהוא קצת יותר משמעותי משירי פופ לעיסים. וכמו רבים אחריו (ד"ש לנינט), גם הוא גילה שבישראל אנחנו לא אוהבים כשמתעסקים לנו עם הקונצנזוס. לנו יש חוזה עם הכוכבים ששיבצנו לעצמנו בשמיים, ואם הם חורגים מהדרך שהתווינו עבורם – אנחנו נוריד אותם בחזרה אל הקרקע מהר יותר מהזמן שייקח להם "לגלות לך את הסוד".
למה לא? כי גם לגברים מותר לעצב את הגבות עם פינצטה, ובכלל החיבור בין המושג "אייקון אופנה" לבין שנות ה-80 הוא ערבוביה נטולת חן של כל מה שאסור שישוב לעולם.
ובכל זאת: בניגוד לכל אותם כוכבים לרגע שמתקשים להתמודד עם החיים של אחרי הפפראצי, מתמכרים למאלחשי מציאות כאלה ואחרים או מתחבאים מהעולם – אדם נשאר פה. הסירוב להיעלם, לדעתי, הוא אמיץ ומעורר השראה. נכון, זה בשוליים ובווליום נמוך, אבל הוא נשאר ויכול לתת שיעור משמעותי לכל בוגרי ריאליטי השירה למיניהם שעושים היכרות עם המחיר שיש לשלם רגע לאחר שנאלמת תרועת הפסטיגלים.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
