ב-22 במאי 1970 ירו מחבלים פלסטינים לעבר אוטובוס שהסיע ילדים ממושב אביבים שעל גבול הצפון, וגרמו לאסון כבד: 12 אזרחים ישראלים נהרגו, ומהם תשעה ילדים, שהיו בדרכם לבית הספר. "אסון ילדי אביבים", כפי שכונה האירוע, היה חקוק בזיכרון הקולקטיבי תקופה ארוכה, עד ששקע ברצף הפיגועים והמלחמות האינסופי. עבור תושבי המושב הצפוני הוא לא נשכח מעולם: אלה נושאים את הזיכרון הקשה כבר עשרות שנים מדי יום ביומו – בהחלט לא רק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, שמתחיל הערב (שני). גם הצלם אורי נדב לא שוכח את הפיגוע הזה: בשנים האחרונות הוא עסק בתיעוד החיים במושב אביבים, צילם את התושבים וראיין אותם, ועכשיו הוא עומד לכנס את החומר בספר שאותו כתב עם ד"ר חיותה דויטש, "אתמול פער את לועו", שמציף את הזיכרונות הקשים מהפיגוע, את הסיפורים שמעולם לא סופרו ואת המציאות הלא פשוטה של ותיקי היישוב.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"הזמן לא עשה את שלו באביבים", אומר נדב. "מכל 60 המשפחות שחיו שם אז, לא הייתה אפילו אחת שלא ספגה אובדן או פציעה כזו או אחרת. במהלך השנים מתו שם ילדים נוספים בתאונות או ממחלות, והתושבים מעולם לא קיבלו טיפול פסיכולוגי. גם הטיפול הרפואי לא היה תקין לגמרי, כך שרוב ההורים לא הגיעו לגיל 80. הם חיו עם אובדן תמידי ועם עבודה קשה במטעים ובלולים ששחקה את גופם, ולא האריכו ימים".
צפו בראיון עם אחת מניצולות הפיגוע:
ספגו הכל והחזיקו מעמד
נדב (59) מכיר היטב את האזור של מושב אביבים: הוא גר לא רחוק, ביישוב הקהילתי מצפה אבירים, ובעבר שהה חודשים רבים בלבנון במסגרת שירותו הסדיר והמילואים. מביתו למושב אביבים מפרידה נסיעה של חצי שעה בלבד, אבל מבחינתו זה מעבר לעולם אחר. המפגש בין איש ההייטק שגדל ברמת השרון לבין המושבניקים קשי היום שעלו ממרוקו, לא היה קל בהתחלה, אבל יצר חיבור חם, רגשי ומטלטל. "תושבי אביבים הם אנשים נפלאים, עם חוכמת חיים ותרבות מדהימה שלא הכרתי אותה קודם", אומר נדב. "בכל שיחה על אסון הילדים שמעתי ברקע גם את סיפור העלייה שלהם לארץ בשנות ה-60, איך הבטיחו להם שיגיעו לתל אביב או לירושלים, ובסוף זרקו אותם לחור בגבול הצפון עם חתיכת גדר מסכנה מסביב, שכל לילה צד אחר היה מזיז אותה כרצונו. שמעתי על כל השנים שבהן ירו עליהם קטיושות, על כל החדירות והפיגועים. הם ספגו הכל – והחזיקו מעמד".
הוא מצלם עוד מילדותו, אבל רק לפני שנים אחדות לקח קורסים בטכניון, רכש ציוד ועשה מהתחביב עיסוק רציני. אולי מתוך נוסטלגיה, אולי מתוך חיפוש עצמי, נמשך לצלם באזור גבול הצפון. "את כל השירות הצבאי שלי העברתי בלבנון", הוא מספר. "חצי שנה גרנו במרג' עיון, בבית נטוש, ויצאנו לארץ רק פעם בשבוע כדי לטפל ברכבים. הייתי אמור להשתחרר באוגוסט 1982, אבל ביוני פרצה מלחמת לבנון הראשונה, אז השחרור נדחה. במקום לחזור הביתה, הייתי במקומות אחרים: הר דב, החרמון הסורי, צור, צידון, ביירות, בקאע, הרי השוף. זה מאוד השפיע עליי. גם פיתחתי אז חשיבה פילוסופית והסתכלתי אחרת על העולם ועל טבע האדם".
בשנים האחרונות הוא התקרב לדת, וכשומר שבת צילם לאורך הגדר בימי שישי ובערבי חג. בתחילה חשב ליצור פרויקט משותף עם צלמים לבנונים, אבל פגישה קצרה עם אליעזר (עזר) ביטון, בעל מטע קיווי ממושב אביבים, גרמה לו לשנות כיוון. "התחלנו לדבר, והוא היה כל כך טעון", נזכר נדב. "מתברר שב-1970 הוא היה חייל, וביום הפיגוע עמד לעלות על האוטובוס שהסיע את הילדים. ברגע האחרון החליט לנסוע בטרמפים. באוטובוס ישבו שני אחים שלו ושני בני דודים, וכולם נהרגו. אני לא זוכר איזה מילים בדיוק הוא אמר לי, אבל היה לי ברור שיש פה זיכרון אנושי שקשור למדינה ולמקום, משהו עצום שאסור שיישכח ושחייבים להנציח אותו".
רוב תושבי אביבים הסכימו לשתף איתו פעולה. "הם רצו לספר, והסיפורים שלהם היו קשים", אומר נדב. "למשל, היה סיפור על מאבטח באוטובוס שנפל על הבן שלו, חטף את כל הכדורים ומת במקום. פגשתי גם אישה מקסימה בשם סוליקה חזיזה, שבתה לאה נפצעה בפיגוע, נשארה עם רסיס במוח ומתה בניתוח 43 שנה לאחר מכן. היא הייתה ההרוגה ה-13. בנוסף לבני המשפחות השכולות ראיינתי ניצולים שחלקם עדיין גרים באביבים. מתברר שאף אחד לא טיפל בהם בצורה רצינית. מנהל בית הספר אמנם הביא להם פסיכולוג, אבל הוא עבד בהתנדבות ולא בצורה מסודרת. יש כאלה שהלכו לטיפול, קיבלו תמיכה רגשית והצליחו להתרומם, ויש כאלה שעד היום לא התאוששו, רק חיים את חייהם איכשהו. סוליקה לימדה אותי ביטוי במרוקאית שפירושו: 'היבש שורף את הירוק'. זאת התחושה שם".
מוכרים לנו בלוף
נדב גדל בירושלים עד גיל תשע, והוא עדיין זוכר את הקרבות של מלחמת ששת הימים, כולל הכדורים שנכנסו לביתו בשכונת ארנונה שהייתה אז על הגבול הישן. למרכז עבר בעקבות גירושי הוריו, וכבר בגיל צעיר עזב את הבית. הוא גר בחדר שכור בתל אביב ולמד אמנות בתיכון תלמה ילין, שבו הכיר את אשתו עד היום, דלית, אם חמשת ילדיו.
מגיל 18 הוא בצפון. תחילה הצטרף לגרעין נח"ל שעשה שנת שירות במעלות, שם היה פעיל חברתי והשתתף בהקמת מרכז לאמנויות שפועל עד היום. במהלך החודשים הארוכים בלבנון, שבאו לאחר מכן, למד להכיר גם האוכלוסייה המקומית. "המקומיים ידעו יפה מאוד איפה אנחנו שוכבים, ואחד מהם לפעמים היה שולח אלינו ילד עם תה חם באמצע המארב", הוא נזכר. "בפעם הראשונה כמעט ירינו בו בטעות. פעם אחרת הוא קרא לנו לבוא לעזור לו ליילד פרה, ואפילו הציע לי לשאת את בתו תמורת כמה פרות. אנחנו נכנסנו ללבנון בשיירות עם כוחות עצומים, והמקומיים רק רצו לחיות את חייהם. הם כבר היו מותשים מהפילוג וממלחמות האזרחים".
כשהשתחרר מצה"ל, למד הנדסת אלקטרוניקה ועבד בחברת הטלפונים טלרד. לאחר מכן היה שותף במספר סטארט-אפים, וכיום הוא בתפקיד בכיר בחברת הייטק. מ-1983 הוא במצפה אבירים. "אנשים שגרים במרכז, לא מבינים את הפחד ואת המתח שיש בחיים על הגבול", הוא אומר. "גם אחרי כל מה שקרה וקורה, אין לנו שום הרתעה, ואף אחד למעלה לא לומד לקחים ולא מסיק מסקנות. רק בשבוע שעבר פורסם על שלוש פרצות בגדר שצה"ל לא ידע עליהן. מוכרים לנו בלוף. הרי הלבנונים יכולים לבוא מחר בבוקר ולחטוף חקלאי".
גם אנשי אביבים מתמודדים עם המציאות הזאת. "הם עברו כל כך הרבה אירועים ופיגועים", אומר נדב, "אבל גם ניהלו יחסי מסחר עם הלבנונים. ילדים שלהם היו רוכבים על אופניים וזורקים תפוחים ואגסים לצד השני של הגדר. אחד מתושבי אביבים סיפר לי על אירוע חדירה שבמהלכו פוצצו לו את הלול. 'הם דווקא היו אנשים טובים', הוא אמר לי, 'כי הם חיכו עד שנצא מהלול'. רק איש צדיק יכול לראות את הדברים ככה".
איך מסתדרים באביבים עם הקורונה?
"כרגע אין שם חולי קורונה, אבל יש מספיק חולים רגילים. הבידוד קשה, וזה מקום שהוא מראש מבודד, אבל הם מסתדרים. חלק מהילדים עדיין גרים שם, ועכשיו יש גם קצת התחלות בנייה. יחד עם זה, אני מאוד מודאג: מרוב אירועים, פיגועים וקורונה, שוכחים מגבול הצפון, ואסור שזה יקרה. מאותתים לנו מהצד השני של הגבול. זה איתות ברור ומסוכן. אני חושש לתושבי אביבים ספציפית, ולמעשה, לכל הישראלים שגרים לאורך הגבול הצפוני".
אחד משירי הזיכרון המפורסמים ביותר נכתב עליו. הקליקו על התמונה:
