התפרצות הקורונה תפסה את בנות סקסטה רגע לפני הקלטת שיר חדש שלהן, שאמור היה לצאת לרגל 41 שנה להקמת הלהקה. לצילומי הריאיון הזה הן התייצבו עוד כשאפשר היה לעמוד יחד מבלי לשמור מרחק (וכבר אז רותי אברהם, אחת מבנות הלהקה, נעדרה כי חזרה מחו"ל ושהתה בבידוד. הריאיון איתה נערך בטלפון והיא גם הצטלמה בנפרד, בתום הבידוד).
אמנם מדובר בלהקה שהתפרקה אחרי חמש שנות פעילות, אבל להיטיה, ובהם "נולדתי לשלום", "אני עושה לי מנגינות", "סינדרלה" ו"ימים טובים" המשיכו להתנגן כל השנים בתחנות הרדיו. זה לא האיחוד הראשון שלהן: הן התאחדו גם ב־2003, ומאז פנינה בריק, איריס שמי, חני בודגוב ורותי בן אברהם (ללא ורדה נגה־שפילמן שהייתה בהרכב המקורי וחיה כיום במיאמי) מופיעות על אש קטנה. עכשיו הן תכננו להסתער מחדש על הבמות (ביום העצמאות, למשל, היו אמורות להופיע בקריית ביאליק), אבל מן הסתם התוכניות הוקפאו והשיר החדש מתוכנן לצאת לקראת ראש השנה.
עד שכבר מתרומם קאמבק, מאכזב כשברגע האחרון הוא מתעכב.
פנינה: "נמשיך אחרי המבול, ואני מקווה ש'ימים טובים', כמו השיר שלנו, באים אלינו. עצוב לי על מה שקורה בארץ ובעולם, אבל בגילי כבר התרגלתי להכל. אני מנצלת את הזמן לניקיון ולצפייה בסדרות, ככה שלא משעמם לי בכלל. לא נעים לי להגיד שאני אפילו נהנית".
חני: "כבר למדנו ממרום גילנו כי שינוי הוא הדבר הקבוע ביותר בחיינו. היעד שלנו ברור: לחזור לבמה. אנחנו נשים חכמות, אף פעם לא רבות עם מציאות שנכפית עלינו, אבל גם זה יעבור ואז שום דבר לא יעצור אותנו. הקורונה תתפוגג, נקום לשחר חדש ונמשיך במלוא המרץ מהנקודה שבה הפסקנו. יש לנו כבר שתי הופעות מכורות ל־2021, אז העתיד עוד לפנינו".
איריס: "מבחינתי יותר נכון להגיד שתוכניות רק נדחו, לא בוטלו. וזה זניח מול הטרגדיות שקורות בעולם".
"בכלל לא רצינו את 'נולדתי לשלום'"
פנינה, חני, איריס ורותי לעולם לא ישכחו את הערב ההוא ב־1979, כשעלו לראשונה על הבמה בפסטיבל הזמר והפזמון, והקסימו את צופי הערוץ הראשון עם השיר "נולדתי לשלום", שכתב עוזי חיטמן ז"ל. השיר אמנם לא זכה (במקום הראשון זכה "הללויה", שיצג את ישראל באירוויזיון וההמשך ידוע), אבל הגיע למקום הרביעי והפך בן־לילה להמנון.
פנינה: "בכלל לא רצינו את השיר הזה. בדיוק עמדנו להקליט אלבום עם אילן וירצברג ולאה נאור, כשהמפיק שלנו, אבשלום רובין, בא עם 'נולדתי לשלום'. הוא היה מנוגד לקו המוזיקלי של הלהקה, אבל רובין כבר שלח אותו לפסטיבל וכשהוא התקבל ראינו בזה הזדמנות. דווקא השיר שלא רצינו עשה לנו את הקריירה. למחרת הייתה היסטריה, כולם רצו הופעות, אבל לא היו לנו חומרים, היה רק שיר אחד".
אז בעצמכן הייתן סוג של סינדרלות, כמו בשיר ששרתן בהמשך.
איריס: "סוג של. התפרסמנו בן־לילה, הפכנו לסלבס, למרות שזה היה שונה מהיום. לא היה פפראצי, לא השקות, לא רשתות חברתיות. הדבר היחיד שאפיין את הסלביות באותה תקופה היו החתימות ברחוב".
חני: "הכל היה בווליום יותר נמוך, מינורי, עדין. לא גס וחודרני כמו היום. כיבדו פרטיות של אנשים מפורסמים".
איריס: "לא הבנו בכלל שאנחנו סלבס, לא ידענו מה זה. היום היו עושים מזה הרבה כסף".
פנינה: "דווקא הציעו לי להשתתף בפרסומת ולא רציתי. ראיתי בזה פחיתות כבוד, אני הרי זמרת, לא דוגמנית. התחננו ולא הסכמתי. איזו מטומטמת הייתי! יכולתי להסתדר בחיים".
חני: "היום זה כבוד גדול, רק את הגדולים לוקחים. תראי את איתי לוי ועומר אדם, מיליונים הם עושים רק מהפרסומות. אנחנו היינו במקום הרבה יותר טהור".
"הבנו שצריך לבלוע את האגו"
סקסטה נולדה כיוזמה של המפיק אבשלום רובין, שרצה להקים להקת בנות שתחליף את השלישייה המצליחה "שוקולד מנטה מסטיק", שבדיוק התפרקה. "הוא רצה להיכנס למשבצת הזאת עם שש זמרות, בגלל זה קראו לנו סקסטה", מסבירה איריס. "בסופו של דבר היינו רק חמש. סקסטה זה מונח מוזיקלי שמציין מרווח של שישה טונים. פנינה הביאה את השם".
פנינה: "אני דווקא חשבתי על סקס. ראיתי חמש בנות סקסיות, יצא לי סקסטה".
רותי: "עכשיו אנחנו קוורטה. אנחנו מושלמות בארבע, אין צורך להכניס עוד אחת".
פנינה: "יותר נוח ככה. לא צריך להזמין ואן כשאנחנו נוסעות להופעה".
מה הסוד שמחזיק אתכן שנים ביחד?
רותי: "אנחנו החברות הכי טובות שיש, אין דברים כאלה. אצלנו לא הייתה מלחמת אגו, כל אחת ידעה את מקומה".
חני: "צניעות ורגליים על הקרקע, כולנו יודעות לשים את האגו בצד, עם כל הכישרון. אף אחת מאיתנו לא הסתובבה עם האף בעננים. אין אדם בעולם שמכיר אותי יותר טוב מהן. היינו במצבים הכי קיצוניים מבחינה אישית, והיינו שם אחת בשביל השנייה".
איריס: "משפט שחוזר על עצמו אחרי הופעות: 'רואים שאתן נהנות ביחד'. זו המחמאה הכי טובה שאנחנו יכולות לקבל".
אז לא היו מריבות על הסולואים?
חני: "לא נעים לי לאכזב אותך, אבל לא".
פנינה: "נכון שלפעמים זאת רצתה סולו שאחרת קיבלה, אבל זה לא הגיע למריבות כמו בסרט 'הלהקה', כי הבנו שכדי להצליח צריך לבלוע את האגו".
איריס: "היו מקרים הפוכים, שנתנו למישהי סולו והיא אמרה שזה יותר מתאים לאחרת והעבירה אותו".
נו, די, בטח היו מריבות.
פנינה: "היו מריבות, אבל לא בגלל סולואים. היינו מספר לא זוגי, תמיד היינו שתיים־שתיים ואחת בצד, וזה כל הזמן השתנה. ידענו להתגבר על זה".
חני: "היו לפעמים ויכוחים קטנים לגבי ביצועים או בחירת שירים, זה טבעי, אי־אפשר שכולם יסכימו כל הזמן. הייתה לנו החלטה: הרוב קובע. אם שלוש רוצות ואחת לא, היא חייבת להתיישר".
הופעות בלתי נשכחות
ההופעה הכי מרגשת שהייתה להן, ועל כך יש הסכמה, הייתה עם "נולדתי לשלום" בטקס לכבוד חתימת הסכם השלום עם מצרים שנערך בבאר־שבע.
פנינה: "הופענו בפני סאדאת ובגין וכבר אז הבנו שאנחנו לוקחות חלק באירוע היסטורי".
איריס: "שניהם ישבו בשורה ראשונה מולנו, עמדנו על הבמה ולא האמנו שאנחנו שם".
חני: "כשהשיר נכתב אף אחד לא ידע שעומד להיחתם הסכם שלום, נקלענו לסיטואציה וזה היה שיא הריגוש".
רותי: "חדר ההלבשה היה במרחק קילומטר, וללכת עם העקבים והשמלות הלבנות חצי שעה על החול המדברי, לא היה כיף בכלל. הגענו להופעה מזיעות. שמחה בנאי, שהייתה בוועדת התרבות בעיריית באר־שבע, לקחה אותנו לבמה ובדרך סיפרה שהילדים שלה שרים. היא דיברה כנראה על מאיר, אביתר היה עוד צעיר מאוד. מי היה מאמין?"
פנינה: "עוד הופעה בלתי נשכחת מבחינתי הייתה כשהופענו עם 'סינדרלה' בקדם אירוויזיון (ב־1981). הגענו למקום השני. הפסדנו להכל עובר חביבי, ששרו את 'הלילה'. רציתי למות באותו רגע. איזה פספוס, כל הלילה שכבתי עם קומפרסים".
איריס: "פנינה ישבה לידי בגרין רום וכמעט שברה לי את האצבעות מרוב לחץ, זה היה כל כך מותח. כמו משה, עמדנו מול הארץ המובטחת ולא הגענו אליה".
פנינה: "כשחזרתי הביתה נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה שבוע מרוב דיכאון. ידעתי שלא תהיה עוד הזדמנות כזאת. לדעתי 'סינדרלה' גם יותר מתאים, הוא היה מגיע יותר רחוק".
איריס: "ברור".
יפה שאתן מפרגנות.
חני: "די עם זה, מה שהיה היה".
פנינה: "אל תעשי את עצמך, גם לך כאב".
חני: "כשהכל נגמר אמרתי 'יאללה, נקסט".
פנינה: "הכי קשה היה לשמור על שליטה, כי כל רגע המצלמות עלייך ולא נעים להראות שאת לא מפרגנת".
איזו הופעה הכי הייתן רוצות לשכוח?
חני: "התקשרו ממלון באילת ורצו הופעה בסילבסטר. הרגשנו שזה לא מתאים, אמרנו לא, אבל הבן אדם התעקש, ישב עלינו שלושה ימים ובסוף נכנענו. הוא הטיס אותנו, שילם כסף טוב, חדרים והכל. בשתיים בלילה עלינו לבמה וזה לא התרומם. לא התאמנו לשם בכלל. גמרנו את ההופעה, הלכנו לחדר והייתה הרגשה קשה. הם לא מרוצים, אנחנו לא מרוצות. אבל. ירדנו מהבמה ולא דיברנו איזה שעתיים, לא היה לנו מקרה כזה אף פעם. למדנו לקח".
רותי: "טעות, טעות, הרבה שנים סחבתי את הכישלון הזה".
פירוק ואיחוד
בתום חמש שנות פעילות אינטנסיבית, שכללו השתתפות בפסטיבלי הזמר, פסטיבלי הילדים, משדרים מיוחדים ושאר היי־לייטס של אותה תקופה, ההרכב התפרק בתחושת תסכול.
רותי: "הרגשנו מנוצלות".
איריס: "עבדנו תחת חוזה דרקוני, מקפח, לא ראינו גרוש. לא היו לנו טענות מכיוון שחתמנו על זה - הגעתי נובאדי לגמרי ויכולתי רק להגיד תודה - אבל אחרי חמש שנים שבהן עבדנו מאוד קשה ועשינו המון הופעות - אין הר וגיא בארץ ישראל שלא הופענו בו - פשוט התעייפנו".
פנינה: "אין מה לעשות, זה אמן אחד שמתחלק לחמש ויש המון הוצאות מסביב. הבעיה היא שבסוף אנחנו קיבלנו הכי מעט".
חני: "כשהיה צריך לחדש את החוזה אני לא רציתי. נסחטנו, לא היה יותר מה להוציא מהלימון הזה. לקראת הסוף היה לי קושי מאוד גדול לוותר על החברות הזאת, אבל על הבמה לא רציתי להיות יותר. באותה תקופה כולנו ילדנו והיינו עסוקות עם הילדים שלנו, זה שדד לנו את כל הזמן".
לא חששתן שישכחו אתכן?
רותי: "פנינה ואני הכי חששנו. כל כך רצינו שזה לא יתפרק, לא ידענו מה לעשות עם עצמנו, אבל מיד יצרנו את 'ארבע לב אדום' עם סילוון ויאיר, למרות שבחוזה אסור היה לנו להקים הרכב חדש".
איריס: "אני הקמתי שלישייה והופענו בקדם אירוויזיון עם השיר 'מדונה'".
חני: "ואני עשיתי תיאטרון, השתתפתי ב'עלובי החיים', למדתי איפור והפכתי להיות מאפרת ואמא במשרה מלאה".
מי יזם את האיחוד ב־2003?
איריס: "דן שילון. שנתיים אחרי שהתוכנית שלו ירדה, הוא עשה תוכנית חד־פעמית של 'המעגל', והזמין אותנו לשיר את 'אני עושה לי מנגינות".
חני: "זה היה מוצלח, ואמרנו 'בואו נעשה עם זה משהו'".
פנינה: "הוצאנו אלבום של חומרים שלנו, הפקנו אותו בעצמנו ואז יצאנו לסיבוב הופעות לממן את האלבום".
איך הקהל קיבל אתכן?
איריס: "בינוני. לא יצאו משם להיטים"
חני: "התרגלנו ללהיטים, וזה פחות התקבל".
במה סקסטה שונה היום?
איריס: "אז לא היה לנו כמעט סיי בשום דבר, היום אנחנו מנהלות את העסק, ועושות רק מה שאנחנו שלמות איתו".
רותי: "היינו מבוהלות, נו. עשו איתנו מה שרצו".
מה לגבי הסגנון המוזיקלי?
חני: "מן הסתם רוב ההופעה שלנו זה שירים של פעם, זה מה שהקהל רוצה כשהוא בא לראות אותנו".
פנינה: "מי שבא להופעה של פול אנקה, רוצה לשמוע קודם את 'דיאנה'. אז גם פה אותו דבר. הקהל רוצה את מה שהוא מכיר".
מה דעתכן על המוזיקה שעושים היום?
פנינה: "כולנו אוהבות את עידן רייכל, ארץ ישראל הטהורה, שירים יפהפיים. חני, את זוכרת שכשהיה ב'הכוכב הבא לאירוויזיון' ערב של עידן רייכל, צלצלתי אלייך? אמרתי לה 'חני, אני כבר יומיים עם דמעות, זה כל כך השפיע עליי' והיא אומרת 'גם עליי'.
חני: "בגיל שלנו אנחנו יודעות להקשיב למילים ורייכל פוגע בול".
איריס: "'טודו בום' זה שיר שמאוד אהבתי לשמוע. סטטיק ובן־אל טובים ממש, יש להם הפקה נהדרת".
חני: "אני אוהבת את טונה, מה את אומרת על זה? שמעתי אותו יום אחד באוטו, וממש התמכרתי".
רותי: "אני לא מתחברת לכלום היום. גם לא למוזיקה מזרחית. יש שם קולות נהדרים, אבל המוזיקה לא מדברת אליי".
יש יתרון לגיל?
פנינה: "לגיל אף פעם אין יתרון. טוב, אולי קצת פחות לחץ: עשינו וי על הילדים ועשינו וי על הדירות, ועכשיו נשאר רק ליהנות ממה שנשאר".
איריס: "אני חושבת שיש יתרונות, בעיקר הרבה רוגע. אני היום הרבה יותר נהנית מהעשייה וגם מההופעות. רואים שבאנו ליהנות".
חני: "הכל תפס איזושהי אטיות. גם הקול כבר לא אותו דבר. יש לי קול סופרן קטן ודק, וקצת איבדתי מהחדות. לעומת זאת פנינה שרה כמו פעם, חד ומדויק. אנחנו שרות באותם סולמות. אם היינו יכולות להקפיא את עצמנו ככה, כמו שאנחנו, זה יהיה מצוין. עכשיו טוב, אין תלונות".
