יתומות צה"ל מספרות כיצד השפיעה עליהן הבחירה הזוגית של אמא שלהן

הן היו קטנות מכדי לזכור את אביהן שנהרג במלחמה, אך ההחלטות הזוגיות של אימותיהן, השפיעו לא פחות מאובדן האב. 4 מונולוגים על הצד הפחות מוכר של השכול

מור גבעון עם אביה עודד גבעון ז"ל. "אמא שלי הפכה לאלמנה בת 21 עם תינוקת בת שנה" (צילום: אלבום פרטי)
מור גבעון עם אביה עודד גבעון ז"ל. "אמא שלי הפכה לאלמנה בת 21 עם תינוקת בת שנה" (צילום: אלבום פרטי)
 
לא מעט יתומים היו שמחים אם האמונה בתחיית המתים הייתה קורמת עור וגידים והם היו זוכים לפגוש את ההורה שאיבדו בטרם עת. במקרה של דבי רולניק, יתומת צה"ל שאיבדה את אביה במלחמת יום הכיפורים, האפשרות הזאת בעיקר הבהילה אותה בילדותה. לא שחלילה היא חשבה דברים רעים על אביה. להפך. רולניק, שאביה נהרג בהיותה בת שנה וחצי, גדלה על סיפורים מופלאים על האב הגיבור: אמריקאי ציוני שעלה לישראל בגיל 20, איש מלא שמחת חיים שידע להדביק בשמחתו את הסביבה, ושנהרג בגיל 26 בזמן שניסה לסייע לחבר לנשק שנפגע מאש האויב.

אך בטרם מלאו לרולניק שלוש, נישאה אמה לאחד מחבריו הטובים של אביה, שמיד ראה בה ובאחותה הגדולה בנותיו לכל דבר – והיא, מאז שהיא זוכרת את עצמה, קראה לו "אבא".

דבי רולניק: "בתור ילדה מישהו סיפר לי פעם על תחיית המתים כשהמשיח יגיע, וזה ממש הכניס אותי לסטרס. חשבתי: 'מה יהיה אם אבי הביולוגי יחזור? את מי אמא שלי תאהב?'"

 

"תמיד גדלתי עם הידיעה שנוסף על אבא שלי היה לי אבא ביולוגי שנהרג במלחמה", היא מספרת. "שזו הסיבה למשל שיש לי שלוש סבתות. גם תמיד סיפרו לי סיפורים נהדרים על אבי הביולוגי והייתי גאה בו. אבל תמיד היה לי גם אבא שאהבתי מאוד, כך שבילדותי אף פעם לא הרגשתי עצב או חוסר. אני זוכרת בבהירות איך בתור ילדה מישהו סיפר לי פעם על תחיית המתים כשהמשיח יגיע, וזה ממש הכניס אותי לסטרס. חשבתי: 'מה יהיה אם אבי הביולוגי יחזור? את מי אמא שלי תאהב?'"

 

דבי עם אחותה בזרועות אביה  בזרועותיו של אביה עיליי (אלי) סלומון ז"ל (צילום: אלבום פרטי)
    דבי עם אחותה בזרועות אביה בזרועותיו של אביה עיליי (אלי) סלומון ז"ל(צילום: אלבום פרטי)

     

    רולניק (47), מנהלת מרכז מבקרים בחברת "סודהסטרים", מתגוררת עם בעלה ושלושת ילדיהם בקיבוץ כרמים. היא נולדה במושב אמציה לרינה, שעבדה כעוזרת מחקר בבית החולים הדסה, ולעיליי (אלי), סלומון שהיה כלכלן. הוריה הכירו בתנועת הנוער היהודית בית"ר בניו־יורק. ב־1969, אחרי ששניהם סיימו את לימודיהם בקולג', נישאו ועלו לישראל וזמן קצר לאחר מכן נולדו הבנות. מאחר שאלי כבר היה נשוי, הוא עשה שירות מקוצר בחיל ההנדסה וכשפרצה מלחמת יום הכיפורים, גויס למילואים ונהרג בסיני. "רץ לעזרת חבר שנפצע, ואז צלף ירה בו למוות", היא מספרת.

    "בגלל הקשר המדהים עם אבי המאמץ, היה לי קשה עם ימי הזיכרון והרגשתי אי־נוחות בקבוצות של יתומי צה"ל. מעולם לא הרגשתי חסך אבהי"

     

    אחרי האסון, אמה שבה עם הבנות להוריה בניו־יורק. "היא מאוד אהבה את ישראל אבל הרגישה שלא תוכל להסתדר איתנו לבד".

     

    כעבור כמה חודשים, ראובן גן, אחד החברים הכי טובים של אביה מתנועת בית"ר הניו־יורקית, הגיע לביקור. "ראובן, שהיה גרוש בלי ילדים, סיים את לימודיו וגר זמנית בקנדה. כשחזר לארצות־הברית מיהר לבקר את אמי ולהביע את תנחומיו. כמו יתר חבריהם, גם הוא המשיך לבקר את אמה ולתמוך בה, ולאט־לאט צמחה ביניהם אהבה. כשהייתי בת שלוש הם החליטו להתחתן וראובן ביקש לאמץ אותי ואת אחותי. הסיפור שרץ אצלנו במשפחה הוא שלפני כן הוא ואמא ביקשו את רשותה של סבתא שלי, אמא של אבי הביולוגי. היא מיד שמחה ובירכה על כך. היא אמרה שהוא תמיד היה בן בית אצלה ותמיד היה לה כמו בן שני".

     

    דבי עם ראובן גן, האב המאמץ (צילום: אלבום פרטי)
      דבי עם ראובן גן, האב המאמץ(צילום: אלבום פרטי)

       

      זמן קצר אחרי שנישאו, חזרה המשפחה לישראל. "אמא שלי ואבא ראובן לא הביאו ילדים משלהם", אומרת רולניק. "אבל אני בטוחה שגם אם היו להם, זה לא היה משנה את האהבה הגדולה שהוא הרעיף עליי ועל אחותי. מבחינתו ומבחינת משפחתו היינו הבנות שלו. הוריו שגרו בארצות־הברית היו לחלוטין סבא וסבתא שלנו. הוא ואבא שלי הזכירו זה את זה מבחינה חיצונית. מאחר שאני ואחותי יצאנו יותר דומות לאבא, הרבה אנשים שלא ידעו שראובן אינו אבינו הביולוגי, היו אומרים לנו: 'כמה אתן דומות לאבא שלכן'. הוא גם דאג מאוד לסבתא שלי, אמא של אבא. לפני 24 שנים, אחרי שהיא כבר הזדקנה ולא יכלה לחיות לבד, הם החליטו להביא אותה לארץ ושיכנו אותה בדיור מוגן קרוב אלינו. הוא היה מבקר אותה ודואג לה כאילו היא אמא שלו".

       

      דבי רולניק. "מצד אחד אולי לא הרגשתי יתומה מסכנה, אבל מצד שני אבי הביולוגי תמיד יחסר לי" (צילום: אלבום פרטי)
        דבי רולניק. "מצד אחד אולי לא הרגשתי יתומה מסכנה, אבל מצד שני אבי הביולוגי תמיד יחסר לי"(צילום: אלבום פרטי)

         

        רולניק מספרת שלה ולאחותה אין כל זיכרון מאביה הביולוגי, "אבל תמיד אהבנו לשמוע סיפורים עליו, גם מאבא שלנו ראובן, שכמובן הכיר אותו היטב. מדי שנה, כשהיינו עולים לאזכרה שלו בהר הרצל, אבא ראובן אמר עליו קדיש. בגלל הקשר המדהים עם אבי המאמץ, היה לי קשה עם ימי הזיכרון והרגשתי אי־נוחות בקבוצות של יתומי צה"ל. מעולם לא הרגשתי חסך אבהי, לא יכולתי לכתוב על 'געגועים לאבא', כי תמיד הרגשתי שיש לי אבא". עם זאת, ככל שהתבגרה, היא מודה שעל אף אהבתה הגדולה לאביה המאמץ, התגברה בה העצבות על כך שלא זכתה להכיר את האב הביולוגי. "מצד אחד אולי לא הרגשתי יתומה מסכנה, אבל מצד שני אבי הביולוגי תמיד יחסר לי ותמיד ארגיש מחוברת אליו", היא אומרת. "בני הבכור עיליי נקרא על שמו וגם הילדים שלי ושל אחותי יודעים שיש להם את סבא (אבי המאמץ), אבל שיש גם את סבא אלי ז"ל".

         

        הענשתי את אבי המאמץ

        "לפעמים הציפיות והדרישות מיתום צה"ל גדולות מדי", אומרת מור גבעון, שאביה נהרג ברמת הגולן כשהייתה בת שנה. "הצורך להיות בסדר עם האבא המת והילת הקדושה, עם ההורים השכולים שלו שלפעמים חונקים אותך מרוב כאב ואהבה, יחד עם הצורך למצוא שייכות בתוך הבית והמשפחה החדשה שמתפתחים סביבך, גורמים לעתים תחושת מחנק. בשלב מסוים התפוצצתי ועשיתי זאת מול האדם היחיד שמצד אחד היה יכול להכיל את זה, ומצד שני גם לא היה חייב לי כלום ויכול היה לוותר: אבי המאמץ".

        מור גבעון: "בשלב מסוים התפוצצתי ועשיתי זאת מול האדם היחיד שמצד אחד היה יכול להכיל את זה, ומצד שני גם לא היה חייב לי כלום ויכול היה לוותר: אבי המאמץ"

         

        גבעון (47), רווקה מקריית־טבעון, מורה להוראה מתקנת, נולדה בחיפה לעודד גבעון, איש קבע, קצין חימוש בחיל השריון ולאמה, זיווית. הוריה הכירו בתנועת הנוער העובד והלומד, כשאמה הייתה בת 15 ואביה בן 16. ארבע שנים לאחר מכן נישאו ופחות משנה אחרי זה היא נולדה.

         

        ביום השביעי למלחמת יום הכיפורים יצא אביה עם ג'יפ לרמת הגולן כדי לאתר טנקים פגועים. הג'יפ עלה על מוקש והאב נהרג במקום. "אמא שלי הפכה לאלמנה בת 21 עם תינוקת בת שנה", היא מספרת. "שנה אחרי מותו היא יצאה עם חברים למסיבה ושם פגשה את אודי ינאי, מי שהפך לבעלה השני. הוא היה רווק בן גילה, סטודנט להנדסה וניהול, קצין בצנחנים שבעצמו חווה טראומה אחרי שאיבד כמה מחבריו הטובים במלחמה. הם התאהבו והתחתנו קצת אחרי שמלאו לי שלוש. אני לא זוכרת את היום שבו פגשתי לראשונה את אודי. הזיכרון הראשון שלי ממנו הוא כשכבר קראתי לו 'אבא'. הייתי בת שלוש והייתי מאוד גאה בעצמי שהצלחתי להיגמל מהמוצץ. אני זוכרת שהוא נכנס הביתה ואמרתי לו בשמחה: 'אבא, זרקתי את המוצץ'".

         

        מור גבעון עם אביה המאמץ אודי ינאי (צילום: אלבום פרטי)
          מור גבעון עם אביה המאמץ אודי ינאי(צילום: אלבום פרטי)

           

          לדבריה, אביה המאמץ קיבל אותה מהרגע הראשון וכך גם הוריו ("סבא וסבתא המאמצים שלי היו האנשים הכי מדהימים שפגשתי בחיי"). שנה אחרי שנישא לאמה נולד לה אח. "לאודי היה מאוד חשוב לשתף אותי. אני זוכרת שהוא שאל אותי איך אני רוצה שיקראו לו: אור או ארבל. אני שמעתי 'מערבל' ונחרדתי מהמחשבה שיקראו לאח שלי מערבל בטון אז מיד אמרתי 'אור'". בהמשך נולדו לה עוד אח ואחות, וגבעון מדגישה שלאורך כל השנים לא הרגישה שאביה מעדיף את ילדיו הביולוגיים על פניה. ועם זאת, היא מודה שיחסיה איתו היו מורכבים במיוחד.

          "הייתי חולה, ואמא שלי, בניגוד לסבתא שלי, לא ראתה צורך לתת לי אנטיביוטיקה. בגלל זה אנשי הרווחה הגיעו אלינו הביתה"

           

          "אני חושבת שמה שגרם לזה היה בעיקר העולם שבחוץ", היא מסבירה. "לי למשל היו עוד סבא וסבתא, ההורים של אבי הביולוגי. הם, בניגוד להורים של אבי המאמץ, כן עשו הפרדה. תמיד כשהיו מגיעים לבקר הם ראו רק בי הנכדה שלהם. בנוסף, היחסים שלהם עם אמי היו מאוד מורכבים. מאחר שאבי מת, אני הייתי כל מה שנותר להם ממנו, והם רצו שתהיה להם אמירה מאוד ברורה בחינוך ובגידול שלי. בעוד שבמשפחות נורמטיביות, כשסבא וסבתא מבקשים לחצות את הגבולות, ההורים יכולים לסרב, אצל הורים שכולים זה שונה. יש להם זכויות והם יכולים לערב בזה גם את משרד הרווחה. אני זוכרת שהייתי חולה, ואמא שלי, בניגוד לסבתא שלי, לא ראתה צורך לתת לי אנטיביוטיקה. בגלל זה אנשי הרווחה הגיעו אלינו הביתה. מגיל מאוד צעיר זה שם אותי בעמדת התגוננות. בידיעה שלפעמים אני צריכה לשקר כדי לשמור על שלום בית.

           

          "היום יש בינינו מערכת יחסים מצוינת ואני קוראת לו 'אבא'. הוא באמת אבא שלי" (צילום: אלבום פרטי)
            "היום יש בינינו מערכת יחסים מצוינת ואני קוראת לו 'אבא'. הוא באמת אבא שלי"(צילום: אלבום פרטי)

             

            "כשהייתי בת 15, זומנתי לשיחה בתור יתומת צה"ל במשרד הביטחון. שאלו אותי כל מיני שאלות, בין היתר אם אני יודעת על מה הולכת הקצבה שאני מקבלת. אמרתי את האמת: שאין לי מושג. כשחזרתי הביתה פגשתי את הוריי כועסים. התברר שמשרד הביטחון התקשר אליהם והאשים אותם שהם משתמשים בכסף שהם מקבלים עליי לתשלום חשבונות הבית. אבי המאמץ נעלב מאוד וזעם שמאשימים אותו בכך שלקח כסף מילדה יתומה. הוא שאל אותי: 'מה אמרת להם?' ואני הייתי צריכה להוכיח שלא אמרתי דבר. זה יצר מתח מטורף.

            "אמא שלי הייתה יותר רכה, אבא שלי היה אב צעיר שדרש המון ממני ומהאחים שלי, בין אם זה לסדר את החדר או ללמוד כמו שצריך. הרגשתי שאין לי זכות לכעוס על אמא לאור כל מה שהיא עברה. היא תמיד נחוותה עבורי כקורבן. היה קל יותר להוציא את הכעס על אבא ובמסגרת המריבות, כדי להעניש אותו, הפסקתי לקרוא לו 'אבא' והתחלתי לקרוא לו בשמו הפרטי".

            "ביקשתי לעבור לפנימייה, אבל ההורים של אבי המאמץ, אמרו שזה לא בא בחשבון. אמא שלו, סבתא היקרה שלי, אמרה לי: 'את לא הולכת לשום פנימייה, את עוברת לגור אצלנו'. ועד הגיוס באמת גרתי אצלם"

             

            בגיל 16 היא עזבה את הבית. "לא הפסקתי לריב איתו, אבל כל הזמן פחדתי שמישהו בעולם שבחוץ יֵדע על כך, ואז או שיוציאו אותי או אותו מהבית. העדפתי לצאת בעצמי. ביקשתי לעבור לפנימייה, אבל ההורים של אבי המאמץ, שגרו לידנו בקריית־טבעון, אמרו שזה לא בא בחשבון. אמא שלו, סבתא היקרה שלי, אמרה לי: 'את לא הולכת לשום פנימייה, את עוברת לגור אצלנו'. ועד הגיוס באמת גרתי אצלם".

             

            אחרי שעזבה את הבית, גבעון לא דיברה עם אביה המאמץ במשך שנים. "זה השתנה רק לפני 18 שנה, אחרי שאחי אור עבר תאונת דרכים קשה", היא מספרת. "באותה תקופה גרתי באיטליה וחזרתי מיד לארץ. נפגשנו בבית חולים כשני אנשים בוגרים. כך נבנה בינינו קשר חדש, והיום יש בינינו מערכת יחסים מצוינת ואני קוראת לו 'אבא'. הוא באמת אבא שלי".

             

             

            פעמיים איבדתי אבא

            אמה של מיכל דיין־טלקר, נישאה גם היא זמן קצר אחרי שאיבדה את בעלה במהלך שירותו הצבאי, ומיכל הסתדרה היטב עם הבעל החדש, ששימש לה דמות אב במשך שש שנים. אך אז אמה החליטה להתגרש, וכך יצא שהיא איבדה פעמיים אבא.

             

            זה חמש שנים שדיין־טלקר (39), גרושה פלוס שניים מנס־ציונה שעובדת בתחום עיצוב הבית, מנהלת את קבוצת הפייסבוק של יתומי צה"ל "החיים כדרך". אביה, כלימו דיין,  איש צבא קבע בשריון, מת כשהייתה כמעט בת ארבע. "אני בקושי זוכרת אותו", היא אומרת. "יש לי רק זיכרון אחד חזק ממנו: אני משקיפה ממרפסת הבית ורואה אותו יוצא מהרכב במדים, מחזיק כיסאות חדשים שקנה למטבח".

             

            מיכל בזרועות אביה, כלימו דיין ז"ל (צילום: אלבום פרטי)
              מיכל בזרועות אביה, כלימו דיין ז"ל(צילום: אלבום פרטי)

               

              יש לה אח שגדול ממנה בשלוש שנים ואח שצעיר ממנה בשנה. "אני לא זוכרת את היום שבו אמא בישרה לנו שאבא מת ולא יחזור, אולי הדחקתי. אבל אמא מספרת שאחרי מותו היא לקחה אותי ואת אחיי לבית העלמין, הראתה לנו את הקבר ואמרה: 'כאן נמצא אבא', ואני מיד התחלתי לחפור בחול".

              מיכל דיין־טלקר: "אחרי שש שנים בקנדה אמא הודיעה לנו שהם נפרדים ושאנחנו חוזרים בלעדיו לארץ. התקשינו להיפרד ממישהו שהוא וילדיו שימשו לנו במשך שנים משפחה"

               

              שנה וקצת אחרי מות אביה, אמה שושנה התחילה בזוגיות עם שושן ארביב, אלמן ואב לארבעה שהתגורר בקנדה וניהל שם רשת חנויות למוצרי תינוקות. "הוא היה אח של שכנה שלנו והיה מגיע כמה פעמים בשנה לבקר אותה עם ילדיו. כשנולדתי, בתו הקטנה הייתה בת שבע ומאוד אהבה תינוקות. אז השכנה אמרה לה: 'לכי תדפקי על הדלת ותבקשי לראות את התינוקת'. לימים היא הפכה לאחותי החורגת".

               

              בילדותה בין אמה שושנה לאביה המאמץ שושן ארביב (צילום: אלבום פרטי)
                בילדותה בין אמה שושנה לאביה המאמץ שושן ארביב(צילום: אלבום פרטי)

                 

                כשמלאו לטלקר־דיין שש, אמה הודיעה לה ולאחיה שהיא וארביב מתחתנים ושהם עוברים לגור איתו ועם ילדיו בטורונטו שבקנדה. "היא התאהבה בו ורצתה לברוח מכל העצב שבו הייתה שרויה, והיה לה מאוד חשוב שנהיה שמחים".

                 

                להוציא כמה חודשי התאקלמות במדינה הזרה, דיין־טלקר מספרת שלה ולאחיה היה טוב בביתם החדש: "אני ואחיי מעולם לא קראנו לשושן 'אבא' כי לא ביקשו מאיתנו ולא הרגשנו סיבה, אך הוא היה מאוד טוב אלינו והרעיף עלינו הרבה אהבה".

                 

                מיכל דיין-טלקר. "אמי נתנה לי ולאחיי עוד כמה שנים לחיות עם דמות אב ותמיד אודה לה על כך" (צילום: אלבום פרטי)
                  מיכל דיין-טלקר. "אמי נתנה לי ולאחיי עוד כמה שנים לחיות עם דמות אב ותמיד אודה לה על כך"(צילום: אלבום פרטי)

                   

                  בגיל 12 חוותה פרידה נוספת וכואבת. "בשלב מסוים אמא וארביב לא הסתדרו והיא רצתה לחזור לישראל. אחרי שש שנים בקנדה היא הודיעה לנו שהם נפרדים ושאנחנו חוזרים בלעדיו לארץ. לקחנו קשה את הבשורה. גם כי לא רצינו לעזוב את בית הספר והחברים שלנו, וגם כי היה קשה להיפרד ממישהו שהוא וילדיו שימשו לנו במשך שנים משפחה. התנחמנו בכך שנמשיך לשמור על קשר ואכן אחרי הגירושים לא התנתקנו ממנו ומילדיו, ובשלב מסוים הוא גם עבר לגור בארץ. אבל הקשר איתו דעך לאט־לאט.

                  "למרות הקושי, אני שמחה שאמי נישאה בשנית. לא רק שהיא נתנה לעצמה עוד הזדמנות, היא גם נתנה לי ולאחיי עוד כמה שנים לחיות עם דמות אב ותמיד אודה לה על כך".

                   

                  רציתי שאמא תכיר מישהו

                  במלחמת יום הכיפורים, כשרנית טל־שרת הייתה בת שלוש וחצי, אביה דוד טל נהרג ואמה מעולם לא נישאה מחדש. "אבא נולד באלג'יר", מספרת טל־שרת (50), נשואה ואמא לשלושה, מנהלת משאבי אנוש ומדריכת הורים משוהם. "באלג'יר הוא היה מדריך בבני עקיבא וציוני מאוד. בגיל 20 קיבל צו גיוס לצבא הצרפתי והחליט שאם כבר, הוא מעדיף לשרת בצה"ל. הוא עלה לארץ לבדו ושירת כחייל קרבי בגולני. בהמשך השתחרר, התחתן עם אמי, סימונה, למד מחשבים ועבד כמנתח מערכות בבנק ישראל.

                  רנית טל־שרת: "אמא יצאה לדייטים, אבל זה אף פעם לא הבשיל לזוגיות. היא תמיד אמרה שלאבא שלי הייתה אישיות כזו, שאף אחד לא יוכל להיכנס לנעליו"

                   

                   

                  "חודש אחרי שאחי נולד, קצת לפני יום כיפור, הוא גויס למילואים. למעשה, הוא היה אמור לצאת לחופשה ביום כיפור, אבל הודיע לאמא שלי שהוא בחר להתחלף עם חבר שומר מצוות, כדי לצאת לחופשה בסוכות ונוכל לעשות טיול משפחתי. אבל אז המצרים תקפו והוא היה בקו הלוחמים הראשון. במשך חצי שנה לא ידענו אם הוא חי, כי חלק מהחיילים נהרגו וחלקם נלקח בשבי. רק אחרי שהחזירו את השבויים הביתה, חבריו אישרו שהוא נורה ונקבר בשטח".

                   

                  רנית על כתפיו של אביה דוד טל ז"ל (צילום: אלבום פרטי)
                    רנית על כתפיו של אביה דוד טל ז"ל(צילום: אלבום פרטי)

                     

                    למרות הגיל הצעיר שבו איבדה את אביה, טל־שרת מספרת שהיא זוכרת אותו היטב ושיש לה זיכרונות רבים ממנו: "שמחת החיים שלו, המוזיקה שהייתה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא היה זה שהסיע אותי מדי בוקר לגן, וכל הדרך היינו שרים. אני גם זוכרת היטב את הפעם האחרונה שראיתי אותו. זה היה מוקדם בבוקר, הוא העיר אותי מהשינה כשהוא לבוש מדים, אמר שהוא הולך לצבא ואני בכיתי נורא. התחננתי בפניו שיישאר. הוא התרחק ממני כשפסע לאחור תוך שהוא מביט בי בעצב".

                     

                     

                    ההורים ביום נישואיהם (צילום: אלבום פרטי)
                      ההורים ביום נישואיהם(צילום: אלבום פרטי)

                       

                      אמה לא סיפרה לה שקרה משהו לאביה. "שמעתי אנשים מדברים, הבנתי שמשהו קרה, אבל לא אמרו לי את זה ישירות. אז התחילו לי סיוטי לילה. היה לי חלום שחזר שוב ושוב: אני עם אבא ברכב ואנחנו נוסעים יחד לגן, ואז הוא עוצר ליד גן הוורדים בירושלים, יוצא מהרכב, והרכב מתחיל להתדרדר כשאני בתוכו. תמיד הייתי מתעוררת בשלב הזה בצרחות. בדיעבד הבנתי את משמעות החלום: אבא שלי היה הנהג של המשפחה וכשהוא הלך נוצרה בבית תחושה של איבוד שליטה. זו הסיבה לדעתי שבמהרה הפכתי לילדה הורית. על דעת עצמי לקחתי הרבה תפקידים ומשימות בבית ותמיד הייתי חרדה מאוד לשלומם של אמי ואחי.

                       

                      רנית טל־שרת. "השתוקקתי לדמות אב" (צילום: יוסי מסה)
                        רנית טל־שרת. "השתוקקתי לדמות אב"(צילום: יוסי מסה)

                         

                        "בילדותי ובנעוריי תמיד קיוויתי שאמא תכיר מישהו, כי הרגשתי שהיא זקוקה למשענת ואני השתוקקתי לדמות אב. הייתי רואה איך לילדי השכנים יש אבא שמלמד לרכוב על אופניים, עוזר בשיעורים וגם אני רציתי מישהו כזה. היינו משפחה גרעינית קטנה, בחגים ובארוחות שישי היינו רק שלושתנו. זה נתן תחושה של חולשה.

                         

                        "אמא דווקא ניסתה להכיר, יצאה לדייטים, אבל זה אף פעם לא הבשיל לזוגיות. היא תמיד אמרה שלאבא שלי הייתה אישיות כזו, שאף אחד לא יוכל להיכנס לנעליו. אני כמובן לא שופטת אותה. היום אני מצטערת בעיקר בשבילה שזה לא קרה. היום היא בת 74 וחולה במחלה קשה. לדעתי הקושי, העצב והבדידות תרמו מאוד לכך".

                         

                        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
                        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
                         
                        הצג:
                        אזהרה:
                        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד