טרגדיה בחודש התשיעי
טובה ויצחק גניש התחתנו בשנת 1963. הוא היה אז בן 24, בן למשפחה עם עשרה ילדים שעלתה מלוב והתיישבה במושבה קדימה שבצפון השרון. היא הייתה בת 19, נולדה בטוניס למשפחה עם חמישה ילדים, שעלתה ארצה עם קום המדינה. הם הכירו דרך חבר משותף וכעבור שנה נישאו והתמקמו ברמת־גן, קרוב למשפחתה של טובה. הוא התפרנס מעבודתו כקבלן בניין, והיא, שנחשבה לאישה יפה מאוד, הקימה מכון יופי ברמת־גן. בשנת 1964 נולדה בתם הבכורה פנינה, שנתיים מאוחר יותר נולדה יפה.
אבל אז התחילו הצרות. יצחק, שהיה לוחם בחיל רגלים, נקרא לשירות מילואים בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. הוא נפצע קשה מקליעת צלף בזמן שיחידתו ביצעה מארבים באזור קלקיליה, ואושפז לשיקום ממושך במחלקת השיקום של בית החולים תל־השומר. "אמא שלי הייתה רגילה לשותף דומיננטי בבית, לאבא פעיל בגידול האחיות שלי, ופתאום נשארה לבד", מספרת היום סא"ל (מיל') צחית גניש־לוי (51) מגבעתיים, נשואה לרמי, ראש מחלקת ספורט בעיריית רמת־גן ואמא לשלושה ילדים (25, 20 ו־18). "החיים של אמא שלי עברו טלטלה. סבתא עזרה לה וטיפלה בבנות, כדי שמכון היופי ימשיך לפעול".
במהלך השיקום נקטעה רגלו של יצחק והוא עמד בפני קטיעת רגלו השנייה. אחת לכמה סופי שבוע יצא באמבולנס לחופשה קצרה בבית, כשהוא ישוב בכיסא גלגלים. "הוא היה פצוע קשה, סבל מכאבי תופת ותחושת הערך העצמי שלו ירדה", מספרת צחית. "באחד הביקורים בבית הוא אמר לאמא שלי שהוא פוחד לאבד אותה. 'איך אתה רוצה שאוכיח לך שאני אוהבת אותך ושתמיד אהיה איתך?' היא שאלה, והוא ענה לה: 'תעשי איתי ילד נוסף'. ככה באתי לעולם".
כשנודע ליצחק שטובה בהיריון הוא היה מאושר והתמלא כוחות להמשיך במסע הריפוי שלו, בשאיפה לחזור במהרה לשגרת חיים רגילה. שנה לאחר פציעתו קיבל ממשרד הביטחון רכב מיוחד לנכים, שהיה אמור לסייע לו לחזור לפעילות. כשנסע לטקס קבלת "אות המלחמה", איבד שליטה על הרכב ונהרג. בתחילת החודש התשיעי להיריון התבשרה טובה שבעלה איננו. "השבר היה גדול", מספרת צחית. "חודש אחר כך הגיעה שעת הלידה ואמא לא הפסיקה לבכות במהלכה. כל הנשים במחלקה זכו לביקור של הבעלים ורק היא לא. אמא לא הייתה מסוגלת לחזור מבית החולים לבית שלנו אז עברנו לסבתא יפה, בבני־ברק. אמא הפסיקה לתפקד, לא הייתה מסוגלת לחזור לעבוד ומכון היופי שלה נסגר.
"לעצב הגדול התווספו גם בעיות כלכליות, כי לקח זמן עד שהכירו בטובה כאלמנת צה"ל ועד שהתחילה לקבל כסף ממשרד הביטחון", אומרת צחית, "אמא הייתה צריכה לכלכל שלוש ילדות, לשלם משכנתה על הבית והלוואות של העסק. סבתא טיפלה בכולנו. במשך הרבה זמן קראתי לסבתא 'אמא' ולא תיקנו אותי. היא הייתה ממש אמא שלי".
מה את זוכרת מהילדות?
"שלא הייתה הרבה שמחה בבית. גם כשביקרנו אצל המשפחה המקסימה של אבא שלי, ההורים והאחים שלו היו נשברים לרסיסים כשראו את שלושתנו. המחשבה על זה שהוא לא זכה לראות אותי ולא זוכה לראות את הילדות שלו גדלות, שברה את לבם. השם שלי והנוכחות שלי תמיד לוו בצער. כשהייתי בת שלוש דוד שלי שאל אותי למה אני בוכה כל הזמן ועניתי: 'את כולם האבות לוקחים על הכתפיים ורק אותי אף אחד לא לוקח'. הוא כל כך רצה לשמח אותי, שלקח אותי על הכתפיים לאורך כל רחוב ביאליק ברמת־גן".
כשהייתה צחית בת ארבע נישאה אמה לגבר גרוש, שילדיו גרו אצל גרושתו – והמשפחה עברה לפתח־תקווה. נולדו לזוג שני בנים, "והמצב בבית לא היה פשוט עבורנו, הבנות", אומרת צחית. "גם המצב הכלכלי לא היה קל, אפילו חגיגות יום הולדת לא היו לנו. מגיל צעיר מאוד הבנתי שאם אין אני לי, מי לי. הייתי הולכת לבד לשוק של פתח־תקווה, קונה חבילה ענקית של גירים ומלמדת את עצמי לכתוב על לוח, שהצבתי בפינה מבודדת בבית. ברחתי לספרים וקראתי בלי סוף".
להמשיך את דרכו של אבא
כישורי החיים שלה אפשרו לה לבנות את עצמה. בגיל 14 החלה לעבוד בשעות אחר הצהריים ובחופשים כדי להרוויח כסף משלה. "עבדתי בבית קפה, בסוכנות ביטוח, בבנק, איפה לא. בכסף שהרווחתי קניתי לעצמי בגדים", היא מספרת. ישראל גלבוע, מנהל חטיבת הביניים "אחד העם" בפתח תקווה, זיהה את היכולות שלה, לקח אותה תחת חסותו ונתן לה מרחב פעולה. "רצתי לראשות מועצת התלמידים והייתי מאוד פעילה מבחינה התנדבותית וחברתית".
לקראת הגיוס לצבא, זומנה לקורס קצינות ייעודי של חיל השלישות. "ידעתי שאני רוצה לעשות שירות משמעותי כדי להמשיך את דרכו של אבא שלי, שאהב את הצבא והמדינה ותמיד עזב את עיסוקיו כשקראו לו למילואים", היא אומרת, "רציתי להרגיש קרובה אליו".
שבעה חודשים לאחר גיוסה הפכה לקצינה, והתעקשה להיות קצינת נפגעים. "בלי להכיר את התפקיד, הבנתי שזו השליחות שלי. כשאבא נפצע ואחר כך נהרג, לא היה תפקיד כזה בצבא. מחלקת הנפגעים הוקמה רק אחרי מלחמת יום הכיפורים".
התפקיד הראשון שלה היה במחלקת נפגעים באגף כוח אדם של צה"ל, שבמסגרתו דאגה לשיבוץ של בנים ובנות למשפחות שכולות בצה"ל, לעתים לאותה יחידה שבה שירת האב או האח שנפלו. כעבור שנתיים הפכה לקצינת הנפגעים של חטיבת גולני, "תפקיד מאתגר במיוחד כיוון שצה"ל היה אז בלבנון, היו המון אבידות והליווי היה מאוד אינטנסיבי. יכולתי להתחיל את היום בקריית־שמונה ולסיים אותו בבאר־שבע, עבדתי בצורה טוטאלית, בלי יום ובלי לילה. הייתה לי הבנה עמוקה של הקושי של המשפחות שליוויתי וידעתי לשמור על המנעד העדין שבין התפקיד כמייצגת הצבא, ובין האמפתיה שלי אליהן".
סיפרת למשפחות השכולות שאת יתומת צה"ל?
"מעולם לא, כי רציתי לתת מקום לכאב שלהם. ובכלל, מעטים המקרים שבהם סיפרתי בצבא שאני יתומת צה"ל, כי רציתי להצליח בזכות עצמי. לא נתתי ליתמות להגדיר אותי, והפרדתי לחלוטין בין הסיפור האישי שלי ובין העבודה. הייתי ממוקדת במשפחות ולא עשיתי השוואות בין מה שאני עברתי כשהייתי ילדה וביניהן".
באחד הביקורים הגיעה למשפחתו של רס"ן רוני לוי ז"ל, קצין הקשר החטיבתי שנהרג שנתיים קודם לכן, ושם פגשה את אחיו רמי. "ירד גשם ורמי שאל אותי אם יש לי איך לחזור הביתה", היא משחזרת. "עניתי 'לא' והוא הציע לי טרמפ. שוחחנו בדרך ואחרי כמה חודשים של שיחות ארוכות, נפגשנו. מאז אנחנו יחד".
כשצחית הייתה בת 24, השניים עמדו מתחת לחופה, והרב הצבאי הראשי גד נבון השיא אותם. "החתונה שילבה עצב ושמחה גם יחד", היא אומרת. הם בחרו להתגורר ברמת־גן, לא רחוק מבני משפחתו של רמי, שאמו תקווה השקיעה מאמצים כבירים בשמירה על המשפחה מאוחדת, אחרי האסון שאירע.
התפקיד הבא של צחית היה ראש מדור ת"ש ונפגעים בחיל החינוך, שבמסגרתו השלימה תואר ראשון במדעי המדינה וסוציולוגיה־אנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. אחרי עשור כקצינת נפגעים, עברה למחלקת פרט באגף כוח אדם ובתקופה זו למדה לתואר שני במנהל עסקים. בהמשך קיבלה תפקיד נרחב במיוחד: אחראית על תנאי השירות של כל חיילי החובה. "טיפלתי בחיילים בודדים, חיילים שזכאים לתשלומי משפחה או לינות, תמיד ריגש אותי המקום שהצבא נותן לזה". אחרי כשלוש שנים עברה למרכז תעסוקת עובדי צה"ל, האחראי על כל האזרחים עובדי צה"ל וכל אופני ההעסקה האזרחיים בצבא, שם קודמה לדרגת סא"ל. "אמא שלי ואחיותיי תמיד הגיעו לטקסי קבלת הדרגה ותמיד התגאו בי", מספרת צחית.
פרישה והתחלה חדשה
בגיל 45 פרשה מצה"ל בלי תוכנית מגירה לחיים האזרחיים. "הייתי כל כך עסוקה בעשייה הצבאית, שלא היה לי זמן לחשוב מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. רציתי לקחת פסק זמן, להתבונן ולחשוב".
בשלב ראשון שלפה חלומות ישנים מהבוידעם: בין היתר למדה קונדיטוריה (לא עסקה בזה) והוראה (לא סיימה, כי הבינה שזה לא בשבילה). בהמשך למדה גם הנחיית קבוצות. כשהשתחררתי מצה"ל היו לי כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול נשים שהשתחררו לפניי אחרי שירות קבע ולא היה לי איך לשאול אותן. לא היה שום ארגון לנשים פורשות צה"ל. שאלתי את עצמי: למה אנחנו לא מייצרות רשת תמיכה נשית, שבה נוכל להתייעץ ולהיות שם אחת למען השנייה".
כך הקימה את "פו־רשת", קבוצה המונה 2,000 נשים ופעילה גם בפייסבוק וגם בווטסאפ. שם הקבוצה מבטא גם את הפרישה מצה"ל, גם את העובדה שנשים פורשות כנפיים אחרי השחרור וכמובן, רשת במובן של נטוורקינג.
במסגרת הקבוצה מארגנת צחית, בהתנדבות מלאה, מסגרות לימודיות לפורשות צה"ל בתחומי שיווק וניהול עסק ("איך לקחת את ארגז הכלים הצבאי ולהפוך אותו לאזרחי"). "בצבא את מקבלת משימות ולא שואלת שאלות. כשאת עוברת לאזרחות, על כל דבר שאת עושה את צריכה לקבל תמורה וחייבת לדעת לתמחר את הזמן שלך. זה משהו שאנחנו צריכות לחדד אצלנו".
מעבר לכך מארגנת צחית פעילויות התנדבותיות ("כדי להמשיך את התרומה לקהילה, שאנחנו מורגלות בה") למען ניצולי שואה, למען מוגבלים שכלית־התפתחותית ולמען חיילים משוחררים במסגרת פרויקט "אחות גדולה". יחד עם ארגון "מומנטום", המביא נשים יהודיות מרחבי העולם לטיול בארץ ("כמו תגלית, אבל לאמהות"), ארגנה שפורשות צה"ל ילוו אותן במשך שמונה ימים. "כגוף מאוחד אנחנו עושות דברים מדהימים יחד". לפרנסתה עובדת צחית כמנחת קבוצות, מרצה, יועצת קריירה לאנשים בתהליכי שינוי ומלווה מנהלים. דרך משרד הביטחון היא עוסקת בהכנה לצה"ל בבתי ספר.
בעצם נשארת בצבא גם אחרי הפרישה. לא רצית לעוף למחוזות אחרים?
"לא, היה לי מאוד טוב בצבא ואני בהודיה גדולה על השירות שהיה לי. אני מאמינה בארגון הזה ובערכים שלו, זה חלק בלתי נפרד ממני. ליווי הפורשות הוא בעיניי המשך התרומה שלי לצה"ל".
אבא שלך מלווה אותך במחשבות?
"הוא תמיד איתי, למרות שלא הכרנו. יש לי קשר חזק מאוד עם אחיותיי והתמונה בקבוצת הווטסאפ שלנו היא צילום שלו. החוסר שלו מאוד נוכח בחיים שלנו ואנחנו מדברות על החיים בצל היעדרו. יש לי חור שחור בנשמה, שלעולם לא יתמלא, אבל למדתי לחיות איתו ולמלא אותו בעשייה, בנתינה ובאהבת חינם. אני זה לא מה שקרה לי, אלא מה שבחרתי להיות".
