חלתה בסרטן השד, עברה כריתה
דו -צדדית, והקימה עסק לגוזיות

לאיילת שמרוני היה ג'וב בכיר בתחום המלונאות. רק כשחלתה עשתה חשבון נפש וחזרה אל התאבדות אחיה ואביה. ואז החליטה להקים את ‭ :AYOOLA‬"קיצור להיו לה ציצים"

איילת שמרוני. "יום אחד אמרתי: די, הציצים המושלמים שלי שייכים לעבר" (צילום: דנה קופל)
איילת שמרוני. "יום אחד אמרתי: די, הציצים המושלמים שלי שייכים לעבר" (צילום: דנה קופל)
לפני עשר שנים, כשאיילת שמרוני חלתה בסרטן השד, היא לא נתנה למחלה לעצור אותה. כמי שכבר עברה משברים בחייה, כניסתה לססטיסטיקה נראתה לה כמו עוד מכשול שאפשר להתגבר עליו. היא רכשה פאה עם פוני מתוקתק, עלתה על עקביה והמשיכה להתמסר לעבודתה כמנהלת חטיבת התיירות הנכנסת במלונות פתאל. "דהרתי קדימה כמו סוס ששמו לו מחסומים על העיניים", היא אומרת. לאחר שסיימה טיפולים כימותרפיים גילתה שהיא נשאית של הגן ‭ ,BRCA ‬ שמעלה את ההסתברות לחזרת המחלה, ולכן החליטה לעבור כריתה דו-צדדית ושחזור. ההליך הסתבך ונמשך שלוש שנים, שבמהלכן התגרשה מבעלה ואבי ארבעת ילדיה. לאחר שתקף אותה חיידק אלים נאלצה לחשב מסלול מחדש. היא ויתרה על הלוק הקרייריסטי שהגדיר אותה לטובת שיער קצוץ ובגדי ספורט והתחילה בתהליך קבלה של גופה החדש. "יום אחד אמרתי 'די'", היא אומרת, "והבנתי שהציצים המושלמים שלי שייכים לעבר".

"איך יכול להיות שעד שאני מגיעה לחו"ל, אני עסוקה בלחפש גוזיות יפות מתחרה שיטשטשו את הצלקות והעיוותים? אני אישה צעירה, גרושה, בשיא החיים שלי. רציתי בראלט סקסי, נשי, שיעטוף אותי, ולא מצאתי"

 

עם דבר אחד התקשתה להשלים: "לא הצלחתי להבין איך יכול להיות שהחזייה היחידה שאני יכולה למצוא לעצמי היא חזיית בז' בחנות שפתוחה שעה ביום פעם בשבוע. הכי לא סקסי, הכי לא נשי, הכי לא מרים, הכי לא משמח. איך יכול להיות שעד שאני מגיעה לחו"ל, אני עסוקה בלחפש גוזיות יפות מתחרה שיטשטשו את הצלקות והעיוותים? אני אישה צעירה, גרושה, בשיא החיים שלי. רציתי בראלט סקסי, נשי, שיעטוף אותי, ולא מצאתי".

 

אם עשית שחזור, למה בעצם את לא יכולה ללבוש חזייה רגילה?

"בגלל הברזלים, הם גם מכאיבים על הצלקות והתפרים וגם מיותרים. וגם כי חזייה חשופה יותר מגוזייה וחושפת את כל הצלקות. כך נולד ‭ ,AYOOLA‬ בוטיק אינטרנטי לגוזיות מעוצבות. הכי נישתי שיש, אפילו תחתונים אני לא מוכרת".

 

מה משמעות השם?

"זה שם החיבה שלי וגם קיצור ל'היו לה ציצים'" (צוחקת).

 

"מגלחת את הראש בעצמי כל יומיים" (צילום: דנה קופל)
    "מגלחת את הראש בעצמי כל יומיים"(צילום: דנה קופל)

     

    התאבדות האח "שמרנו על פאסון"

    שמרוני (53), אמא לארבעה 14 ,16 ,20 ,24‬ , שמתגוררת ביהוד, גדלה בבת-ים. "אמא שלי, דבי, אישה חזקה שעברה לא מעט בחייה, עלתה בגיל 18 מדרום-אפריקה. אבא, ברוך, היה צבר שגדל ברחוב שינקין בתל-אביב. עופר, אחי, היה צעיר ממני בשלוש שנים. ילד חתיך, חכם נורא, עם עולם עשיר, הלוואי שהייתי חצי ממנו. הייתה לנו ילדות רגילה של טיולים משפחתיים ופיקניקים".

    "נסעתי לבשר לאמא שלי מה קרה, אמרתי לה באותה נשימה שעופר מת ושאני בהיריון. שמרנו על פאסון, הרגשות של כולנו היו תמיד מאוד עצורים, אבל זה היה שבר גדול, קשה מנשוא"

     

    מתי הדברים התחילו להשתבש?

    "ההורים שלנו התגרשו כשהייתי בת ‭ 19‬ ועופר היה בן ‭ .16‬ הם חיכו שנגדל, כאילו שאז זה לא יפגע בנו. עופר עבר לגור עם אבא שלי בתל-אביב ונחשף בבום לעיר החטאים. הוא עזב את הצבא, התחיל ללמוד צילום וחיפש את עצמו. אני נשארתי בבת-ים עם אמא שלי, התגייסתי והפכתי לקצינת קישור בחיל השריון כי אבא שלי היה קצין וכי ככה צריך".

     

    עוד לפני הצבא עבדה כמלצרית במלון בתל-אביב. "נחשפתי לעולם המלונאות מהקרביים שלו, מהמטבחים הגדולים. הייתי מלצרית חופרת ששורצת במשרדי ההנהלה. כל הזמן רציתי לדעת דברים, לא הבנתי למה דורשים ממני לשרת את המנכ"ל לפני שמשרתים את האורחים, תודעת השירות שלי נבנתה אז. אחרי הצבא עברתי למחלקת העסקים של המלון ובגיל ‭ 29‬ עברתי למלון דן פנורמה, שם הייתי מנהלת מכירות. היה לי משרד גדול, כבר הייתי נשואה ובתחילת ההיריון הראשון שלי, כשבוקר אחד, מר ונמהר, אבא שלי התקשר אליי למשרד ואמר לי שאחי עופר איננו".

     

    איך הגבת?

    "נפלתי על הרצפה. טראח. קמתי, לקחתי איתי את התיק ורצתי החוצה שטופת דמעות. עופר הצליח להתאבד בניסיון הראשון. אבא שלי מצא אותו מת בבית. בדיעבד אפשר להגיד שהיו סימנים מקדימים, הוא סבל מדיכאון ותל-אביב פתחה לו אופקים שליליים. מהבית שלו נסעתי לבשר לאמא שלי מה קרה, אמרתי לה באותה נשימה שעופר מת ושאני בהיריון. שמרנו על פאסון, הרגשות של כולנו היו תמיד מאוד עצורים, אבל זה היה שבר גדול, קשה מנשוא".

     

    התאבדות האב: "התפוצצתי מכאב, הכל נשאר בפנים"

    חמש שנים אחרי שאחיה התאבד, כשבתה השנייה הייתה בת שבוע, התאבד אביה.

     

     איך גיליתם את זה?

     "כשבת הזוג שלו אמרה לי שהוא לא עונה לטלפון התחלתי לדאוג, כי הוא תמיד היה זמין. לא מצאנו אותו, אז בעלי דאז נסע לקבר של עופר, ושם מצא אותו. הוא התאבד על קברו. שבוע לפני כן הוא נתן לי מכתב וביקש שלא אפתח אותו. הקשבתי ובאמת לא פתחתי".

     

    מה חשבת שיש במכתב?

    "הוא לא נכנס לפרטים, חשבתי שזאת הצוואה שלו. התייסרתי אחר כך במשך שנים שאם הייתי ממרה את פיו, אז אולי הייתי יכולה למנוע את ההתאבדות. הוא היה מאוד מסודר, השאיר גם מעטפה לגנן, לוועד הבית, לחברת חשמל, טיפל בכל התשלומים והחובות כדי שבת הזוג שלו לא תצטרך להתמודד איתם".

    "אחרי שנים של הדחקות, יום אחד בשבת בצהריים החלפתי בגדים, הבטתי במראה והיה שם גוש. היה לי ברור שמשהו לא בסדר"

     

    ידעת מה עובר עליו?

    "אבא שלי לא הביע את המצוקה שלו בשנים האלה. גם אני, אחרי כל זה לא הלכתי לטיפול. אגרתי, קמתי והמשכתי. התפוצצתי מכאב אבל הכל נשאר בפנים, התווסף והתווסף. התרכזתי בעבודה, היא הייתה המקום המוכר והבטוח שלי, המעריך".

     

    באותן שנים התקדמה בתחום המלונאות. אחרי לידת בתה הבכורה החלה לעבוד במלון הולידי אין קראון פלאזה בים המלח וגרה ברמת-גן ("זה היה המלון הראשון שפתחתי משלב הפיגומים, פרויקט מטורף"), המשיכה בהולידיי אין לתפקידים נוספים, ובהיריון השני עברה להילטון מלכת שבא באילת. "זה היה מאתגר! עד הרגע האחרון טסתי משדה דב לאילת, עליתי על הפיגומים עם הבטן ההריונית ואפילו ירדו לי המים באמצע פרזנטציה - הם לא ישכחו לי את זה בחיים. עבדתי בהילטון אילת עוד עשר שנים, ילדתי ילד שלישי ובגיל ‭ 40‬ התעקשתי להביא ילד רביעי כי רציתי משפחה גדולה. זה היה הדבר הכי חכם שעשיתי, אני מאושרת מזה ומברכת על זה כל בוקר". ב-‭,2010‬ כשכבר הייתה אמא לארבעה, מונתה לתפקיד מנהלת חטיבת התיירות הנכנסת במלונות פתאל. "עסקתי במיזוג עם מלונות מוריה ובגיוס כספים, הטמעת חוזים, פילוחים והזמנות של ‭ 30‬ בתי מלון. המשרד שלי היה בשפיץ של מגדלי עזריאלי, קומה ‭ ,24‬ הייתי על גג העולם והרגשתי ככה. נכנסתי בחדוות עשייה ויצירה, עבדתי שעות מטורפות, לפעמים עד שלוש בבוקר, הייתי בהיי מטורף ובסטרס קיצוני, שכנראה לא הצלחתי לנהל. אחרי שנים של הדחקות, כולל שתי בומבות שלא טופלו, יום אחד ביוני ‭ ,2010‬ בשבת בצהריים, החלפתי בגדים, הבטתי במראה והיה שם גוש. היה לי ברור שמשהו לא בסדר".

     

    "אין לי ביקורת על הדרך שאחי ואבי בחרו, אלא רק עצב גדול". עם הוריה, ברוך ז"ל ודבי, והאח עופר ז"ל (צילום: דנה קופל)
      "אין לי ביקורת על הדרך שאחי ואבי בחרו, אלא רק עצב גדול". עם הוריה, ברוך ז"ל ודבי, והאח עופר ז"ל(צילום: דנה קופל)

      המחלה: "הדברים התנהלו אחרת משחשבתי"

      כך התחיל פרק המחלה בחייה. "היה לי תור לממוגרפיה שקבעתי עוד לפני שגיליתי את הגוש. כשהתקבלו התשובות, נכנסתי למשרד של מנהלת הפרסום, סגרתי את הדלת והודעתי לה: חליתי. אחר כך הלכתי לעוזרת האישית של דוד פתאל, והודעתי שאני לא יודעת מה יהיה סדר היום שלי בתקופה הקרובה.

       

      "חזרתי למשרד שלי, הסתכלתי אל האופק ורציתי לצרוח. הייתי אדם סגור, לא מדבר, לא פותחת דברים, לא מתעסקת, פותרים עניינים וזהו זה. קורה משהו, מטפלים בו, נקסט. גם בזה ראיתי משימה. היה לי ברור: יש לי סרטן, נעשה ניתוח ומה שצריך. אבל הדברים התנהלו אחרת משחשבתי. הציעו לי את ה-4 ביולי לניתוח להוצאת הגוש, אבל זה היום שבו עופר התאבד. אמרתי: לא משנה מה, רק לא התאריך הזה. אמא שלי לא תוכל לחוות עוד משהו בתאריך הזה.

       

      "אחרי הניתוח להוצאת הגוש, כשהתקבלו תוצאות הביופסיה, אמרו שאני יכולה לעבור כימותרפיה ויכולה לא. התייעצתי עם שלוש חברות טובות ושלושה רופאים עד שהחלטתי שאני בוחרת בכימותרפיה, כדי להשתמש בכל מה שהרפואה והמדע יכולים לתת לי ולנצח את זה. את הטיפולים קבעתי לימי חמישי כדי שיהיה לי סופשבוע בבית ובראשון חזרתי לעבודה, התרוצצתי במסדרונות בחליפות השחורות המתוקתקות שלי ובפאה החלקה עם הפוני, שולחת מיילים לתוך הלילה כאילו שום דבר לא קורה. אחרי הטיפולים, כשגיליתי שאני נשאית של גן ‭ ,BRCA‬ כל בוקר קמתי בפחד לחלות שוב. החלטתי לעבור כריתה דו-צדדית ושחזור. הודעתי בעבודה שההחלמה מתעכבת, אני עוברת עוד ניתוח, ועוד שבועיים אחזור. אבל התפרים לא נסגרו".

      "כשגיליתי שאני נשאית של גן ‭ ,BRCA‬ כל בוקר קמתי בפחד לחלות שוב. החלטתי לעבור כריתה דו-צדדית ושחזור. הודעתי בעבודה שההחלמה מתעכבת, אני עוברת עוד ניתוח, ועוד שבועיים אחזור. אבל התפרים לא נסגרו"

       

      בטח הרגשת נורא.

      "ל'תקופת הזוהר' הזאת אחרי הטיפולים הצטרפו גם גירושים. רק יצאתי מהניתוח עם הנקזים מוסתרים תחת חולצות גדולות, והגעתי לגישור. פה נכנס במלוא עוצמתו הקשר בין גוף ונפש. אני, שילדתי ארבעה ילדים בלי אף צלקת בבטן, שהגוף שלי שירת אותי והיה ידיד נאמן וחבר אהוב, לא נסגרו לי התפרים ועברתי טיפולים נוספים".

       

      ובעבודה?

      "מינו לי מחליפה זמנית, וכל הזמן כתבתי להם: 'תכף אשוב, לישיבה הבאה אגיע'. הם היו מכילים ודואגים. באיזשהו שלב היה לי זיהום בתפרים. הלעיטו אותי בתרופות לא נכונות עד שהגעתי לזיהומולוגית בעלת שם עולמי שזיהתה את החיידק. כדי לטפל בו הייתי צריכה להוציא את שתלי השחזור. עברתי עשרה ניתוחים לאורך שלוש שנים. כל פעם הרדמות. החלמה. אחרי שנה הודעתי לפתאל: תמשיכו בלעדיי. אבל על השחזור לא הסכמתי לוותר. נטלתי כמויות מטורפות של אנטיביוטיקה ביום. כמעט קרסתי פיזית. תוך כדי כל זה הבנו שהגישור לא צולח".

       

      מה אמרת לילדים?

      "כשסיפרתי להם שהמצב בבית עומד להשתנות ושיש מצב שנתגרש, הבת שלי, שהייתה בת ‭ ,12‬ שאלה אותי: 'אמא, מה נאכל?' הרי לא בישלתי להם מעולם. לקחתי מבעלי לשעבר מתכונים, כולל מתכון לפסטה: להרתיח מים. שמן. מלח. ברמה הזאת. בספטמבר ‭ 2011‬ כבר היינו גרושים ברבנות".

       

      איך הקשר שלכם היום?

      "מצוין. התא המשפחתי שלנו תמיד יישאר ואנחנו מקדשים את היחד הזה, כולל קבוצת ווטסאפ וימי הולדת משפחתיים. אחרי הגירושים הייתה תקופה של שינויים: עברנו דירה, שלושה מתוך ארבעת הילדים החליפו מסגרות: הקטנצ'יק התחיל כיתה א', האמצעית התחילה תיכון, הגדול התחיל חטיבה, ארבעה ילדים - שלוש מסגרות חדשות, ואני הרגשתי שלחצו לי על כפתור הסטופ".

       

      "אף אחד כבר לא יכול לעבוד עליי" (צילום: דנה קופל)
        "אף אחד כבר לא יכול לעבוד עליי"(צילום: דנה קופל)

         

        הקמת העסק: דגם על שם גן ‭ BRCA ‬

        בשנים שאחרי הגירושים, במקביל לשחזורים, הרגישה שהיא חייבת "לאוורר את הנשמה" והחלה למלא את חייה בתוכן שאינו קשור לעבודה. התחלתי לעשות ספורט, נרשמתי לקורס בישול, קורס צילום, קורס ברמנים וחוג תפירה. חברה של חברה מכרה מכונת תפירה בסכום נמוך וקניתי לי, למרות שבחיים לא עשיתי שום דבר שקשור ליצירה ובטח לא לטקסטיל. "אחרי שלוש שנים שחזור השד הושלם, ואני עברתי במהלך התקופה הזאת רגעים קשים מאוד. עלו בי שאלות: מי אני, אם אני לא איילת שמרוני? מה יקרה, אם ישאלו אותי מה אני עושה? זה היה שלב נורא קשה, להיות באיודאות לראשונה בחיי. ישבתי שעות על גבי שעות וימים על גבי ימים בים עם חברים, דצמבר, ינואר. יושבים מול היקום, מוציאים החוצה את עופר, את אבא שלי, את הכאב. מנקים. הכל יצא. כך גם נולדה ‭ .Ayoola‬ מהצורך שלי להיות נורמלית בימי ניסיון השחזור, לצאת מהמקום הזה ולהיות הכי סקסית. בהמשך שיתפתי את הסיפור שלי גם בקבוצת הנשים הפייסבוקית אורקה".

         

        ספרי על תחילת הדרך.

        "פתאום, בגיל ‭ ,50‬ הפכתי לעצמאית לראשונה בחיי, בתחום שיושב על אינטרנט. כשהאתר שלי עלה, ב-‭,2017‬ לא היה לי שום ניסיון. בהתחלה המתפרות עקצו אותי, כי לא ידעתי בכלל איך גוזרים ומה זה שבלונה. למדתי הכל שלב אחרי שלב, לא קיצרתי תהליכים ואני לא מתחרטת על אף שקל שנזרק לפח. זה שכר הלימוד שלי. עכשיו אף אחד כבר לא יכול לעבוד עליי".

         

        "בהתחלה המתפרות עקצו אותי, כי לא ידעתי בכלל איך גוזרים. למדתי שלב אחרי שלב ואני לא מתחרטת על אף שקל שנזרק לפח"

         

        זה לא מותג הגוזיות הראשון בישראל, במה איולה שונה ממותגים אחרים?

        "אצלי הכל במהדורה מוגבלת, מעוצב ונתפר בארץ. המחירים בין ‭ 39 ‬ בסייל עד ל-‭269‬ לדגמים המפוארים. הדגמים נותנים פתרונות סקסיים לנשים שלא העלו בדעתן שהן יכולות ללבוש גוזיות, כמו נשים רחבות מאוד עם חזה קטן ואפילו נשים עם חזה גדול שגוזיות הן לא חלק מהארון שלהן. יש לי גם דגמים שמתאימים לנשים שעברו כריתת שד ובחרו לא לעבור שחזור, קראתי לדגם הזה 'ברכה', על שם גן ‭ .BRCA‬ הכתפיות מתכווננות כי אין מצב שתיקחו ממני את השליטה. אני מעצבת כל פריט כי אני יודעת מה אני רוצה ואיפה כואב לי. אני בוחרת את הבדים, החוטים, הצבעים, אני הוגה, הוזה ומדמיינת את הדגמים ואז מתארת לתדמיתנית שלי. היום אני כבר מתווכחת איתה אם הגומי הוא 6 או 8 מילימטר.

         

        "בסופו של דבר, מה שמאפיין את הדרך שלי זה הבחירות. בכל אחת מהסיטואציות שאיתן התמודדתי, ניתן תמיד לראות את הדברים בשתי דרכים: להתרכז באחוז המלא של הכוס, קטן ככל שיהיה, או להרים ידיים. זאת הדרך שחוויתי על בשרי עם הוויתור של אחי ואבי. אין לי ביקורת על הדרך שהם בחרו, אלא רק עצב גדול. אני חושבת שכיוון שחוויתי את תוצאות הכאב של האופציה השנייה, אני מזיזה אותה הצדה כאילו היא לא קיימת. זו גם התורה שאני מעבירה לילדיי. תודה לאל על כך שמתאפשר לנו לבחור".

         

        ואת בחרת לעסוק דווקא באיבר שהיה חולה. אחרי כל הטיפולים והניתוחים, את עדיין מתעסקת בציצי...

        "אבל לא ממקום של קורבנות, מחלה, מסכנות או כאב, אלא מהמקום הכי בריא, שמח ואופטימי".

         

        למה את לא מגדלת את השיער מחדש?

        "השיער החלק, הקארה והפוני היו סימן ההיכר שלי עשרות שנים. השיער הגדיר וניהל אותי בהרבה מובנים. נשירת השיער במהלך הכימו הייתה השלב שהיה לי הכי קשה בתקופת המחלה. שעות של בכי תמרורים שקט וכואב. אבל רק כך גיליתי שחרור מטורף. בחרתי להישאר מאז עם תספורת קצוצה ואני מגלחת את הראש בעצמי כל יומיים".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד