"הבנות בדיוק נרדמו ופתאום נפל לי האסימון באיזו סיטואציה אנחנו נמצאים", היא משחזרת. "עזבנו את הבית שלנו ממש ברגע האחרון, באי-ודאות מאוד גדולה לגבי מה עומד לקרות. היה לי מאוד קשה. הלכנו משם בלי להיפרד, ואנחנו לא יודעים מתי נחזור, אם בכלל.
"בדרך כלל כשעונה נגמרת אנחנו טסים באופן קבוע לחודש וחצי בישראל, למשפחה. אני מסבירה לילדות שאנחנו נוסעים לחופשה בארץ ולא בטוח שנשוב, תלוי בחוזה של תומר. ואם אנחנו עוברים למקום חדש, אנחנו עושים פרידה מסודרת ממוסדות הלימוד שלהן. עכשיו הכל קרה מהר ולא הספקנו להיפרד".
למה החלטתם לחזור?
"בלונדון לקחו את הכל בשאננות. כשבארץ היה חולה אחד, כל המדינה כבר נכנסה לסטרס של מלחמה, למצב של משבר, נהגו ופעלו
בהתאם. ושם – גם כשהיו חולים מוסדות הלימוד, מקומות בעבודה, והמסעדות המשיכו לפעול כרגיל".
ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון החליט לפעול בצורה שונה ממדינות אירופה האחרות. "בהתחלה חשבו שאולי הוא יודע משהו שאחרים לא יודעים", אומרת פרג'י. "הוא לא עשה מזה עניין ולא דיבר על מגיפה. אבל מהר מאוד ביקרו אותו על כך שהוא פעל שונה מכל העולם. הוא שינה את דעתו ונכנס ללחץ, אבל הוא התחיל לפעול מאוחר מדי.
"כל הזמן היינו מחוברים לחדשות בארץ. דיברו על זה שהמצב באנגליה הולך להידרדר כמו באיטליה וספרד. כשראינו שזה עומד להיות חמור מאוד, בפרט בלונדון, הבנו שאנחנו צריכים לעזוב. זה היה מאוד קשה כי זה הבית שלנו, יש לנו שלוש בנות ( מיה בת חמש וחצי, אמי בת שנתיים וחצי ולנה בת שבעה חודשים) שנמצאות במסגרות שם".
איך הגיב תומר בעלך למצב?
"תומר כל הזמן אמר שמדובר בבריאות שלנו, ושאנחנו צריכים להיות ליד המשפחה כדי שאם חס וחלילה יהיה צורך, נוכל להתקשר אליהם".
מתי הוצאתם אותן מהמסגרות?
"מסגרות הלימוד המשיכו לפעול באנגליה עד מאוחר מאוד. אחרי סוף שבוע אחד שבו המצב הידרדר שם והיו הרבה נדבקים, החלטנו שאנחנו לא שולחים אותן יותר למסגרות. זו לא הייתה החלטה פשוטה כי הבת הגדולה שלנו בכיתה א' בבית ספר פרטי, וזה משהו שלקחנו מאוד ברצינות כשרשמנו אותה לשם. נורא לא רציתי שהיא תפסיד. אמי בגן. שתיהן מאוד התפתחו ויש להן שם חברים. מצד שני, אני לא יכולה לסכן אותן".
הסברת להן את המצב?
"לא אמרתי להן שאולי לא נחזור, אבל הסברתי להן על הקורונה. הן יודעות שיש וירוס ושאסור לצאת. אמרנו להן שהפעם אנחנו נגור בבית שנמצא רחוק מאוד מסבא וסבתא, והם לא יחכו לנו כמו תמיד ולא יוכלו לבקר אותנו".
עכשיו כשאתם בארץ את מרגישה יותר רגועה?
"הרבה יותר. קודם כל ההתנהלות פה מאוד רצינית. יש גם מדיניות מחמירה ונראה שכולם מקשיבים. בכלל, ישראלים זה עם שהוא מאוד בסטרס. אנחנו גם יודעים מה זה להיות במצב של מלחמה, אז אנשים מתנהגים בהתאם".
מבודדים בצפון
פגשתם את בני המשפחה?
"לא. את ההורים אנחנו לא פוגשים בכלל בגלל ההנחיות. פגשנו רק את אחות של בעלי שעוזרת לנו עם הקניות וכל מה שאנחנו
לא מצליחים להשיג בכוחות עצמנו, בגלל הבידוד. ידענו שנצטרך צוות שלם שיעזור לנו כי אנחנו משפחה שלמה בבידוד. זה לא בן אדם אחד שנכנס לחדר בבית. אנחנו צריכים המון דברים.
"המשפחה עזרה לנו לשכור בית, לעשות קניות ולהתכונן לפני שהגענו. הם כל הזמן לחצנו עלינו מהארץ שנבוא מהר, כי עוד מעט השערים ייסגרו. למזלנו, הזמנו כרטיסים לטיסה האחרונה שהייתה לארץ. יום לאחר מכן כבר ביטלו את הטיסות מלונדון. יותר מזה, מי שנכנס אחר כך לארץ נכנס לבידוד במלונית. להיות משפחה שלמה במלונית, עם תינוקת בת שבעה חודשים, זה לא פשוט. הספקנו בדקה האחרונה לעבור לבידוד ולא למלונית. עזבנו ממש ברגע האחרון והיה לנו מזל גדול".
איך הצלחת להחליט מה לארוז, בידיעה שלא ברור מתי תחזרו ללונדון?
"אני רגילה לנסיעות, אבל זו הפעם הראשונה שלא ידעתי מה לארוז. מצד אחד, רציתי לקחת הכל כי אמרתי שאני הולכת משם ולא יודעת מתי אני חוזרת, כל הדברים שלנו שם. דברים שאני לא רואה את עצמי חצי שנה בלעדיהם. מצד שני, כשאת מגיעה לפה את רואה מדינה שלמה בהסגר, אז את בעצם לא צריכה כלום. הרגשתי שאני יכולה לבוא עם פיג'מה וג'ינס. גם ככה אני לא יכולה לצאת מהבית".
פרג'י וחמד (שניהם בני 33) הכירו כשהיו בני 18. מאז הספיקה פרג'י לזכות בתואר נערת ישראל בשנת 2008, וחמד פיתח קריירה מצליחה ככדורגלן. את דרכם בחו"ל התחילו בספרד, משם עברו לאנגליה, שם גרו חמש שנים.
עכשיו זה כבר בטח היסטוריה בשבילך, אבל איך היה בשבילך כל עניין הרילוקיישן? התרגלת מהר?
"אני ממש אוהבת את זה. לחוות תרבות שונה, לפגוש חברים חדשים. כשגרנו בספרד למדתי ספרדית. כשהיינו רווקים ממש נהנינו מזה, לעבור ממדינה למדינה".
את עדיין עוסקת בדוגמנות?
"לא ממש. פה ושם יש דברים, אבל לעתים רחוקות".
אם כבר הזכרנו את עניין הדוגמנות - איך את שומרת על הגזרה? זה גנים או שאת עובדת על זה קשה?
"זה גם גנים, אני לא אשקר. אמא שלי בת 60 והיא נראית מדהים. הלוואי שאראה כמוה בגיל הזה. אבל אני גם שומרת על עצמי מאוד מבחינת תזונה נכונה וספורט. אני עושה לפחות שלושה-ארבעה אימונים בשבוע".
זה בטח עוזר לאווירה הספורטיבית, שיש לך בעל כדורגלן.
"נכון (צוחקת). יש אווירה ספורטיבית בבית. לפעמים תומר מאמן אותי או שאנחנו עושים ריצה יחד, בעיקר בימי החופש שלנו. עכשיו כשכולם מתאמנים בבית, יוצא לנו להתאמן יחד יותר".
