"שאלו אותי 'מה נשמע?' ולא ידעתי איך עונים. לא מלמדים את זה בבי"ס"

בני נוער בעלי קשיים חברתיים יודעים היטב איך זה להיות בבידוד. בעמותת רקפת מאמינים שהבדידות שנכפתה על כולנו בימים אלה מקשה עליהם במיוחד

נורית ואור בן דוד ארז. "מדהים לראות כמה הוא השתנה" (צילום: אבי רוקח)
נורית ואור בן דוד ארז. "מדהים לראות כמה הוא השתנה" (צילום: אבי רוקח)
לרוב בני הנוער קשה מאוד להתמודד כעת עם האיסור להתרועע עם בני גילם, אבל יש כאלה שהמפגשים בימי שגרה הם אתגר גדול יותר בשבילם. לטובתם הוקמה עמותת רקפת לנוער מופנם וביישן מגיל עשר עד 18, המתמודד עם חרדה חברתית. בימים רגילים הם נפגשים פעמיים בשבוע ב־28 קבוצות, ב־15 יישובים ברחבי הארץ. לכל קבוצה שני מנחים, שאחד מהם התמודד בעצמו עם חרדה חברתית.

 

בשבועות האחרונים, מאחר שלא ניתן להיפגש פיזית, הועברה הפעילות לחדרים וירטואליים. "תקופת החירום הכניסה את הילדים לבדידות כפויה. גם בשגרה הם חווים קושי חברתי ובדידות", אומרת היילי פרנקל־קציר, מנהלת שותפויות וקשרי חוץ בעמותה. "חשוב לנו שיהיו חלק מקבוצה בייחוד כעת, ויוכלו לקבל אוזן קשבת ותמיכה, שלא ירגישו לבד". המענה של העמותה הורחב גם לילדים ומתבגרים בודדים שאינם משתתפים בדרך כלל בקבוצות. המשתתפים נחשפים בפגישות לסיטואציות חברתיות מגוונות באמצעות משחקים, הרצאות, סימולציות של מצבים מהחיים ובימי שגרה – משימות בקניון, בבית קפה או בסופר.

 

"אף פעם לא ידעתי איך להתנהל עם אנשים שהם לא חברים קרובים", משחזר אור ארז (19 וחצי) מקיבוץ כפר־מנחם. "כשהגעתי לכיתה ז' אנשים התחילו להגיד לי: 'היי, מה נשמע?' ולא ידעתי איך עונים. לא מלמדים את זה בבית הספר, מניחים שתדע לבד. במשך חודשים, כשאנשים אמרו לי את זה, בהיתי בהם במבט מוזר וניסיתי לחשוב איך לענות. המשכתי לחשוב עד שהם כבר הלכו והיה ברור שכבר מאוחר מדי לענות להם. דברים כאלה קרו לי הרבה. היו הרבה מקרים שבהם לא ידעתי איך להתנהג ומה להגיד, או שחשבתי שידעתי וטעיתי. אחרי כל פעם כזאת הייתי יושב שעות ומלקה את עצמי. בהתחלה רק במחשבות ואז גם התחלתי לשרוט, לצבוט ולהרביץ לעצמי כדי לנסות לשחרר את עצמי. בגלל כל זה התחלתי לפחד לדבר ולהיות עם אנשים. עד היום לדבר עם אנשים מתיש אותי, אבל אז הפתרון שלי היה לא לדבר כשאני לא חייב. הייתי קרוע, כי מצד אחד ממש רציתי להיות עם אנשים ואהבתי את זה, ומצד שני פחדתי מזה. היה לי קשה לדבר עם אנשים, לבקש דברים. הייתי מעדיף להתייבש מאשר להיכנס לחנות ולבקש כוס מים".

אור: "הייתי קרוע, כי מצד אחד ממש רציתי להיות עם אנשים ואהבתי את זה, ומצד שני פחדתי מזה. היה לי קשה לדבר עם אנשים, לבקש דברים. הייתי מעדיף להתייבש מאשר להיכנס לחנות ולבקש כוס מים""

 

בכל התקופה הזאת לא היו לך חברים?

"הרגשתי לא במקום שלי בכל מקום שהייתי. תמיד הרגשתי כאילו אני נדחף, כאילו אני לא חלק טבעי מאף קבוצה. הרגשתי בודד, מתוסכל וחסר אונים".

 

אור נפגש עם פסיכולוגים, אבל הרגיש שהוא צריך עזרה בפרקטיקה. בגיל 17, כששמע על הקבוצות של רקפת, החליט שזה בדיוק מה שהוא צריך. "רציתי לנצל את ההזדמנות להגיע לקבוצה של אנשים שלא מכירים אותי, לצאת מהדמות של מי שהייתי ולהיות יותר קרוב לבן אדם שהייתי רוצה להיות. מישהו שמצליח להביע את עצמו ושלא חושש כל כך להגיד את מה שיש לו בראש". 

 

הצלחת?

"במפגש הראשון חששתי לדבר. אחד מהחבר'ה בקבוצה ניגש אליי והתחיל לצחוק איתי על כל מיני דברים, זה גרם לי להרגיש שזה בסדר לדבר. נהיינו חברים כמעט מיד. בעבר הייתי רגיל לזה שאני צריך להתאמץ כדי שיקשיבו לי, כי אחרת היו מתעלמים ממני. זה גרם לי להרגיש שאולי הדברים שאני אומר לא חשובים, שאולי מגיע לי שיתעלמו ממה שאני אומר. לפעמים הייתי אומר דברים בהנחה שיתעלמו מהם. במקרה הנדיר שמישהו התייחס, הייתי מופתע והיה לוקח לי רגע להתאושש מההבנה שמישהו אשכרה התייחס למה שאמרתי. לקח לי זמן להבין שבקבוצה ברקפת באמת התייחסו למה שאמרתי. לא הייתי צריך להיאבק על תשומת הלב של אנשים. לאט־לאט התחלתי לצבור ביטחון ולהרגיש שזה מובן מאליו שאנשים אמורים להקשיב לי. עם הזמן אנשים באמת התחילו להקשיב לי, מה שעזר עוד יותר לביטחון שלי, והתחלתי ליצור קשרי ידידות עם הרבה אנשים. ככל שהייתי יותר עם אנשים, למדתי יותר ונהייתי בטוח יותר".

 

וזה השפיע גם על המעגלים מחוץ לקבוצה?

"יש לי הרבה מה ללמוד, אבל אני כבר הרבה פחות חושש לטעות. אני גם לא חושש להגיד לאנשים שקשה לי. היום אני עושה את הכי טוב שאני יכול, כי אני מאמין שאני עלול לפשל, אבל זו לא סיבה לוותר לעצמי".

 

היום אור בשנת שירות וחי בקומונה עם תשעה אנשים. "אני לא יכול בכלל להשוות בין הילד השקט, שיושב כמה שיותר בצד ופוחד מתשומת הלב של אנשים, לאדם שאני היום. אני מדבר עם אנשים, נהנה להיות בקבוצות, מצליח לבטא את עצמי. אני עדיין קצת ביישן, אבל אנשים שאני מספר להם איך הייתי בעבר נדהמים. וזה אומר הכל".

 

"תמיד היה לאור קשה", מספרת אמו, נורית בן דוד ארז, מורה לאנגלית בבית ספר לחינוך מיוחד ומדריכת מורות לאנגלית. "אבל בתיכון הוא כבר התחיל להתבודד. הוא לא הצליח ליצור קשרים, היה מתוסכל והסתגר בחדר. הוא כבר לא העז לנסות. כבר לא האמין שמישהו רוצה בחברתו".

 

איך שרדת את זה כאמא? לראות את הכאב שלו?

"זה לא היה פשוט. רציתי לעזור לו וניסינו כל מיני דברים. אבל רק כשהגענו לרקפת חלה תפנית. מדהים לראות כמה הוא השתנה. הוא מתקשר, הוא מסוגל לפנות למלצר בסיום הארוחה ולברר משהו בחשבון. זה שינוי מדהים. הוא למד להתנהל עם הקושי".

 

לא לבד

כשהיה ילד, לאבנר דפני לא היו חיים קלים. הוריו עברו לקיבוץ כשהיה בן שמונה, והקליטה במסגרת הקבוצתית הסגורה לא הייתה פשוטה. כיום, כשהוא בן 45, חלק מהתיקון שלו בא לידי ביטוי בתפקידו כמנכ"ל עמותת רקפת (שהקים עם אדם חשין). דפני עבד כאיש הייטק עד לפני 15 שנים, ואז עבר למגזר השלישי ומילא תפקידים בארגונים איגי (ארגון נוער גאה), בינ"ה (התנועה ליהדות חברתית), השדולה לנשים וכנפיים של קרמבו.

 

אבנר דפני., מנכ"ל עמותת רקפת. קליטה קשה (צילום: ניב שופן)
    אבנר דפני., מנכ"ל עמותת רקפת. קליטה קשה(צילום: ניב שופן)

     

    בימים כתיקונם העמותה מקיימת פעילות בוקר בבתי הספר, בכיתות או בקבוצות של ילדים שהצוות איתר, בעיקר בחטיבות. "לא מדובר רק בילדים בעלי חרדה חברתית, לפעמים מדובר בילדים ביישנים מאוד או כאלה שחוו חרם", הוא מספר. "בכל מפגש הילדים מקבלים משימות, לפי הקשיים הספציפיים של כל אחד: להשתתף בקבוצת ווטסאפ כיתתית, להרים טלפון לחבר, להזמין אוכל".

     

    במה מתבטא השינוי שהילדים עוברים?

    "הרבה פעמים יש חשש גדול לפני הכניסה לקבוצה, אבל כבר במפגש הראשון יש לרוב רגיעה. עצם זה שילד רואה עוד ילדים כמוהו, כבר מביא להקלה. בדרך כלל מהר מאוד מתחיל שינוי, הילדים מתחילים להתנסות בסמול טוק, להשתטות, וזה קורה גם מחוץ לקבוצה. פתאום הילד מצביע בכיתה, פתאום הוא לא לבד בהפסקה".

     

    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד