"לא תמיד הייתי שמנה", מספרת שוובסקי. "עד גיל 12 אפילו הייתי באחוזון נמוך מבחינת משקל. אבל אז עליתי 30 קילו בשנה. למרות שזה היה חריג, הרופאים לא חשבו לשלוח אותי לבירור כדי לבדוק מה הסיבה. כל המשפחה שלי סובלת מעודף משקל מסוים, אז הניחו שזה גנטי ושאני אוכלת הרבה. רק בגיל 19 אבחנו שאני סובלת מהשימוטו, מחלה אוטואימונית שמביאה לתת־פעילות של בלוטת התריס ואחד התסמינים שלה הוא השמנה. קיבלתי טיפול תרופתי, אבל המקרה שלי מורכב וזה לא עזר".
שוובסקי (24), סטודנטית לעבודה סוציאלית מקריית־אתא, מדווחת על יחס משפיל וקבוע מצד רופאים שיוצא לה לפגוש. "אני יכולה לבוא לרופא, להגיד לו שכואבת לי העין, ולצאת ממנו עם הפניה לניתוח קיצור קיבה. ללכת לרופא אף־אוזן־גרון ולקבל ממנו הפניה לדיאטנית. הייתה רופאת משפחה שאמרה לי: 'כבר עדיף שתסבלי מאנורקסיה מאשר שתהיי שמנה'. חוויתי הכל מהכל".
לפני כמה שנים היא הגיעה לבית החולים בגלל כווייה בבטן. בסיכום הביקור במיון כתבו לה שהיא מופנית למרפאת השמנה. "אף אחד אפילו לא שוחח איתי בעניין", היא אומרת. "אני זוכרת שקראתי את המסמכים ושאלתי את הפקידה בשחרור: 'למה היו צריכים לכתוב את זה?' היא הסבירה לי שזה סוג של כסת"ח. שהם מביאים בחשבון שאני יכולה אחרי זה להתלונן על כך שביקרתי בבית החולים ולא התריעו בפניי שאני שמנה. אבסורד".
ממש לאחרונה חוותה שוובסקי עוד מקרה משפיל. "אני סובלת מדלקת במעי ואמורה לעבור קולונוסקופיה בהרדמה מלאה", היא מספרת. "שלחו אותי לשיחה עם המרדים והוא התמהמה. הוא אמר לי שהוא לא בטוח שהוא רוצה לעשות לי הרדמה מלאה בגלל שאני שמנה ושיש בכך סיכון. ואז אמר: 'למה את לא עושה ניתוח לקיצור קיבה? בשביל זה אני מוכן להרדים אותך'. לפרוצדורה שנמשכת פחות מחצי שעה הוא לא מוכן להרדים אותי. לניתוח של שעה וחצי – כן".
אבל השיא היה לפני שנתיים, במפגש עם קרדיולוגית. "באותה תקופה החלטתי שאני מפסיקה עם דיאטות קיצוניות ומעדיפה תהליך ארוך ונכון של ירידה במשקל", היא מספרת. "אז במקביל לליווי של דיאטנית, התחלתי גם אימוני כושר. אחרי ארבעה חודשים, שבמהלכם ירדתי עשרה קילו, עברתי לגור בירושלים ונדרשתי להביא אישור רפואי כדי להמשיך להתאמן. הלכתי לרופא משפחה שמצא שהדופק שלי קצת גבוה. הוא אמר: 'ליתר ביטחון אני מפנה אותך לקרדיולוג' ונתן לי גם הפניה לאק"ג, הולטר ואקו לב, כדי שאגיע לקרדיולוגית עם תוצאות הבדיקות".
ואז?
"הדבר הראשון שהקרדיולוגית אמרה: 'את יודעת שאת שמנה?' עניתי במבוכה: 'כן, בגלל זה אני פה. אני בתהליך של ירידה במשקל ואני רוצה להמשיך להתאמן'. ואז היא אמרה בנחרצות שעוד שנתיים כבר אהיה נכה לגמרי ועול על אחרים, שעד גיל 30 אמות מהתקף לב ושבמקומי היא פשוט הייתה לוקחת כדור ומתאבדת לפני שזה קורה".
וואו.
"היא פשוט שלחה אותי להתאבד בגלל שאני שמנה".
ענית לה?
"לא. הייתי בשוק מוחלט. אני זוכרת רק שנורא נבהלתי, כי הייתי בטוחה שהיא אמרה את כל הדברים הללו על סמך תוצאות הבדיקות. אבל אז שאלתי מה אומרות הבדיקות, והיא השיבה שהכל תקין. הייתי עוד יותר בהלם. עיכלתי את השיחה רק אחרי שהגעתי הביתה. בהתחלה שקלתי להתלונן נגדה, אבל לא הצלחתי לאזור כוחות. כבר די התרגלתי לזה. מאז שאני ילדה זכיתי לכל מיני עלבונות בגלל המשקל שלי ולמרבה הצער התרגלתי לקבל יחס דומה גם מרופאים".
האורתופד אמר תרדי במשקל והכאבים יחלפו
כבר כמה שנים טובות שמיכל נוימן משתדלת להימנע מהליכה לרופאים. במקרה הצורך היא מעדיפה להתכתב איתם דרך האפליקציה. לא בגלל שיש לה פחד או רתיעה מהם. יותר בגלל שהיא סבורה שלהם יש רתיעה ממנה. "יש לי משקל עודף וכל פעם שאני הולכת לרופא, לא משנה איזה, אני חוששת שהוא יגיד שהסיבה שבגללה הגעתי היא שאני שמנה", היא מסבירה. "אני בפירוש מאמינה שרופאים רבים סובלים משמנופוביה. שהרבה מהם מתייחסים אלינו בזלזול, בחוסר אמפתיה, ולכן גם לא תמיד מטפלים בנו כמו שצריך".
נוימן (44), רווקה מרמת־גן, צלמת סטילס ועורכת תמונות, סובלת מעודף משקל כבר 15 שנים. לדבריה, לא קרה שבמהלך השנים הללו הגיעה לרופא, בלי שזה יציין בפניה את העובדה שהיא שמנה ושהיא חייבת לרדת במשקל. "אמרתי שאני סובלת מקשיי נשימה בלילה, אמרו לי שזה בגלל המשקל שלי. סיפרתי שאני סובלת משיעול, אמרו שאני חייבת לרזות. השיא היה כשבמשך שנים סבלתי מכאבי גב איומים. הייתי אצל המון אורתופדים וכולם הגיבו בזלזול. אמרו לי: 'זה רק בגלל שאת שמנה. תרדי במשקל והכאבים יחלפו'. בתוכי ידעתי שזה לא בגלל זה, אבל שתקתי והמשכתי לסבול. עד שלפני ארבע שנים הכאבים התעצמו ובקושי יכולתי ללכת. הגעתי למנתח מומחה, שהיה הראשון והיחיד שלא אמר שום דבר בקשר למשקל שלי. הוא ערך בירור מעמיק, שלח אותי לבדיקות סיטי ו־MRI ולבסוף המליץ על ניתוח. התברר שהסיבה לכאבים הייתה התפוררות עצמות בעמוד השדרה והיה צריך לקבע אותן".
והבעיה לא נבעה מעודף משקל?
"נאמר לי שאין לזה כל קשר לשומן. הרבה רופאים שרואים אנשים שמנים מפספסים. בראש ובראשונה הם מאשימים את המשקל, מסרבים לראות את המכלול, ולכן החולים ממשיכים לסבול. הידיעה שבכל פעם שתלכי לרופא, תהיי חייבת לשמוע ממנו שאת שמנה, זה מאוד לא נעים. אני יודעת שאני שמנה. אני באמת לא צריכה שיגידו לי את זה".
הרופאה העליבה את בתי הקטנה
גם לעידית אייזנר לא חסרות דוגמאות לשמנופוביה במערכת הרפואית. לצערה, היא אומרת, ממש לא מדובר בתופעה חדשה: אמא שלה סבלה מזה, היא סבלה מזה, והיא ראתה איך זה לא פוסח גם על ילדיה.
"בתחילת שנות ה־90 אמי עברה ניתוח להסרת הרחם, השחלות והחצוצרות בעקבות גידול סרטני", מספרת אייזנר (50), גרושה ואמא לארבעה מרמת־גן, כותבת, מנחת סדנאות ושוזרת פרחים. "כשהיא התעוררה שמתי לב לסימנים כחולים על גופה באזור הכתפיים והזרועות, ובהמשך היא התלוננה על כאבים שאינם קשורים לאזור הניתוח. הצוות הרפואי הדף את טענותיה. אמרו לה: 'זה ניתוח גדול, את אישה גדולה'. רק שלושה ימים אחר כך, בשיחה עם רופא הנשים הפרטי שלה, שהיה נוכח בניתוח, הוא הודה בפניה שהיא נפלה בזמן שהייתה מורדמת, במהלך המעבר בין שולחן הניתוחים למיטת בית החולים, והוסיף: 'אחרי הכל, את לא אישה קטנה'. ראיתי איך אמא שלי, האסרטיבית, משפילה את מבטה ומאדימה מבושה. במקום להתלונן, היא הרגישה אשמה. היא מלמלה: 'זה בטח מאוד הצחיק אותם'".
כעבור כמה שנים, אייזנר עמדה ללדת את ילדה השני. "אחרי יומיים של זירוז וצירים כואבים, התקרבתי לרגע הלידה והזעיקו רופא מרדים לתת לי אפידורל", היא נזכרת. "המרדים, גבר גדול ממדים, הורה לי לשבת כפופה, גישש בידיו אחר עמוד השדרה שלי ושאל בקום רם: 'גם לפני ההיריון היית שמנה כל כך? אני לא מצליח למצוא את החוליה'. הרגשתי מותשת, מבוהלת ומושפלת, אבל לא העזתי לענות".
נורא.
"היו אחרי זה עוד ועוד מקרים. לפני כמה שנים, למשל, עברתי ניתוח להוצאת כיס המרה. בבוקר שאחרי המנתח בא להוציא לי את הנקז, וכשכולי כאובה, חפן את הבטן שלי ובחוסר רגישות נזף בי על גודלה. גם אז לא אמרתי דבר".
אייזנר מודה שלא פצתה פה גם כשבתה הבכורה, אז ילדה קטנה, סבלה מבעיה בכליות ונאלצה לעבור הליך רפואי תחת טשטוש. "הרופאה הניחה יד על הבטן של הקטנה שלי, נזפה בי שאסור לי להזניח את נושא המשקל ושמן הראוי שאקח אותה לדיאטנית'. הילדה שלי אפילו לא הייתה שמנה. רק טיפה עגלגלה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: 'הילדה שוכבת חצי עירומה, עומדת לעבור הליך מלחיץ, וכל מה שהיא זקוקה לו מהרופאה זה מקצועיות וחמלה. מי את שתעירי הערה כזאת, כשזה גם בכלל לא קשור לתחום שלך?' ועדיין, שתקתי. יצאו ממני רק דמעות של כעס ותסכול".
למה שתקת?
"כי אז עוד הייתי צעירה. אבל היום כבר למדתי לענות. אם מישהו מעיר לי, זה נגמר ברגע שזה מתחיל. אני כבר לא מרגישה מושפלת ובטח לא אשמה".
הרופא מסכסך ביני ובין בעלי
י', בת 34 ממרכז הארץ, העדיפה להתראיין בעילום שם. גם מפני שהמקרה שחוותה עדיין טרי והיא מרגישה שהיא עוד צריכה לעכל את הדברים, אבל בעיקר כי הוא גם השפיע על נישואיה. המקרה של י' חריג במיוחד: לא זו בלבד שרופא המשפחה חצה את הגבולות בהתבטאות שלו כלפי המשקל שלה, אלא שהוא אמר את כל הדברים הללו לבעלה - בלי שהיא בכלל הייתה נוכחת במרפאה.
"התחתנתי לפני ארבע שנים וחצי", היא מספרת. "כעבור שנה ניסינו להיכנס להיריון ואחרי שחלפה שנה שלמה שבה לא נקלטתי, החלטנו לפנות לאיש מקצוע. אנחנו גרים ביישוב חדש שמצוי בשלבי התפתחות ועדיין אין בו הרבה קופות חולים ורופאים. מאחר שתור פנוי לגינקולוגית היה רק בעוד שלושה חודשים, החלטנו בינתיים ללכת לרופא משפחה. הרופא הפנה אותנו לכל מיני בדיקות דם ואז רגע לפני שיצאנו מהחדר, פנה אליי ושאל: 'את מתעמלת?' עניתי לו: 'כן, כל יום אני צועדת על הליכון'. הוא אמר: 'אוקיי, כי פעילות גופנית מאוד חשובה והייתי מציע לך גם להקפיד על תזונה'. שאלתי 'למה?' והוא ענה: 'אני רואה בתיק הרפואי שלך שכתוב שאת 1.66 מטר ושוקלת סביב 90 קילו. משקל עודף עלול להיות אחת הסיבות לאי־כניסה להיריון".
לגיטימי.
"לגמרי. באמת שלא לקחתי את זה לשום מקום רע. זמן קצר אחרי זה מצאתי מומחה לפוריות ולא נזקקתי לרופא המשפחה. הגעתי אליו כעבור שנתיים עם חום גבוה. הוא שאל אותי: 'מה קרה עם ההיריון?' השבתי שזה עוד לא קרה. ואז, כשאני קודחת מ־40 מעלות, הוא אמר: 'אני רואה שגם לרדת במשקל לא קרה'".
מרגיז.
"מאוד. אבל העדפתי לא להתייחס לזה. רק שלצערי זה ממש לא נגמר כאן. בנובמבר האחרון בעלי התחיל להרגיש לא טוב. הוא הלך לבדו לרופא וסיפר לו בין היתר שהוא סובל מנדודי שינה. הרופא תחקר אותו, שאל מה קורה עם ההיריון ואמר לו: 'תשמע, כבר אמרתי לאשתך והיא לא מקשיבה. כדאי מאוד שהיא תרד במשקל'. בעלי חזר הביתה והעביר לי את המסר. גם הפעם העדפתי לא להתרגש. חשבתי: 'שיגיד מה שהוא רוצה. יש לי מומחה לפוריות ואני סומכת עליו'.
"בחודשיים הבאים בעלי הלך פעמיים לאותו רופא ואמר: 'הוא ג'ינן אותי על המשקל שלך. אני יודע שאת אוהבת את מומחה הפוריות שלנו, אבל נראה לי שהוא לא ממש מבין. אני מציע שנלך למומחה אחר כי כנראה הבעיה היא בכל זאת המשקל שלך'. אז כבר התפוצצתי. לא רק שאותו רופא משפחה כל הזמן מדבר עם בעלי על המשקל שלי ומסכסך בינינו, עכשיו הוא גם מאלץ אותי להחליף מומחה? באותו יום היה ריב גדול מאוד ביני ובין בעלי.
"למחרת קבעתי תור אצל אותו רופא ואמרתי לו: 'כל פעם שבעלי מגיע אליך אתה אומר לו שהסיבה שאני לא בהיריון היא מפני שאני לא יורדת במשקל. אני חושבת שזה לא לעניין שאתה מדבר עליי כשאני לא נוכחת, ואני חושבת שעם כל הכבוד לך, אתה רופא משפחה, לא רופא פוריות, ושזה לא לעניין שתחלוק את דעתך בנושא, בטח אם אף אחד לא ביקש ממך'".
מה הוא ענה?
"'אוקיי, שמעתי, ולמה באת?' עניתי: 'זו הסיבה'. ואז הוא הסתכל עליי בהלם ואמר: 'את רוצה להגיד שבאת רק בשביל זה? שאין לך בעיה רפואית?' השבתי: 'כן, תבין, אתה הורג לי את הנישואים. זו בעיה רצינית'. ואז הוא זינק מהכיסא, פתח את הדלת והתחיל לצרוח עליי בפני כל הנוכחים שהיו במרפאה: 'תתביישי לך. מה את באה אליי עם התסביכים שלך? אני לא פסיכולוג, אני לא דיאטן. אני צריך לטפל באנשים עם בעיות רפואיות, לא בתסביכים של אנשים שמנים'".
עשית משהו בנידון?
"כתבתי על מה שאירע בצ'אט של אתר קופת החולים. בהמשך אותו יום קיבלתי מהרופא טלפון. הוא אמר שהוא מבקש להתנצל, שמדובר בתקופה עמוסה כי הרבה חולים בשפעת, ולכן אולי הדברים יצאו קצת מפרופורציה. עניתי לו: 'אתה מתאר מצב מאוד לחוץ, אבל עדיין יש לך זמן לדבר עם בעלי על המשקל שלי'. הוא אמר: 'אמרו לי להתנצל והתנצלתי' וניתק מיד.
"כיום אני מנסה להיכנס להיריון ואין לי אנרגיה לנהל עוד מלחמות. מה גם שהיחסים שלי עם בעלי כרגע ממש לא להיט. אף פעם המשקל שלי לא הפריע לו, עכשיו אין יום שהוא לא מעיר לי. הכל הודות לשטיפת המוח של אותו רופא שאמר לו: 'הבעיה שלך היא רק בגלל שאשתך שמנה'".
