אמו נורתה על ידי נאצים, והוא כתב שיר על "אמנות המוות" של גרמניה

פאול צלאן הוא "גדול המשוררים הכותבים גרמנית בימינו" – כך אמר האנס מאייר, פרופסור לספרות גרמנית, בראיון לעיתון הישראלי "על המשמר" באוקטובר 1968. ומה שמעניין זה שצלאן לא היה גרמני, על אף שאימץ לעצמו שם גרמני וכתב שירה בגרמנית. הוא היה יהודי שנולד ב-1920 בעיר צ'רנוביץ' שבבוקובינה, אז רומניה, ונשא את השם פסח אַנצֶ'ל. את הוריו איבד ב-1941: הגרמנים שהגיעו לעירו, היגלו את תושביה היהודים לאזור טרנסניסטריה, ושם אביו מת מטיפוס, ואמו נורתה בראשה, שכן הייתה תשושה ו"לא הביאה יותר תועלת", לדברי הנאצים.

בשלבים מסוימים של חייו הוא שקל לעלות לארץ. לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, חינך אותו אביו להיות ציוני, אבל אמו העדיפה שיזכה להשכלה גרמנית, שלימים הייתה הבסיס לכתיבתו. בישראל תמך, אבל לא היגר אליה. זמן לא רב אחרי שהמלחמה הסתיימה, היגר לווינה, ואחריה לפריז, שם נשא לאישה בת למשפחה אריסטוקרטית. לכאורה, הוא מצא לעצמו אחיזה והשתייכות, אבל למעשה חש תלוש וחסר זהות, כפי שביטא בנאום שנשא ב-1960 ובו הסביר שאין לו בעצם מולדת, בין היתר מכיוון שאינו מוכן לגור בארץ ששפתה גרמנית, אם כי זאת הייתה השפה שבה יצר.

שירו הנודע ביותר, "פוגת מוות", כאן בתרגום מגרמנית מאת שמעון זנדבק, נוגע במהות הקונפליקט של חייו:

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם לַיְלָה

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב

כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ

שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר

פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְּחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב

כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית אֲנַחְנוּ כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

הוּא קוֹרֵא הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בְּמַלְכוּת הֶעָפָר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ

הוּא שׁוֹלֵחַ יָדוֹ לַבַּרְזֶל בַּחֲגוֹר וּמֵנִיף בְּיָדוֹ וְעֵינָיו תְּכֻלּוֹת

הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בָּאֵתִים אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הַמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים

הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֶת הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

הוּא קוֹרֵא הַאֲפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנּוֹר וְאַחַר תַּעֲלוּ כֶּעָשָׁן בַּאֲוִיר

וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלּוֹת

הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיַּק

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

הוּא מְשַׁלֵּחַ בָּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ

מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית

צפו בדן תורן קורא את השיר:

הדובר בשיר מספר על ההרעלה שהוא ורבים אחרים חווים בכך שהם נאלצים לשתות "חָלָב שָׁחֹר". הוא כותב לגרמנייה זהובת שיער, מַרְגָּרִיטָה. האיש אשר "מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים" הוא זה שקורא לכלבים, פוקד על יהודים לכרות לעצמם קבר, ולפני שהוא הורג, הוא גם משפיל אותם: מצווה עליהם לרקוד. "הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה", כותב צלאן (בגרמנית, כאמור), "עֵינָיו תְּכֻלּוֹת", והוא יורה "כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת" שפוגע במדויק והורג את שולמית אפורת השיער, ממש כשם שאמו של צלאן נרצחה. כל זאת, כשברקע נשמעת נגינת כינור כפויה.

על פי מילון רב-מילים, פירוש המילה "פוגה", המופיעה בשמו של השיר, הוא "צורה מוזיקלית רב-קולית המבוססת על נושא, המוצג תחילה בקול אחד ומועבר אחר כך לקולות אחרים הרודפים זה את זה". בשיר שלפנינו אפשר לראות את החזרה וההשתנות. בהתחלה: "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב". בהמשך: "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה". שותים את החלב? שותים את הלילה? החזרה על השורות מעוררת תחושה של הלמות תופים או של פעימות לב: קצובה, דקורה "בְּמַלְכוּת הֶעָפָר", מלווה את הנרצחים שאין להם אפילו קבר, אלא "בָּרוּחַ", והם, אלה ששרדו, כמו פול צלאן, ממשיכים עוד ועוד, שוב ושוב, לשתות את הרעל.

פאול צלאן. לא עמד במסע השמועות ושם קץ לחייו(צילום: Leonst, cc)

העובדה שפול צלאן הוגדר לא פעם כאחד מגדולי המשוררים הגרמנים, לא הייתה מובנת מאליה. איש הרוח האוסטרי ז'אן אמרי, לדוגמה, בספרו "מעבר לאשמה ולכפרה", טען כי "משורר גרמני אינו יכול להיות אלא מי שכותב את שיריו לא רק בגרמנית, אלא גם בשביל גרמנים, לפי בקשתם המפורשת". אמרי עצמו, שאביו, שאותו לא הכיר, היה יהודי, ואמו הייתה קתולית, סירב לראות בעצמו גרמני אחרי שעבר עינויים בשל פעילותו המחתרתית נגד המשטר הנאצי. הוא חש נבגד, שכן לא רק שהחברה הגרמנית לא התנגדה לאנטישמיות ולרצחנות, אלא גם שיתפה איתה פעולה ואהדה אותה. את הדברים האלה כתב בתגובה לזעקתו הבלתי פוסקת של אסיר בשם מומברט שאיתו שהה במחנה ריכוז: "אבל אני משורר גרמני!"

"כדי להיות אדם זה או אחר, אנחנו זקוקים להסכמה של החברה", כתב אמרי, "אבל כשהחברה קבעה שמעולם לא היינו אדם זה או אחר, כי אז אכן לא היינו", ולפיכך אותו מומברט הוא "מת בלי עבר".

פול צלאן התאבד ב-1970. יש הסבורים כי לא עמד במסע השמועות כאילו שירים בספרו "פרג וזיכרון" התבססו על שיריו של משורר אחר – וזה גרם לו לקפוץ מגשר לנהר הסיין בפריז. ז'אן אמרי התאבד שמונה שנים אחריו באמצעות נטילת מנה מופרזת של כדורי שינה. שניהם השאירו אחריהם לא רק את יצירתם, אלא גם את אותו "קֶבֶר בָּרוּחַ" שבו נחו יקיריהם ועברם המעונה.

איך ניסה מנחם בגין למנוע מישראל לכונן יחסים עם גרמניה? הקליקו על התמונה:

מנחם בגין כראש ממשלה, שנים אחרי המאבק שניהל. "אין גרמני אחד שאינו רוצח". הקליקו על התמונה (צילום: דוד רובינגר)