נטע מלמדת את הדור השני והשלישי לספר את קורות המשפחה בשואה

סיפרת לאמא שלך על החיטוט בפחים?

"מעולם לא. חששתי מהתגובה שלה, שהיא תחשוב שעשתה לי נזק בסיפורים שלה".

שי־זילברפרב (49‬) היא תושבת פתח־תקווה, נשואה ואם לשניים, בעלת תואר שני בתקשורת ניהולית מאוניברסיטת קלארק בארצות־הברית, מגשרת המתמקדת בשנים האחרונות בתחום שהיא קוראת לו "אדיבותא" (CIVILITY‬, "הרעיון הוא להשיב את האדיבות - משאב חיוני שאבד לנו") ומנחה ארגונים ועסקים ליצירת סביבת עבודה ותרבות ארגונית מקדמת. בנוסף, היא יוזמת הקורס "הסיפור שלי בשואה", המיועד לבני הדור השני והשלישי לשורדי שואה. מחזור ראשון, בן שישה מפגשים, התקיים בינואר האחרון במרכז למורשת השואה בפתח תקווה במסגרת המכון לאינטגרציה של אוניברסיטת בר־אילן, בנוכחות 11 משתתפים. המטרה: להכשיר "שגרירי זיכרון", שיוכלו, בין היתר, לעמוד מול קהל ולספר את הסיפור של קרוביהם, אשר ניצלו מהשואה. שתי קבוצות נוספות היו אמורות להיפתח בימים אלה, ובינתיים התוכניות הוקפאו.

להיפרד מאמא בגיל שש

אמה של נטע, רות דה־וריס, נפטרה לפני שבועיים, ב־5 באפריל, חודש לפני שמלאו לה 84. "היא לא נפטרה מקורונה אלא מדום לב. לתחושתי, היא נפטרה מהבדידות שנכפתה עליה בשבועות האחרונים ובעיקר מלב שבור, לאחר שאיבדה את בן זוגה, אבי החורג, שהיה אהבת חייה ונפטר שש שנים ויום לפניה. הדבר המצמרר הוא ששניהם שניהם נקברו באותו תאריך בדיוק, 6 באפריל. משתי ההלוויות קמנו היישר לשולחן הסדר והתחושה שלנו היא ששניהם הכריחו אותנו לקום לשולחן החג ובעצם לבחור בחיים".

בואי נחזור אחורה, איך אמא שלך ניצלה במלחמת העולם השנייה?

"ההורים שלה עזבו את גרמניה כשהיטלר עלה לשלטון, והיא נולדה בפריז ב־1936‬ בשם ססיל מריאן מנדלסון. כשהייתה בת שנתיים נפטר אביה והיא חיה עם אמה, שרלוט, בשכירות אצל בני הזוג דה־וינטר, צרפתים חשוכי ילדים. משם היא נושאת זיכרונות חמים על שיחי לילך וריח ערמונים קלויים בחורף, לצד רעמי הפצצות וחיילים גרמנים מכל עבר. בהמשך ברחו שתיהן מהדירה ועברו לחדר שכור אצל אישה זקנה שגרה לבדה. ב־23.10.1942‬ דפקו ז'נדרמים על הדלת, קרעו את הילדה מזרועות אמה ולקחו את האם עמם. אמא שלי, אז בת שש, נשארה לבד עם האישה שהשכירה להם את החדר. מצד אחד, היא התייחסה אליה כאל שפחה, שלחה אותה לעמוד בתורים למזון, נתנה לה לאכול עם הכלבים במטבח ודרשה ממנה לעסות את רגליה מדי יום. מצד שני, בזכותה היא ניצלה וגם נשארו לנו מסמכים ותמונות שאמה, סבתא שלי, הביאה איתה. בשלב מסוים האישה דיווחה עליה לשירותי הרווחה הצרפתיים והיא נשלחה לכפר למשך שנה וחצי, שמהן היא אינה זוכרת כלום. כשהייתה בת תשע, נגמרה המלחמה ומשם היא כבר זוכרת. לכפר ההוא הגיעה הזקנה שדיווחה עליה וגם בני הזוג דה־וינטר, שלקחו אותה לביתם והרעיפו עליה אהבה. היא נשארה אצלם עד 1946‬, ובגיל עשר עלתה ארצה".

נטע בילדותה עם אמה. "היה לה חשוב לכבד כל אדם באשר הוא"(צילום: אלבום פרטי)

ומה קרה לאמה?

"ב־6 בנובמבר 1942‬ היא הועלתה על טרנספורט לאושוויץ. זה המידע האחרון שהתקבל לגביה מהצלב האדום. אם הגיעה לאושוויץ בחיים, כנראה נשלחה היישר אל מותה, אבל ייתכן גם שלא שרדה את הנסיעה לשם. בהמשך, הגיע מסמך שמעניק אפוטרופסות על הילדה לגברת הזקנה שמביתה נלקחה האם לדרכה האחרונה. אני מנסה לתאר לעצמי את סבתי, שרלוט מנדלסון, אישה בת 39‬, יושבת במחנה הריכוז דראנסי, ומבינה שלא תחזור משם. היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו כדי לאפשר לבתה היחידה לשרוד, וכתבה מכתב שמעביר לאישה אחרת את האפוטרופסות עליה. אילו כוחות נאלצה לגייס".

איך היתמות והזיכרונות הקשים השפיעו על חייה הבוגרים של אמך?

"על אף כל מה שעברה, אמא שלי נשארה אדם שמצליח לראות את חצי הכוס המלאה ובנתה בית חם ותוסס במושב כפר־חיים. היא הייתה פיזיותרפיסטית, היה לה חשוב לכבד כל אדם באשר הוא, והבית היה פתוח לכולם. באותה תקופה למדו ברופין סטודנטים אפריקאים, והיא הייתה מזמינה אותם לארוחות ערב. יש לי צילומי ילדות עם אנשים שמי יודע איפה הם היום.

"עם זאת, סיפורי השואה שסיפרה לנו בפתיחות נחרתו עמוק בנפשי ומלווים אותי גם בדרכי המקצועית. אני תמיד זוכרת את המסר שלה: תחמלו על האחר, תעשו טוב. כך, לדוגמה, בטקסי יום השואה בבית הספר היסודי, כששרתי את 'שריפה, אחים, שריפה' עם המקהלה, חלמתי לעמוד כשבידי הבובה של אמא כילדה ולספר את הסיפור שלה. הרגשתי כבר אז שלא צריך להסתפק בטקסים מלאי פאתוס, אלא יש לעשות מעשים כדי לשנות. המיזם הנוכחי הוא סגירת מעגל עבורי בהיבט הזה".

הסבתא שרלוט מנדלסון. ידעה שהיא חייבת לעשות משהו כדי לאפשר לבתה היחידה לשרוד(צילום: אלבום פרטי)

מה מטרת הקורס?

"לאפשר לדורות השני והשלישי לשורדי השואה לספר את הסיפור של השורדים מבני משפחתם, אבל לא רק לשמר את תודעת העבר, אלא גם לחבר את זה ליומיום של כל אחד מאיתנו. המסר שאנחנו מתכוונים להעביר לדורות הבאים הוא לא להישאר אדישים למה שקורה סביבם. בעיניי, זו האחריות שלי כנטע שהיא דור שני, וגם כאם שמגדלת את ילדיה בארץ הזאת, שיזכרו את התקופה ההיא ויפיקו ממנה לקחים. אם אני לא אקח את האחריות לעשות מעשה – לא רק לשמר את הסיפור, אלא להחיות את התודעה - מחר זה יהיה רק ציטוטים בספרי היסטוריה. זה לא קורס בהיסטוריה, אלא קורס של בניית סיפור והנגשתו".

ומה עם מי שאין לו קשר משפחתי לנושא ורוצה ללמוד?

"בקורס שכבר התקיים פנינו רק לבני הדור השני והשלישי. יכול להיות שבהמשך, אם יהיה ביקוש, זה ישתנה. הסיפורים שהתעוררו שם לחיים היו מצמררים, אבל לא פחות מכך היה חשוב לשמוע שהתהליך שעברו המשתתפים עזר להם למצוא את קולם והיה לו כוח מרפא".

יש בקבוצה גם ממד טיפולי?

"ממש לא! זו לא קבוצת תמיכה. יש בו סקירה היסטורית של התקופה, לומדים לעשות תחקיר ולספר סיפור. אם ניקח את הסיפור של אמא שלי כדוגמה, האם לספר אותו בצורה כרונולוגית? או לקחת רק סצנה אחת מהזיכרון שלה, כמו המכתב שאמא שלה שלחה? או להתמקד בשבוע שבין סוף אוקטובר לתחילת נובמבר 1942‬? יש כל מיני דרכים לספר סיפור, ואת צריכה להתחבר בצורה הכי טובה".

ואחרי שלומדים לספר את הסיפור, לאן זה מיועד?

"אפשר לקחת את זה לכל מקום: להעלות פוסט בפייסבוק, לצלם לאינסטגרם פרח שסבתא אהבה, להזמין אנשים הביתה ולספר להם בגוף ראשון או שלישי. מה שבוחרים. הרעיון הוא להכניס חיים בדברים האלה, כי רק ככה זה ייכנס ללבבות".

מה היה תפקידך בסדנה?

"אני הייתי שם בתפקיד כפול, גם כחלק מהצוות המנחה וגם כמי שלא העזה בעבר לספר את הסיפור של אמא שלי. במהלך הסדנה השלמתי עם עצמי והרגשתי שזה בסדר, שאספר את הסיפור שלה. אחרי הכל, לא פשוט לספר שאמא שלך, כילדה בשואה בפריז, חיטטה בפחים ושאני עשיתי אותו דבר מתוך הזדהות איתה".

ומה היא אמרה כשסיפרת לה על הקורס?

"כמה שיֵדעו יותר, יותר טוב".

"היא לייצר זיכרון חי ולשמר מורשת"(צילום: דנה קופל)

יש ניצולים שעדיין מתקשים לשתף אחרים בסיפור שלהם.

"אני לא יכולה להתמודד עם מישהו שלא סיפר עד היום, ומובן שהמטרה אינה לאלץ אותו לדבר. אבל אם יש מסגרת של סיפור, אפשר לצקת תוכן מתוך מחקר שעושים. המטרה היא לייצר זיכרון חי ולשמר מורשת".

בעידן שבו הכל מצולם, האם לא עדיף להתמקד בצילום של השורדים, שיספרו את הדברים בגוף ראשון?

"מסירה ממקור ראשון היא מצוינת ונהדרת, אבל הזמן עובר ועוד מעט לא יהיו פה שורדים. כשהבן שלי למד לקרוא הוא אהב את סיפורי יציאת מצרים. כשהוא סיים את הקריאה, הוא שאל: 'סבא היה עבד במצרים?' בעוד כמה שנים, מבחינת הרבה ילדים, השואה תהיה כמו יציאת מצרים. אני לא רוצה לתת לזה לקרות".

את לא חוששת מסילוף של ההיסטוריה במהלך עיבוד הסיפור?

"לא משנים את ההיסטוריה, אלא מספרים מה אנשים חוו. מבחינתי, לשמר תודעה חיה זה לדעת את הרקע ההיסטורי, וגם לדאוג לעשות מה שאנחנו יכולים כדי שדברים כאלה לא יקרו שוב. יש הרבה דברים שאפשר ללמוד מהתקופה הזאת כדי לחזק את הקשר בינינו כקבוצה, כלאום, כבני אדם. זה המסר שאני רוצה להעביר: לתעד את העבר ולחתור לעתיד טוב יותר".

פרטים על הקורסים הבאים במייל adivuta@gmail.com‬