האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
בין האירועים שהתבטלו: טקס של הוצאת הספרים לכבוד הצלחת המהדורה הפולנית של הספר, קבלת פרס המועצה הפולנית לזכויות הילד, מפגשי סופרים, הרצאות בפני בני נוער וראיונות לתקשורת הפולנית. "תאמיני או לא, נהייתי סלב בפולין", היא צוחקת. "הייתה לי תוכנית לשבועיים, כל יום שלושה אירועים לפחות, והכל בוטל. נורא חבל לי, ומצד שני ממש לא נעים לי שאנשים מתים מקורונה ואני מתעסקת עם האגו שלי. אני פשוט לא צעירה ולא יודעת אם יהיה עוד זמן בעתיד לכל זה, כמה כוחות כבר נשארו לי?"
"הסוד של פלוריאן" הוא ספרך השישי מתוך שמונה. למה דווקא הספר הזה התקבל כך שם?
"כנראה משום שהוא נכתב דרך העיניים של ילד פולני. כתבתי אותו על פלוריאן, הבן של המשפחה שהצילה אותי, שבמציאות קוראים לו סמפוריאן. בספר אנחנו קרובים בגיל, בפועל הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, אבל עדיין היה ילד שלא הבין למה ההורים שלו מסכנים את עצמם ואותו בשבילי. בהתחלה הוא שנא אותי בגלל זה, אבל לאט־לאט התקרבנו".
בזכותם אני חיה
ספרה הראשון, "ילדה משם", יצא לאור לפני 12 שנה (הוצאת מקטרת), ובו כתבה את זיכרונות ילדותה. "שדרנית רדיו בפולין שמעה לפני כמה שנים הרצאה שלי בפולין", היא מספרת, "והסיפור שלי כל כך ריגש אותה, שהיא ראיינה אותי בתוכנית שלה, ושילבה בריאיון תסכית רדיו שבו ילדה קטנה שיחקה אותי והקריאה קטעים מהספר. התסכית נבחר לייצג את פולין בתחרות תסכיתי רדיו שנערכה באיטליה. אותה שדרנית חיפשה את המשפחה שהצילה אותי, מצאה את הנינים והפגישה בינינו לפני שלוש שנים".
עד לפני כן ניסתה ניסימוב לחפש בעצמה את משפחת ואלצ'ק, אולם ניסיונה העלה חרס. אחרי אותו מפגש בפולין, שהתקיים ביוזמת תוכנית הרדיו, פנתה ניסימוב ל"יד ושם" וביקשה להעניק לוואוז'יניץ וברוניסלבה ואלצ'ק, שכבר נפטרו, אות חסידי אומות עולם. לאכזבתה קיבלה תשובה שלילית.
למה לא מכירים בהם כחסידי אומות עולם?
"ל'יד ושם' יש עיקרון: מי ששילמו לו עבור ההסתרה, לא נחשב חסיד אומות עולם, וזה כל כך מטומטם", היא אומרת. "הם אכן קיבלו סכום זעום ביותר עבורי, כלום שבכלום, מהדודים שלי, שגם הם הסתתרו בקרבת מקום וגם הם היו צריכים לשרוד, אז כמה כבר היה להם? הייתי שם שלוש שנים, שבהן הם טיפלו בי במסירות ובאהבה, למרות הסיכון העצום. פעמיים באו גרמנים לחפש בבית, למזלי בלי כלבים. פעם אחת הם הסתירו אותי במרתף ופעם שנייה הבריחו אותי לכפר שכן בעגלה, מתוך סיכון עצום שמישהו ילשין עליהם, אז נראה לך שהם עשו את זה בשביל כסף? הם היו עניים, נתנו להם כמה גרושים בשביל קצת בגדים ואוכל בשבילי, אז הם לקחו, אבל הם לא עשו את זה בשביל כסף, זה בטוח".
ניסית להסביר את זה ל"יד ושם"?
"שלוש שנים אני מנסה, וכבר אין לי כוחות. בסך הכל מה הם נותנים? עץ ומדליה. זה לא שהם נותנים איזה מענק או משהו, אז מה הבעיה לשתול עוד עץ? יאללה, תנו להם את ההכרה הזאת, הם הסתכנו בשביל להציל אותי. יש מקרים ידועים על ילדים שמשפחות פולניות קיבלו כסף כדי להחזיק אותם, ובכל זאת הם נשלחו ליערות. המשפחה הזאת כלכלה אותי, וגם אחרי שבאו גרמנים פעמיים הם לא זרקו אותי. בזכותם אני חיה, וזאת חוצפה של המדינה לא להכיר בזה. בא לי לבכות מזה, בחיי".
חסידי אומות העולם יכולים להיות זכאים להטבות נוספות מהמדינה, כמו אזרחות כבוד, ו"יד ושם" כבר כבר השיבו בעבר לפניותיה בעניין, כי הקריטריונים ברורים, ומבדיקת סיפורה,עולה כי מציליה אינם עומדים בתנאים היחודיים להענקת התואר. ועדיין, היא לא מתכוונת לוותר.
המשפחה יודעת שאת נלחמת בשבילה?
"בטח, ארגנתי להם פרס מעצמי, נתתי לכל אחד מהם מדליה ומכתב תודה אישי, אבל זה לא מספיק. המדינה צריכה להכיר בהם לפני שיהיה מאוחר מדי. זה כל כך חשוב לי. אני לא אפסיק לדבר על זה, וכבר לא נשאר לי כל כך הרבה זמן לחיות".
מה עוד אפשר לעשות?
"אני לא יודעת. צריך לעשות רעש, להגיע לאנשים עם השפעה. אני רוצה שביבי יקרא את הכתבה הזאת וזה ייגע ללבו, כי הכל זה פוליטיקה. אני מוכנה לתרום ל'יד ושם' את הכסף לעץ ולמדליה. כל פעם שאני מדברת על זה, אני אומרת לעצמי לא להתרגז וכל פעם אני מתרגזת".
לחם או דייסה
ניסימוב, שבילדותה נקראה אווה, הייתה בת שלושה חודשים כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בגיל שנה וארבעה חודשים הגיעה עם הוריה לגטו ורשה, וכמה חודשים אחר כך אביה נפטר ממחלת הטיפוס. כשהייתה בת שלוש וחצי אמה הצליחה לברוח איתה מהגטו, ואחרי נדודים בין כמה בתי מסתור, אווה הקטנה נמסרה למשפחת ואלצ'ק, שהיו מכרים של דודה שלה, ברונקה. בבית הזה חיה במשך שלוש שנים, רוב הזמן שהתה ברווח שבין הארון לקיר.
"כשהיו באים שכנים, חברים או הכובסת, הייתי צריכה להסתתר שם עם עוד אישה יהודייה שהייתה איתנו בבית. לפעמים זה נמשך שעות, לפעמים ימים שלמים, וכל מה שאני זוכרת מהשעות האלה זה שלאישה הזו היו קוביות סוכר שהיא הייתה אוכלת ולא נותנת לי, אז הייתי צובטת אותה והיא נאלצה לתת לי כדי שאפסיק".
עד גיל 40 בחרה להתרחק מנושא השואה. "לא רציתי להיות בקשר עם החומרים האלה, לא קראתי ספרים, לא ראיתי סרטים, לא דיברתי על זה, אבל בגיל 40 חוויתי משבר, הלכתי לטיפול שבסופו הצלחתי לגעת במה שהיה שם", היא מספרת.
מה הבנת בטיפול שגרם לך להיפתח לנושא?
"הבנתי שההשפלות שעברתי במשך כל הילדות שלי גרמו לי לחפש כל החיים את ההשפלה. עד גיל 40 הייתי אישה קטנה ותלותית, אבל אחרי שהלכתי לטיפול התחלתי לפרוח. הלכתי ללמוד באוניברסיטה, התחלתי לעבוד, הייתי מנהלת הרשות למלחמה בסמים בבת־ים, הייתי כתבת במקומון 'השקמה', וכשיצאתי לפנסיה עבדתי בוועידת התביעות, הארגון שתובע פיצויים לניצולי השואה".
את שברי זיכרונותיה עד גיל שש, מהגטו ומבית משפחת ואלצ'ק, גוללה ניסימוב בספרה הראשון. מאז נפרץ הסכר והיא כתבה עוד שבעה ספרים, כולם בנושא השואה, חוץ מהאחרון, "פלמינגו – ימי אהבה" (בהוצאת פרדס), שאותו כתבה על חייה בכפר הילדים "אהבה", שבו שהתה כשהגיעה לארץ אחרי המלחמה.
את החיים בגטו היא זוכרת למרות גילה הצעיר אז. "בהתחלה לאבא שלי הייתה חנות בדים בגטו. אנשים עוד קנו בדים, היו חיי תרבות, היו חנויות, לא האמינו שיכול להיות יותר גרוע, עד האקציה".
הבנת שאתם בסכנה למרות גילך הצעיר?
"כן. ילדים, כשהם בחרדת מוות, הם כמו חיות קטנות ששורדות. הם הופכים להיות מבוגרים קטנים. אני אף פעם לא הייתי ילדה באמת".
מה היה באקציה?
"דרשו מכולם לרדת למטה, הבטיחו שמי שיֵרד לא יאונה לו כל רע, ומי שלא יֵרד ימות. אמא שלי, בחוכמתה, החליטה לא לרדת. היא השליכה חפצים ובגדים מהארונות על הרצפה, כדי שמי שיבוא לערוך חיפוש יחשוב שכבר חיפשו אצלנו. הסתתרנו בכוך קטן ביחד עם עוד איש זקן שחי אצלנו בדירה. הם באמת באו, אני זוכרת מגפיים משוטטים ואחר כך עוזבים. הייתי חולה מאוד, השתעלתי הרבה, אבל כשהם הגיעו חנקתי את השיעול בכוח. אחר כך הבנו שאת כולם לקחו ברכבות למחנות, ואנחנו נשארנו בגטו. אני זוכרת שאח של אמא שלי, אשתו והתינוק, שכנראה גרו אצלנו, ירדו בבהילות למטה. לדודה שלי הייתה דייסה מוכנה ולאמא שלי היה לחם, והדודה, שהחליטה לרדת, ביקשה להתחלף, היא לא רצתה להיטלטל עם הדייסה. אמא שלי סירבה לתת לה את הלחם. יותר מאוחר היא פגשה את אח שלה והוא שאל: 'למה לא הסכמת לתת את הלחם?' והיא שיקרה ואמרה: 'נתתי'. עם הסיפור הזה היה לה מאוד קשה. היא הסבירה לי יותר מאוחר שהיא פחדה שגם אנחנו נצטרך ללכת, ונצטרך להיטלטל בעצמנו עם הדייסה".
ואחר כך? אמא שלך סיפרה לך איך היא הצליחה לברוח?
"הייתה לנו כתובת שקיבלנו מדודה שלי ברונקה. בעלה, נתן, היה מקושר, והוא סידר לנו להיות אצל זקנה פולנייה והנכד שלה. אמא שלי כל הזמן הלכה וחזרה, ויום אחד היא איחרה לחזור, ואני שמעתי אותם מדברים ביניהם, האישה שאלה: 'מה יהיה עם הילדה אם היא לא תחזור?' והוא אמר: 'נזרוק אותה לרחוב'. הייתי מבוהלת, ואז אמא שלי חזרה ולקחה אותי משם לאיזו עליית גג. היו שם הרבה אנשים, אני זוכרת את ההמולה. יום אחד היה לי שלשול ולא היו שם שירותים, ואמא שלי לקחה כובע של מישהו ושמה מתחתיי. האיש כעס מאוד. הוא פגש את אמא שלי בארץ אחרי המלחמה, והתברר שהוא עדיין כועס. הוא ניצל, הוא בארץ, והוא עדיין כועס על הכובע".
שיבולים ודגניות
אם ובתה שהו בעליית הגג במשך כמה שבועות, ואז עברו לעליית גג אחרת, שם חברו לאחותה של האם, ברונקה, ובנה אדם. באיזשהו שלב נפרדו מהם והגיעו לבית פולני אחר, שם חיו בכוך שנפער ברצפה, מתחת לשטיח בפינת האוכל, עם עוד יהודי מבוגר.
"מישהו הלשין והגרמנים באו. שמענו שמזיזים את השולחן, מכסה העץ חורק ונפתח. עינינו הסתנוורו מאור פתאומי. אנחנו יוצאים והם מצווים עלינו ללכת איתם, אבל אמא שלי אומרת: 'אני לא הולכת לשום מקום, תהרגו אותנו כאן'. היא נותנת להם כסף והם אומרים: 'לא צריך', אבל לוקחים ועוזבים", כתבה בספרה "ילדה משם".
אחרי שנאלצו לברוח גם משם, כבר לא היה להם לאן ללכת. "לא רצו להסתיר אותנו בשום מקום, אז אמא שלי צבעה לי את השיער עם מי חמצן כדי שאהיה בלונדינית, שמה לי צלב על הצוואר והפכה אותי לילדה פולנייה. לקחו אותי למשפחת ואלצ'ק, ואמא שלי קנתה ניירות מזויפים ונסעה בתור פולנייה לעבודה בגרמניה כמנקה".
במשך תקופה ארוכה היא לא ראתה את אמה, ואז, יום אחד, בישרו לה שהמלחמה נגמרה. "פשוט באו ואמרו לי שאני יכולה לצאת החוצה. זה זיכרון כל כך מכונן. ליד הבית היה שדה שיבולים ובתוך השיבולים היו דגניות ופרגים ופרפרים. רצתי לשדה ופרשתי ידיים ורקדתי ושמחתי, והריח הזה... אוי, הריח הזה לא יוצא לי מהאף".
מי בא לקחת אותך מבית המסתור?
"דודה שלי ובן דודי. כל החיים כואב לי על כך שלקחו אותי מהמשפחה הפולנית ואף אחד מהם לא התנגד. אני מכירה הרבה סיפורים על ילדים שהמשפחה לא רצתה לתת אותם בחזרה, אבל אותי החזירו בלי בעיות. אני לא זוכרת שמישהו מחה, שמישהו בכה, שמישהו הצטער. מצד שני, אני גם לא זוכרת שמישהו שמח".
ואת? לא התנגדת ללכת עם אישה זרה שטענה שהיא דודתך?
"כל כך רציתי לזכור את הרגע הזה, אבל אני לא זוכרת. הלכתי אפילו למהפנט מקצועי, רציתי להיזכר בשני דברים: ברגע הפרידה מהכפר ובאבא שלי. לצערי לא הצליחו להפנט אותי".
איך היה המפגש המחודש עם אמא שלך?
"אמרו לי שהיא צריכה להגיע מגרמניה, אבל היא התעכבה ואותי כבר שמו במיטה. בסופו של דבר נפתחה הדלת והיא נכנסה, ואני עשיתי את עצמי ישנה, לא באמת זכרתי אותה. היא נכנסה למיטתי וככה שכבנו באותה מיטה עד הבוקר, אבל לא התחבקנו. זה מה שאני זכרתי. קיוויתי שהזיכרון שלי לא נכון, רציתי שהוא לא יהיה נכון. שאלתי ואמא אמרה: 'כך בדיוק היה'. אמרתי לה: 'בטח לא רצית להעיר אותי, חשבת שאני ישנה, לכן לא חיבקת אותי'. והיא ענתה: 'לא, היית פשוט זרה'. זה מאוד כאב לי".
את שומרת על קשר עם המשפחה הפולנית?
"אנחנו בקשר טוב מאוד. לבני הזוג ואלצ'ק היו ארבעה בנים: שניים נספו במלחמה, אחד עבד בעיר אחרת, והרביעי, סמפוריאן, גר איתנו. הוא מת בגיל צעיר מאוד, 38, אבל אני בקשר עם בתו, אלה, שגרה בקרקוב ועם בנה מטאוש, שהוא למעשה הנין. אירחנו אותו בארץ, הוא נפגש עם הילדים שלי ועשינו איתו חיים משוגעים. אני בקשר גם עם יאן ויז'י, שני הבנים של האח שגר בעיר אחרת, שלא הכרתי. יז'י כבר בן 70, הוא לומד עכשיו עברית והיה אמור לבוא לבקר אותי בארץ, אבל בגלל הפסקת הטיסות זה בוטל. יום אחד הוא שלח לי תמונה של אישה שהוא לקח פעם מהאלבום של סבתא שלו, ושאל: 'אולי את מכירה את האישה הזאת?' אני מסתכלת בתמונה ורואה שזאת אמא שלי. מאחור היה כתוב: 'לבתי היקרה, אני אמא שאוהבת ומתגעגעת'".
אני בגן עדן
כשהייתה בת שמונה, היא עלתה לארץ לבדה ונשלחה לקיבוץ בית־זרע, שם שונה שמה מאווה לחוה. בינתיים אמה עלתה לארץ, התיישבה בחיפה, אבל לא לקחה את בתה הביתה. "אמא שלי הייתה אישה חזקה מאוד, אבל היא לא כל כך ידעה איך לאהוב אותי", אומרת ניסימוב. היא נשלחה למוסד "אהבה" בחיפה, המשיכה לפנימיית בן־שמן ומשם לקיבוץ מעברות, שם הכירה את בעלה, מיכה, בן הקיבוץ. נישואיה עם מיכה, שנפטר לפני שנה, העניקו לה תחושת שייכות. "חיפשתי את ההתערות הזאת בארץ, זה לא מקרי שהתחתנתי עם קיבוצניק", היא מסבירה. בהמשך עברו להתגורר בבת־ים.
כבר שנה, מאז שנפטר בעלה, היא מתגוררת לבדה בדיור המוגן, ובימים אלה ילדיה – בועז (57), ארז (54) ואיילת (46) מנועים מלבקר אותה.
כמה קשה להיות בבית אבות בימים אלו?
"טוב שלא שומעים אותך פה, המושג בית אבות לא מקובל פה, זה כמו להגיד מושב זקנים. אני המצאתי את המילה 'ותיקן', כבית לוותיקים, אבל את יכולה להשתמש ב'דיור מוגן', זה גם טוב".
קשה בדיור מוגן בימים אלו?
"בינתיים הקורונה עוד לא הגיעה אלינו, אז הכל טוב. אני מאושרת כאן, יש גינה, יש חברות, יש פעילות, אם הייתי לבד בבית עכשיו, הייתי פשוט קופצת מהגג. לא נעים לי להגיד בימים כאלה שטוב לי, אבל זה גן עדן פה".
כמה טוב יכול להיות עכשיו, כשאין יוצא ואין בא?
"אני מזכירה לך שחייתי שלוש שנים מאחורי ארון. הדברים שעברתי בחיים כל כך קשים, שאני מרגישה שזו זכות להיות כאן. יש פה אנשים, אמנם במרחק של שני מטרים אחד מהשני, אבל טוב לנו פה".
מה את אומרת על אנשים שאומרים שהם מרגישים עכשיו "כמו בגטו"?
"זה לא מפריע לי. זה ביטוי, וככה הם מרגישים. את יודעת מתי אני הרגשתי כמו בגטו? נסעתי לפני כמה חודשים לבני־ברק ושם הרגשתי געגועים לגטו – כמה שהיה רע שם, תמיד יש געגוע לילדות קדומה. הכל הזכיר לי את הגטו: הילדים ששיחקו ברחוב, הקפוטות והשטריימלים, החנויות הקטנות כמו פעם, הכל".
כשדיברו בתקשורת על אגירת מזון זה החזיר אותך לשם?
"היום התקשרה אליי חברה ואמרה: 'השגתי ביצים, לקנות לך?' כשחסר אוכל זה מכניס לחרדות, אבל לא צריך להגזים. אני לא מאמינה שיחסר. מה שבאמת הכי מפחיד אותי זה שאמרו שיגיע רגע שיצטרכו להחליט את מי להנשים ואת מי לא. יש יותר שואה מזה?"
את פוחדת מהקורונה?
"אני פוחדת שהילדים יחלו, והם כבר מתקרבים לגיל הסיכון. על עצמי אני לא פוחדת, לא אכפת לי בכלל למות, מה שאכפת לי זה הפרוזדור למוות, הכאבים והסבל שאולי אצטרך לעבור בדרך. חוץ מזה, אני כבר עשיתי את שלי: כתבתי ספרים, הקמתי משפחה, השארתי חותם בעולם".
