הכאב על אובדן בתה התינוקת ליווה את הצלמת רונית ולפר לאורך שנים, ודווקא מתוכו היא בחרה להיטיב עם נשים אחרות. כיום היא מקיימת מפגשי צילום, שבהם היא מסייעת לנשים לחשוף את היופי הבוגר שלהן. "החוכמה והניסיון שיש לנשים בוגרות מרגשים אותי מאוד", היא אומרת. "אנחנו לא צריכות להתנצל על קיומנו. להפך: היופי של הנשים הבוגרות הוא בעל ממדים ורבדים רבים, מסקרן וראוי לחשיפה משמעותית".
מי את?
"רונית, בת 55, נשואה לדוידי ואמא ליונתן (בן 27), דניאל (בן 24) ועופרי (בת 20), גרה במושב מגדים שבחוף הכרמל".
ומה את עושה?
"אני בעלת סטודיו לצילום ועוסקת בצילום פורטרטים, בעיקר של נשים בוגרות. במקביל, אני מעבירה קורסים להתפתחות אישית באמצעות צילום, מופיעה עם הרצאה, 'אישה, עדשה ומה שביניהן', וחברה במיזם 'הרצאות מהקישקע'. בעלת תואר ראשון באמנות ובמדעי החברה מאוניברסיטת חיפה ותואר שני באוריינות חזותית מסמינר הקיבוצים, ובוגרת המגמה לצילום במכללת ויצו קנדה בחיפה".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"גדלתי במושב מגדים, בת בכורה במשפחה של שלוש בנות. אבי אלי, יליד יוון, עלה לארץ כילד לאחר קום המדינה, למד בנעוריו בבית הספר החקלאי הכפר הירוק ונדבק באהבה לחקלאות. אמי דניאלה נולדה בטוניס, עלתה לארץ עם משפחתה והגיעה למעברת שער עלייה בחיפה. לימים השתקעה המשפחה בחיפה בשכונת אחוזה, ואמי עבדה כפקידה בבנק. הוריי הכירו בחתונה של חבר משותף; לאחר נישואיהם גרו בקריית חיים, וכשהייתי בת חמש, קנו משק במגדים, שם היו לנו רפת, לולים, מטעים וחממות לגידול ירקות ופירות.
"המעבר מהעיר למושב נידח, שאפילו כבישים לא היו בו, לא היה קל. השנים הראשונות התאפיינו בהישרדות ובהתמודדות מתמדת עם איתני הטבע: סופות עזות שהרסו את החממות, גשמים שהציפו את החלקות, ועוד. בנוסף, אבי שירת במילואים ימים רבים כל שנה, ואמי נשארה לבד עם שלוש ילדות קטנות ומשק חי שדרש עבודה יומיומית. בתעצומות נפש אדירות היא הצליחה לחלוב את הפרות פעמיים ביום ולהחזיק הכל עד לשובו של אבא. אני זוכרת את עצמי הולכת לשדות האספסת, נטמעת בתוכם ומוצאת שקט ורוגע. אהבתי מאוד גם את הרפת, את התבונה של הפרות ואת העגלים הקטנים.
"למרות הקושי והאינטנסיביות שליוו את שגרת יומם, הוריי היו נוכחים מאוד בחיינו. אבא, איש חזק ושלו, היה אהוב מאוד על הבריות והשרה אווירה נעימה גם עלינו. אמא הייתה העוגן של המשפחה. החינוך שלנו עמד אצלה במקום הראשון, והיא תמיד עזרה לנו בשיעורי הבית, לקחה אותנו לחוגים בחיפה ולמורות עזר במידת הצורך. היא תרמה ממרצה גם למושב, שבו הקימה ספרייה ומשחקייה. אני הייתי ילדה ונערה חברותית מאוד, מוקפת בבני גילי, ועם זאת, היה לי עולם עשיר משל עצמי וצורך בחופש שאותו מצאתי ברפת ובשדות. לצילום נחשפתי בזכות צלם ערירי שגר בבית הספר האזורי כפר גלים שבו למדתי. חברותיי ואני היינו אוספות גרוש לגרוש, מגיעות אליו להצטלם, מרגישות כוכבות לרגע, ואז ממתינות בהתרגשות לתמונות. שם למדתי את כוחה של המצלמה להנכיח את המצולם, ולא רק לצלם אותו: הרגשתי שמישהו רואה אותי. כתוצאה מכך, התחלתי לצלם בעצמי".
אחרי התיכון התגייסה לנח"ל ושירתה, בין היתר, בהיאחזות צבעון שבגליל העליון כאחראית על הדיר. "יצאתי עם העדר כל יום למרעה", היא נזכרת. "בהמשך הייתי פקידה פלוגתית בבית ספר למ"כים בכרמיאל. אחרי השחרור למדתי לתואר ראשון באמנות ובמדעי החברה והמשכתי לצלם כתחביב. בשנה השלישית ראיתי מודעה על לימודי צילום במכללת ויצו קנדה; בניתי במהירות תיק עבודות והתקבלתי לארבע שנים מופלאות. אחר כך נסעתי לחו"ל כדי לראות אמנות ונבחרתי להציג בביאנלה האמריקאית לצילום. באותו זמן הכרתי דרך חבר משותף את דוידי, יליד חיפה, דור שלישי לעסק משפחתי לקליית קפה. אחרי כחצי שנה נישאנו.
"ב-1993 נולד בננו הבכור יונתן, שהביא עימו תמצית של אושר צרוף. האימהות נהפכה למרכז חיי. לאחר כשנה נכנסתי להיריון נוסף, הפעם עם בת. אחר הלידה התברר שלתינוקת יש נמק מפושט במעי הדק. היא נלקחה מיד לניתוח, ואחריו לניתוח נוסף. במשך שבוע הייתה מחוברת לעשרות צינורות, ואני הבטתי בה חסרת אונים, בלי יכולת להושיע או לגעת בה. קראתי לה ליאור, כי חשוב היה לי שיהיה לה שם. לאסוננו, מאמצי הרופאים להצילה לא צלחו, ואחרי שבוע היא נפטרה. זה היה שבר עצום, התנפצות של חלום גדול. ברמה הפרקטית המשכתי הלאה: היה לי בבית תינוק בן שנה ושמונה חודשים שטיפלתי בו באהבה – אבל בפנים נפער בי סדק גדול. סבלתי מדיכאון שישב מתחת לפני השטח, ומהפרעות שינה ואכילה.
"עם השנים נולד לנו דניאל, ואחר כך נולדה עופרי, שלידתה החמירה את הקשיים שלי: היה בי צורך בלתי נשלט להזין אותה ולהיענות לה. עברתי לילות שלמים ללא שינה, והפרעות האכילה שלי החמירו. האוכל נהפך לאויב שלי: יכולתי לעבור ימים שלמים ללא אכילה, ולצידם ימים שבהם לא הפסקתי לאכול ועליתי מאוד במשקל. ניסיתי סוגים שונים של דיאטות, אבל שום דבר לא באמת עבד, והפער בין מה שחשבתי על עצמי לבין האישה שניבטה אליי מהמראה, היה עבורי קשה מנשוא. ב-2010 עברתי ניתוח בריאטרי, שבעקבותיו ירדתי מאוד במשקל. השינוי הפיזי לווה בטיפול רגשי. מתוך החיבור החדש שלי לעצמי עברתי סשן צילומים יחד עם עופרי לרגל בת המצווה שלה. אז הבנתי שאני רוצה לעסוק בצילום נשים, שינכיח אותן קודם כל לעצמן. כיום אני מקיימת מפגשי צילום עם נשים שבהם אני מקשיבה לצרכים שלהן ולדרך שבה הן מבקשות לראות את עצמן. המרחב הזה מאפשר שקט ותובנות חדשות".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לרונית של היום?
"בתי ליאור ז"ל סבלה מחסימת מעיים, ונסיבות הולדתה ופטירתה ליוו אותי במשך שנים והטילו צל כבד על חיי. מתוך המעמקים שחוויתי במפגשים שלי עם נשים, אני מבקשת כיום לסייע להן להתיר את החסמים ואת האמונות המגבילות שאולי מלווים אותן, ולהצליח לראות את עצמן במלוא עוצמתן ויופיין. למרבה החסד, כאן יש לי אפשרות לגעת בהן גם במקומות כואבים, לעטוף אותן כך שיחושו שהן לא לבד, אלא מוגנות ומוכלות, ולחבר אותן למקום הטוב שבו הן שואפות להיות".
מסר לאומה?
"העולם המאוד-ויזואלי של היום מקדש את השמירה על מראה צעיר בכל מחיר, בפרט אצל נשים, אבל אני חושבת שגם בגיל בוגר חשוב שנדע לכבד את עצמנו, את מי שאנחנו ואת מה שעשינו עד היום. אין שום סיבה שנתחבא ונסתיר קמטים או את עקבות הזמן, כי אנחנו יפות בדיוק כמו שאנחנו, בזכות מי שגדלנו להיות. כל סימן כזה מבטא את השנים שבהן הטבענו את חותמנו בעולם, והיינו משמעותיות מאוד גם לאחרים. עכשיו יש לנו את מלוא הזכות לקחת את הבמה גם לעצמנו".
גם המשפחה הזו חוותה אובדן קשה. הקליקו על התמונה:
