יצאתי לעבודה וחזרתי בלי רגל, אבל לא ויתרתי על החלום להיות דוגמנית

ליליה קושניר איבדה רגל בגיל 16, בתאונת עבודה מחרידה במפעל בשר. מאז הספיקה להקים בית מחסה לחיות ולהתארס. כעת "לאשה" מגשימה את חלום נעוריה ליום אחד

לילה קושניר. "ברור לי שלא אוכל להיות דוגמנית מסלול או לפתח קריירת דוגמנות גדולה, אבל ישמח אותי גם לעשות קמפיין חד פעמי. להוכיח לעצמי שאפשר להגשים חלומות למרות הכל" (צילום: טל שחר)
לילה קושניר. "ברור לי שלא אוכל להיות דוגמנית מסלול או לפתח קריירת דוגמנות גדולה, אבל ישמח אותי גם לעשות קמפיין חד פעמי. להוכיח לעצמי שאפשר להגשים חלומות למרות הכל" (צילום: טל שחר)

לקראת גיל 16 החלה ליליה קושניר לקבל מחמאות על כך שהיא נראית טוב. ממש טוב. שאפילו כדאי לה לדגמן. קושניר החלה להשתעשע ברעיון. האופציה הזו קסמה לה לאור המצב הכלכלי בביתה, והמחשבה להפוך לדוגמנית, לטוס ברחבי העולם ולהרוויח מזה כסף הייתה פנטזיה נהדרת. אבל רק פנטזיה. "גדלתי בנהריה", היא מסבירה. "וכשאת חיה בפריפריה את לא ממש יודעת איך להפוך חלומות כאלה למציאות. לא היה לי מושג למי לפנות. המשכתי לעבוד כמלצרית כדי לעזור למשפחה, ובעיקר פנטזתי שיום אחד מישהו ייכנס למסעדה ויגלה אותי. כמו בסיפורים שקוראים עליהם בעיתון".

 

 שנה אחר כך חייה אכן הפכו לסיפור מהסוג שכותבים עליו בעיתון. אבל לא סיפור סינדרלה, אלא סיפור אימה.

 

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

 

"בגיל 17 התחלתי לעבוד במפעל בשר מעובד", היא מספרת. "הייתי מגיעה ב־14:00 בצהריים ומסיימת את העבודה ב־23:00 בלילה. בכל פעם הייתי באזור אחר: פעם במחלקת אריזה, פעם במחלקת הייצור. אבל תמיד בסוף המשמרת אני ושאר הפועלים היינו צריכים להישאר במפעל ולנקות את המכונות. הדריכו אותנו לנקות אותן בזמן שהן עוד פועלות כי ככה זה מתנקה יותר ביעילות. נכנסתי לחדר הקירור והתחלתי לנקות את המסוע של המכונה בזמן שהוא זז. השפרצתי עליו עם צינור ופתאום הרגשתי צביטה קטנה וראיתי שנתפס לי הג'ינס בגלגלי השיניים של המנוע. הרגל שלי התחילה להסתבך בתוך שרשראות הפלדה והן ריסקו אותה לאט־לאט. צרחתי בטירוף. גם מכאב לא נורמלי וגם כדי שמישהו יבוא ויכבה את המכונה. אבל לקח זמן עד ששמעו אותי כי במפעל נשארו רק כמה פועלים בודדים. רק כעבור דקות ארוכות, שנראו כמו נצח, אחד הפועלים שמע אותי, רץ לעברי וכיבה את המכונה. החדר נראה כמו סרט האימה 'המסור'. בגלל שהצינור נשאר פתוח הוא התמלא מים שהפכו לאדומים בגלל הדם. המנוע חתך לי את כל הרגל, רק חתיכת עור קטנה נשארה מחוברת ביני ובין המכונה".

"הרגל שלי התחילה להסתבך בתוך שרשראות הפלדה והן ריסקו אותה לאט־לאט. צרחתי בטירוף. גם מכאב לא נורמלי וגם כדי שמישהו יבוא ויכבה את המכונה. אבל לקח זמן עד ששמעו אותי כי במפעל נשארו רק כמה פועלים בודדים"

 

זו זוועה שאי־אפשר בכלל לדמיין. היית בהכרה?

"כן, שכבתי על הרצפה והייתי בהכרה בזמן שקראו לאמבולנס, וכשהוא הגיע היה צריך להזמין מכבי אש שינתקו את העור של הרגל מהמכונה. אני זוכרת שסבלתי מכאבים מטורפים, שהייתי נורא צמאה, וגם נורא־נורא עייפה. אבל קול פנימי אמר לי שאם אני נרדמת אני לא קמה יותר. הייתי ילדה, לא ידעתי שאני מאבדת המון דם, שבגלל זה אני רוצה לישון ושאני יכולה למות מזה. אבל כנראה זה היה יצר ההישרדות שאמר: 'אל תירדמי. אסור לך לישון'".

 

היא מאמינה שזמן קצר אחרי שהעלו אותה לאמבולנס הרדימו אותה, כי הזיכרון הבא שלה הוא רק כמה ימים אחרי התאונה: "התעוררתי, ראיתי שאני בבית החולים, ומולי עמד רופא. הוא אמר לי שעברתי תאונה בעבודה ושאיבדתי את הרגל. אני זוכרת שנכנסתי להיסטריה אבל אז האחיות ניגשו אליי, הזריקו לי מורפיום, וימים רבים אחרי זה העברתי כשאני בחצי הכרה. לא ממש עיכלתי את מה שקרה".

"בבית החולים לא הסכמתי לראות את הגדם. דאגתי להיות מכוסה בשמיכה. כשהרופאים אמרו שאני חייבת לקום מהמיטה סירבתי. אמא הציעה שהיא תביא לי חצאיות ארוכות. אבל גם לזה לא הסכמתי"

 

וכשעבר זמן?

"הייתי מאושפזת תקופה ארוכה. אני חושבת שרק חודש אחרי התאונה התחלתי להבין מה קרה לי, אבל גם אז לא ממש חשבתי על ההשלכות, על העובדה שעכשיו אהיה נכה לנצח ועל המגבלות שמתלוות לזה. מה שהכי הפריע לי אז היה המראה. לא הסכמתי לראות את הגדם. תמיד דאגתי להיות מכוסה בשמיכה. כשבדקו אותי או כשקילחו אותי הייתי מרימה את הראש למעלה. אחרי חודשיים הרופאים אמרו שאני חייבת לקום מהמיטה ולהתחיל להסתובב עם הליכון, שהגוף שלי חייב לזוז, אבל סירבתי בתוקף. "לא רציתי לראות את עצמי בלי רגל ולא רציתי שאף אחד יראה. אמא שלי ניסתה לעזור, להרגיע. היא הציעה שהיא תביא לי חצאיות ארוכות. אבל גם לזה לא הסכמתי והוצאתי את כל העצבים שלי עליה ועל המשפחה שלי. הייתי מאוד כעוסה ומאוד עצובה. בבית החולים התחילו לתת לי תרופות נגד דיכאון".

 

"עוד מעט אהיה בת 30. אני גם ממש לא נראית כמו שנראיתי בגיל 17, אבל עדיין מאוד התחשק לי להגשים את החלום אפילו בקטן" (צילום: טל שחר)
    "עוד מעט אהיה בת 30. אני גם ממש לא נראית כמו שנראיתי בגיל 17, אבל עדיין מאוד התחשק לי להגשים את החלום אפילו בקטן"(צילום: טל שחר)

     

    "הרגשתי שגברים נרתעים"

    היא בת 29. נולדה באוקראינה, ובבית המתינה לה אחותה הגדולה מנישואיה הראשונים של אמה. לדבריה, אביה היה נרקומן, וכשהייתה בת חמש הוא נרצח. אמה נישאה בפעם השלישית ובגיל שש עלתה כל המשפחה לישראל. "אין לי כל זיכרון מאבי הביולוגי", היא אומרת. "רק פלאשבקים. כנראה הדחקתי. תמיד החשבתי את אבי החורג לאבא".

     

    למרות המצב הכלכלי הקשה, מבחינה חברתית הייתה לה ילדות טובה. "היו לי הרבה חברות וחברים, אהבתי לצאת, לבלות. בזמן התאונה היה לי בן זוג יותר משנה. מישהו שהכרתי בשכונה והיה מבוגר ממני בשנתיים. הוא היה לצדי כשאושפזתי, אבל כמה חודשים אחרי זה נפרדנו. יהיה קל להגיד שזה בגלל התאונה אבל זה לא יהיה נכון. לא הסתדרנו עוד לפני כן. הפרידה הייתה הדדית".

     

    לא היו חששות אחרי זה: "מי ירצה אותי עכשיו כשאני קטועת רגל"?

    "ברור שעברו לי בראש מחשבות כאלה, אבל באותו זמן הטרידו אותי דברים אחרים. בשנה שאחרי התאונה הייתי מאושפזת שוב ושוב בבית החולים. בגלל הדרך שבה נקטעה לי הרגל סבלתי מהרבה סיבוכים וזיהומים. עברתי כמה ניתוחים והשתלות עור. בזמן הזה ניחמו אותי שאחרי שהכל ייגמר תהיה לי פרוטזה ואז איראה שוב כמו כולם ואוכל ללכת כמו כולם. אז רק חיכיתי בקוצר רוח לתקופת השיקום. חלום הדוגמנות כבר מזמן נקבר. החליף אותו חלום אחר: היום שבו תהיה לי פרוטזה".

     

    אחרי תהליך שיקום ממושך וכואב, התאימו לקושניר את הפרוטזה המיוחלת. לאט־לאט החלה לחזור לשגרת החיים. "במשך כמה שנים ידעתי הרבה עליות ומורדות. מבחינה זוגית זה לא היה קל. הרגשתי שהרבה גברים נרתעים ממני. זה היה קשה מאוד כי לפעמים הייתי שוכחת בכלל שיש לי מגבלה. אחרי שהתרגלתי ללכת עם הפרוטזה עשיתי את כל הדברים כרגיל. הלכתי, ביליתי, לא הרגשתי נכה. ורק אז, כשפתאום קלטתי שהאנרגיה של הגבר שעומד מולי משתנה, זה פתאום הכה בי".

    "כשהתחלתי לצאת עם איזשהו בחור, ראיתי הודעה שכתב לו אחד החברים שלו בטלפון: 'אז מה? מהיום תצטרך לקנות מתנות ביד שרה?'"

     

    איך זה בא לידי ביטוי?

    "הרבה פעמים הייתי יוצאת עם חברים לברים ופוגשת שם בחורים. לפעמים הם היו מתחילים לדבר איתי ואז הם היו שמים לב לפרוטזה ועושים צעד אחורה. היו כאלה שלא שמו לב והיינו קובעים להמשיך לדבר דרך פייסבוק. תמיד קיוויתי שהם יבינו לבד דרך הפוסטים שלי ויעלו בעצמם את הנושא. אבל כדי שלא יהיו הפתעות, אם הם לא היו אומרים כלום, בשלב מסוים אני הייתי מציינת את זה. הייתי כותבת 'אתה יודע שאני קטועת רגל?' ואז הרבה היו נרתעים. היו אומרים: 'אוי, מצטער לשמוע', ואז נעלמים".

     

    מערכת היחסים הראשונה שהייתה לה אחרי התאונה החלה שלוש שנים אחרי הפציעה, כשהייתה בת 20. "זה היה עם בחור שהכיר אותי עוד לפני התאונה. הוא ידע מה קרה לי ולא הייתי צריכה לחדש לו. ועדיין, ההתחלה הייתה מאוד קשה, בעיקר בכל מה שקשור לעניינים האינטימיים".

     

    את מתכוונת לקושי להיכנס למיטה כשדימוי הגוף שלך אחר?

    "בדיוק. מאוד לא נוח לעשות סקס עם פרוטזה, אבל בפעמים הראשונות, מרוב שהתביישתי, לא הייתי מורידה אותה. הייתי מחכה עד שהוא יירדם כדי שאוכל להוריד אותה וללכת לישון, כי אי־אפשר לישון איתה, והייתי דואגת להתעורר לפניו כדי לשים אותה לפני שהוא יראה. בשלב מסוים הוא הוריד לי אותה מיוזמתו. זה לא הרתיע אותו. אבל לצערי הקשר בינינו נגמר אחרי שנה"

    .

    בשנים הבאות היו לה עוד כמה מערכות יחסים, חלקן רציניות, חלקן פחות. "היה מישהו שהכרתי בבר ויצאנו גם קרוב לשנה. לו לא הפריע בכלל המצב שלי, אבל החברים שלו היו נוראיים. אני זוכרת שכשרק התחלנו לצאת ראיתי הודעה שכתב לו אחד החברים שלו בטלפון: 'אז מה? מהיום תצטרך לקנות מתנות ביד שרה?' הוא גם סיפר לי שכל הזמן החברים שלו שאלו איך זה להיות איתי במיטה. זה מה שעניין אותם".

     

    "לתת תקווה לאחרות במצב דומה לשלי" (צילום: טל שחר)
      "לתת תקווה לאחרות במצב דומה לשלי"(צילום: טל שחר)

       

      מלוס־אנג'לס לנהריה

      מאז התאונה היא זכאית לקצבה חודשית שממנה היא מתפרנסת. בגיל 22 עברה לגור במושב עין־יעקב ולפני שש שנים הקימה בחצר ביתה בית מחסה לחיות נטושות וכיום חיים שם כלבים, חתולים, תרנגולות וסוסה אחת. להפעלת הפרויקט השתמשה בחלק גדול מכספי הפיצויים שקיבלה, וכשאלה עמדו לאזול, מימנה אותו באמצעות תרומות. כך הכירה את הארוס שלה, רֵע הלל (32), בעל עסק לפרסום באינטרנט. "אחת לכמה זמן אני מפרסמת פוסטים בפייסבוק וכותבת למה אני זקוקה: כסף, מזון או תרופות. לפני שנה רע, שבאותה תקופה גר בכלל בלוס־אנג'לס, נחשף לאחד הפוסטים. הוא כתב לי הודעה מאוד נחמדה שהוא תרם 100 שקל, שהוא ישמח להמשיך לעזור לי ושבחודש הבא יתרום עוד. זמן קצר אחרי זה הוא שוב כתב לי, הפעם בנימה אישית. הוא התעניין לגבי החיים שלי ושאל: 'מלבד זה שאת דואגת לחיות, איך את דואגת לעצמך?' הוא פגע בנקודה מאוד רגישה כי זו הייתה באמת תקופה קשה מבחינתי".

       

       

      מאיזו בחינה?

      "זו הייתה תקופה שבה הייתי כבר הרבה זמן לבד. היה מישהו שנורא רציתי, שלא רצה אותי, והיה לי ברור שהוא לא מעוניין בי רק בגלל הנכות. אז די ויתרתי על עצמי. השקעתי את כולי רק בחיות. הצצתי בתמונות של רע בפייסבוק והוא היה בול הטעם שלי. חשבתי שהוא חתיך הורס. ובגלל שהוא גם עשה רושם של בחור מוצלח, לא יכולתי שלא לענות לו. אז התחלנו להתכתב, הוא כבר הספיק לעבור על הפוסטים הקודמים שלי ושאל על התאונה. סיפרתי לו וזה לא הפריע לו בכלל. זמן קצר אחרי זה עברנו לשיחות וידיאו בווטסאפ ודיברנו יום־יום במשך חודש, עד שהוא החליט לבוא במיוחד לישראל כדי לפגוש אותי. מהרגע הראשון שנפגשנו זה היה מדהים. הרגשתי שהוא מקבל אותי בדיוק כפי שאני. עם בני זוג קודמים שהיו לי, הרגשתי שגם אם הם לא נרתעים מהמצב, בהרבה מקרים הם מתביישים בי. הם לא רצו להכיר לי את הסביבה שלהם. אבל רע, כבר בשבוע הראשון שהתחלנו לצאת ביקש שאבוא איתו לחברים שלו ולמשפחה שלו. שבועיים אחרי זה הוא חזר ללוס־אנג'לס והמשכנו לנהל שיחות וידיאו במשך ארבעה חודשים. עד שהוא הודיע לי שהוא החליט לחזור לארץ לתמיד כדי להיות איתי".

      "רע התעניין לגבי החיים שלי ושאל: 'מלבד זה שאת דואגת לחיות, איך את דואגת לעצמך?' הוא פגע בנקודה מאוד רגישה כי זו הייתה באמת תקופה קשה מבחינתי"

       

      מדהים.

      "לקח לי זמן להבין שזה אמיתי. בגלל שהוא כל כך מצא חן בעיניי, זה גרם לי להרגיש מאוד חסרת ביטחון לידו. אבל מהר מאוד הוא הצליח לגרום לי להשתחרר מהתחושות האלה ולהרגיש נוח איתו יותר מאשר עם כל גבר אחר שהייתי איתו לפניו. הפציעה שעברתי מאוד קשה, ולכן קשה לי ללכת כל היום על הפרוטזה. כשהייתי לבד בבית הייתי עוברת לכיסא גלגלים. במערכות יחסים קודמות הייתי שמה את הכיסא בצד וכל היום סובלת. בלילות, כשהייתי לבד והייתי צריכה לקום לשירותים, הייתי מנתרת על רגל אחת. אבל אם היה לצדי מישהו, הייתי תמיד שמה קודם את הפרוטזה. רע הוא היחיד שהרגשתי שזה בסדר שהוא יראה אותי גם במצבים האלה".

       

      מיד אחרי שחזר מלוס־אנג'לס, הלל עבר לגור איתה בביתה, ולפני ארבעה חודשים הציע לה נישואים. "הוא אמר לי: 'בואי נעשה טיול בטיילת'", היא מספרת בחיוך. "אז טיילנו על הטיילת בנהריה, בשלב מסוים התיישבנו על רפסודה שהייתה על החוף, ואז הוא כרע ברך ושלף טבעת". אחרי ההצעה החלו לתכנן את החתונה. "אמא שלי לא יהודייה ובגלל זה אנחנו לא יכולים להתחתן ברבנות", היא מסבירה. "התחלתי תהליך של גיור אבל זה תהליך ארוך ומורכב, חשבנו להתחתן בקפריסין אבל זה יידחה בינתיים".

       

      עם בן הזוג, רֵע הלל. "החליט לחזור לארץ לתמיד כדי להיות איתי". (צילום: טל שחר)
        עם בן הזוג, רֵע הלל. "החליט לחזור לארץ לתמיד כדי להיות איתי".(צילום: טל שחר)

         

        משהו שאף אחד לא יודע

        זמן קצר אחרי הצעת הנישואים, נזכרה קושניר בחלום הישן שלה מנעוריה: לדגמן. "הסתכלתי על כל מיני תמונות של דוגמניות באינסטגרם שסובלות ממומים שונים", היא אומרת. "ואז חשבתי לעצמי: 'אולי לא הייתי צריכה לוותר על החלום שלי כל כך מהר? אולי הייתי יכולה לעשות את זה למרות הפציעה? אולי אני עדיין יכולה?' אני יודעת שאני כבר לא צעירה. עוד מעט אהיה בת 30. אני גם ממש לא נראית כמו שנראיתי בגיל 17, אבל עדיין מאוד התחשק לי להגשים את החלום אפילו בקטן. אז יום אחד פשוט החלטתי לכתוב פוסט בפייסבוק ולשתף את מה שאני מרגישה".

         

        וכך, באמצע ינואר האחרון, היא העלתה את הפוסט הבא: "יש משהו שאף אחד לא יודע עליי. כל חיי חלמתי להיות דוגמנית. בגיל 17 נגדעה רגלי ויחד איתה גם החלום. יצאתי לעבודה וחזרתי בלי רגל. אני יודעת שיש דוגמניות קטועות גפיים ברחבי העולם, אבל אף פעם לא היה לי את הביטחון לעשות צעד והאמת היא שגם אין לי מושג איך. מאז הפעילות שלי עם בעלי החיים אני מקבלת המון אהבה ופרגון על המראה שלי. לא אשקר שזה העלה לי במעט את הביטחון. אז עלה בי הרעיון להשתמש בפלטפורמת הפייסבוק ולנסות את מזלי, אולי להגשים את החלום הזה שלי. אשמח מחבריי כאן לתמיכה ושיתופים. שאולי הפוסט הזה יגיע לעיניים טובות ונכונות".

        "גם אם דבר כזה נורא קורה לך, זה לא אומר שלא תזכי למצוא עבודה שתאהבי, זה עדיין לא אומר שלא תמצאי זוגיות נהדרת"

         

        אחרי פרסום הפוסט, מספרת קושניר, פנו אליה כמה צלמים שהציעו לה לעשות בוק, אבל היא עדיין לא קיבלה הצעה רצינית מאף אחד. "כאמור, אני מאוד מחוברת למציאות", היא מדגישה. "ברור לי שלא אוכל להיות דוגמנית מסלול או בכלל לפתח איזו קריירת דוגמנות גדולה. אבל ישמח אותי גם לעשות איזה קמפיין חד־פעמי, להוכיח לעצמי שאפשר להגשים חלומות למרות הכל. ומי יודע, אולי גם לתת תקווה לאחרות במצב דומה לשלי. הנה, גם אם דבר כזה נורא קורה לך, זה עדיין לא אומר שלא תזכי למצוא עבודה שתאהבי, זה עדיין לא אומר שלא תמצאי זוגיות נהדרת עם בחור שאת מאוד אוהבת, וזה עדיין לא אומר שלא תזכי להגשים את החלום הישן שלך".

         

        איך את מתמודדת עם המצב הנוכחי?

        "למרבה המזל, לא שמעתי עדיין על מישהו באזור מגוריי שנדבק בקורונה, אבל כמובן שהמצב מלחיץ. אני חושבת שאני בקבוצת סיכון כי נולדתי עם כליה אחת ובעקבות התאונה הקשה שעברתי המערכת החיסונית שלי לא במיטבה.

         

        "לפני כמה שבועות רע, הארוס שלי, טס ללוס אנג'לס. הוא היה אמור לעבור שם מבחן לקבלת אזרחות אמריקאית. במהלך הטיסה הוא קיבל מייל שהמבחן מבוטל בגלל המגפה. הוא פחד להיתקע בארצות הברית, אז הוא עלה על הטיסה הראשונה לארץ. למרות שהוא היה רק חמש שעות בשדה התעופה, כשהוא חזר הוא כמובן נכנס מיד לבידוד.

        "אני לחוצה גם בגלל החיות שלי בבית המחסה. בגלל המצב הכלכלי קשה יותר להשיג להן תרומות. לצערי גם שמעתי על יותר ויותר אנשים שנפטרים מחיות המחמד שלהם בימים אלה, כי חושבים בטעות שאפשר להידבק מהן, וגם כי מפחדים לצאת מהבית עם הכלב ולכן מעדיפים פשוט לוותר עליו. זו תקופה נוראית".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד