אל פצ'ינו
סליחה, במי מדובר? האיש, האגדה, הסנדק (שלוש פעמים), פני צלקת, "תגיד שלום לחבר הקטן שלי", זה שידוע כ"לא דה נירו" – אל פצ'ינו סוגר 80 ב-25 באפריל עם פרס אוסקר אחד בכיס, ארבעה פרסי גלובוס הזהב ותווית של אחד השחקנים הגדולים והמשפיעים של דורו.
יש לו פנים שאפילו אמו היתה מתקשה לכנותם יפים, גובה מאתגר, שיער מטורלל, וטונות של כריזמה. שונה מאוד מהגברים שאכלסו את משבצת הכוכב ההוליוודי הנחשק לפניו ואחריו. הוא לא רוברט רדפורד או פול ניומן, גם לא בראד פיט וליאונרדו דיקפריו. על מה שחסר לו בסעיף הנתונים הפיזיים, הוא מפצה במחלקת הקסם והאישיות.
הוא מעולם לא התחתן (אבל יש לו שלושה ילדים) והוא סובל, או נהנה, מתדמית של רווק הולל – שזה אולי אחלה כשאתה בן 30, קצת יותר פתטי כשאתה בן 80 ויוצא עם מיטל דוהן. מצד שני, כשאתה מייקל קורליאונה מ"הסנדק", נדרש קצת יותר מזה כדי לסדוק את מעמדך המלכותי.
את האוסקר שלו הוא קיבל דווקא על "ניחוח אישה", סרט שבו, לטעמי האישי בלבד, הוא שיחק כל קלישאה אפשרית על אנשי צבא, עיוורים ואלה שמסרבים להזדקן. בקיצור, תפקיד של מניירות מהסוג שהוליווד אוהבת לכבד בפרסים. מבחינתי, דמותו המורכבת על המסך הוצגה באופן הטוב ביותר בסרט "אחר צהריים של פורענות" מ-1975, שבו הוא מגלם את סאני, בחור שמבצע שוד בנק כדי לממן לבן זוגו ניתוח לשינוי מין. העיסוק בתת תרבות קווירית במסגרת של סרט פשע "קשוח", והמשחק הרגיש ומעורר האמפתיה של פצ'ינו, היו חריגים ואמיצים לתקופה ובכלל.
למה אייקון? אל פצ'ינו הוא ילד רע, לפחות בדמותו הקולנועית, וילד רע הוא תמיד האופציה שיש לה יותר סקס אפיל. אנחנו אוהבים לאהוב את מי שלא ראוי לאהבתנו לדעת הסביבה, וזה גם מתיישב היטב על תסביך ההצלה שלנו – גברים חושבים שהם מצילים נשים מתלאות החיים, נשים חושבות שהן מצילות גברים מעצמם.
פצ'ינו הוא התגלמות הפרחח הקשוח שרק מחכה שמישהי תבוא ותהפוך אותו לבן הזוג המושלם שתמיד הסתתר שם בפנים. כמובן שזה אף פעם לא באמת קורה. ברוב המקרים, מתחת לחזות הקוצנית מסתתר, ובכן – קוץ. אבל עד לגילוי המייאש הזה, כמה מרגשת הדרך.
יחד עם רוברט דה נירו ודסטין הופמן, אל פצ'ינו ניסח מחדש את דמותו של השחקן ההוליוודי שלא נראה כאילו נשלף הרגע מהפקת אופנה של קלווין קליין. לא עוד פרצוף נוצץ ויפה במסדר הזיהוי הנצחי של הוליווד. בסטנדרטים של תעשיית הזוהר, הוא נמוך מדי, שדוף מדי, וכל מה שסבתא שלי – שהיו לה אמות מידה קשוחות במיוחד – היתה מכנה "קצת יותר יפה מקוף". אבל שם, מתברר, טמון הקסם. כל עוד הוא מגיע עם אישיות ממגנטת, שמץ של מבטא איטלקי ויכולות משחק מרהיבות.
בחייו הפרטיים הוא נראה כמו שילוב בין מאפיוזו איטלקי לכוכב רוק. יש בו משהו שניתן להגדיר כ"אלגנגסטרי", צירוף שממשיך איתו מימי הסנדק, אך נדמה שהוא לא מתייחס ברצינות מיותרת למלתחה שלו. הוא יודע להתלבש בקפידה לאירועים המתאימים (למרות חיבה מביכה לחולצות רכוסות למחצה) וכמו הרבה גברים אחרים לא ממש יפים, הוא מזדקן בחן.
למה לא? קשה להימנע מהמשפט "זקנתו מביישת את נעוריו". אני לא מדבר רק על השתתפותו ב"האירי" של סקורסזה, שנמשך 210 דקות שעוברות כמו 210 שנים, אלא בעיקר על אפיזודת מיטל דוהן – ספק ארוסתו, ספק "תזכירי לי מי את" – שדקה אחרי הפרידה מיהרה לדווח כי מדובר בקשיש קמצן. אוי פצ'ינו, פצ'ינו, מייקל קורליאונה לא היה נותן לזה לקרות.
ובכל זאת: אל פצ'ינו נתן תקווה לכל אלה שהטבע לא חנן אותם בשלל מעלות גופניות, והוכיח להם שאפשר בכל זאת להפוך לאייקונים נחשקים. יש לו את היכולת להפוך כל דמות שהוא משחק לבעלת ייחוד. בעידן של כוכבים-לרגע, הוא שחקן נצחי. ואם להיתלות בציטוט המפורסם שלו מהסרט "ניחוח אישה" – "כשהחרא פוגע במאוורר, יש בחורים שבורחים ויש בחורים שנשארים" – אז פצ'ינו הוא בחור שנשאר.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
