זהו נס שקורה רק לעיתים רחוקות. יוצר מסוים – משורר, פזמונאי, סופר – טובע שורה שנהפכת לציון דרך, משום שהיא מבטאת באמירה אחת קצרה רעיון או עיקרון יסודיים ורבי משמעות. זה מה שקרה למוטי המר, שכתב שיר שאותו מרבים להשמיע בימי זיכרון, ושכולל את השורה שמוזכרת הרבה בשבועות האחרונים: "כולנו רקמה אנושית אחת חיה". המר, יליד 1949, כתב את השיר בעקבות חוויה שעבר בגיל עשר – הוא היה עד לאירועים שהתרחשו בחיפה, העיר שבה נולד - אירועי ואדי סאליב:
בשכונת ואדי סאליב גרו בעבר ערבים. אחרי שנסו ממנה במהלך מלחמת העצמאות, הופקעו בתיהם והועברו לדיירים חדשים, ברובם יהודים שעלו לארץ מצפון אפריקה ושסבלו מעוני ומאבטלה. בתחילת יולי 1959 התפתחה תגרה בקרבת בית קפה בשכונה, ובעליו הזמין את המשטרה כדי שזו תרסן את תושב השכונה, סבל בשם עקיבא אלקדיף, שהשתכר אחרי יום עבודה קשה בשוק הסיטונאי והחל להשתולל. השוטרים ירו בו. מה בדיוק קרה שם, לא ידוע. יש הטוענים כי השוטר כלל לא התכוון לפגוע באלקדיף, ובעצם ירה באוויר כדי להרתיעו ולהרגיעו. אחרים חשו שהירי, תהיה כוונתו אשר תהיה, רק חיזק את התחושה שדמם של התושבים קשי היום מותר. מכל מקום, דמו הניגר של אלקדיף, כמו גם שמועות השווא שלפיהן הוא נהרג, הציתו סערת רגשות, והחל גל של מהומות אלימות. אלה חרגו מגבולות השכונה: הדיירים הגיעו אל מרכז חיפה, ושם יידו אבנים, התפרעו, הרסו חנויות, בזזו אותן ואף הציתו מכוניות בשכונות הוותיקות והמבוססות.
הילד מוטי המר היה עד לכל אלה. כ-20 שנה לאחר מכן ביטא את מה שחש אז בשיר שכתב והלחין, "רקמה אנושית אחת":
כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעימנו
משהו מת בנו,
ומשהו נשאר איתו
אם נדע איך להרגיע,
את האיבה, אם רק נדע
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו
על אף עלבוננו, לומר סליחה
אם נדע להתחיל מהתחלה
כי כולנו…
בבגרותו ניסה מוטי המר להשתלב בשדה המוזיקה הישראלית, ובין השאר היה שותף ללחן השיר "יש לך שמש", מהשירים הראשונים שהקליטה גלי עטרי, וכן הלחין את "אקומה נא", שהתחרה בפסטיבל הזמר 1978 (והפסיד ל"אבניבי"). ב-1983 הקליט המר את "רקמה אנושית אחת" (ראו סרטון בראש הכתבה): השיר הושמע ברדיו פעמים ספורות בלבד, אבל צד את אוזנה של חוה אלברשטיין, שהחליטה ב-1988 להקליט אותו לאלבומה "הצורך במילה, הצורך בשתיקה" (ראו סרטון למעלה). גם הפעם קבלת הפנים לא הייתה חמה במיוחד. המבקר יוסי חרסונסקי מעיתון "מעריב", למשל, קטל את השיר: הוא טען כי "אמירותיו פשטניות", ש"חוה מנסה להיות אישית, אך לא נוגעת ללב", שהיא שרה "בהכללות" וכי השיר "נפתח בהגות פילוסופית על רגע שחולף ואיננו", ונמשך "בהטפה פדגוגית". הציבור, כנראה, לא הסכים איתו, והשיר נעשה אהוב מאוד וזכה לגרסאות כיסוי רבות, בהן של נינט טייב:
לא בכדי זכה השיר להצלחה גדולה ובעיקר להזדהות עמוקה של המאזינים: המר מספר בו על הקשר שלא יינתק בין כולנו. כל אחד מאיתנו שאיבד נפש אהובה יודע כי "משהו מת" בו ביחד עם אותו אדם, כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה. ביטוי עז לקשרי הגומלין המתמידים הללו אפשר לחוש במיוחד בימים מהסוג שאנחנו עוברים עכשיו – ימי מגפת הקורונה שמאלצים כל אחד מאיתנו לחשוב לא רק על עצמו, אלא גם להתחשב בזולתו. וכך, נכדים וילדים בוגרים נמנעים ממגע קרוב עם הורים ועם סבים, שמא מגע כזה יזיק להם. דווקא ימים אלה של "ריחוק חברתי" מאולץ מביעים לא ריחוק, אלא קרבה: אלה ימים של ערבות הדדית ואחריות הכרחית. אנשים שחוששים שהם נשאים לוקחים על עצמם את הקושי שבשמירת מרחק מיקיריהם כדי לשמור על בריאותם ולהגן עליהם, שכן "כולנו רקמה אנושית אחת חיה".
יתר על כן: המדען הבריטי ד"ר ג'יימס לאבלוק פיתח בספרו "The Ages of Gaia" תיאוריה, שלפיה לא רק בני האדם קשורים זה אל זה בערבות הדדית, אלא שכל היצורים שחיים על פני כדור הארץ נמצאים באינטראקציה מתמדת עם סביבתם ויוצרים יחד מערכת סגורה כדי לשמר את התנאים המאפשרים כאן חיים. "גאיה" הוא שמה של אלת האדמה, או "אמא אדמה", במיתולוגיה היוונית. האם אמא אדמה מאותתת לנו עכשיו שמשהו צריך סוף-סוף להשתנות ביחס שלנו אליה?
לאחרונה דווח כי בעקבות הבידוד והסגר חלה ירידה בזיהום האוויר, חיות הבר חשות בטוחות יותר, שונית האלמוגים במפרץ אילת משתקמת, והחופים נקיים יותר. מה יקרה כשהאנושות תתגבר על הנגיף? האם נדע "להתחיל מהתחלה"?
גם למשורר נתן זך יש שיר שמקבל משמעות מיוחדת עכשיו. הקליקו על התמונה:
