האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
לינה (35), תושבת ראש־העין, היא כיום אמא לשלושה (יובל הצעירה נולדה לפני ארבעה חודשים) ובעלת קליניקה לטיפול ברפואה משלימה. היא נולדה בווילנה, בירת ליטא, בת זקונים אחרי שני אחים המבוגרים ממנה ב־18 ו־14 שנים. "אמא שלי עברה כמה הפלות, אבל היא לא הייתה מוכנה לוותר על בת", היא אומרת בחיוך.
ב־1990, בעלייה הרוסית הגדולה מברית־המועצות, עלתה המשפחה ארצה, מלבד האח הגדול שכבר היה נשוי ובעל עסק מצליח. לינה הייתה אז בת שש. "להוריי הייתה קליטה קשה מאוד. לאמא הייתה בליטא מספרה מצליחה וכאן היא עבדה במשק בית מהבוקר עד הערב, אבא היה בליטא בכיר במפעל בשר וכאן עבד בבניין. אותי גידלו בעצם סבא וסבתא מצד אמא, שעלו איתנו. כשהייתי בת עשר וחצי אבא החליט לחזור לליטא, וחצי שנה אחר כך הוא נפטר שם מדום לב".
גם אחיה האמצעי, ששירת בצה"ל, החליט לחזור לליטא וכיום הוא זמר, נגן ובעלים של להקה שם. "מאחר שאמא התקשתה בעברית, אני תפסתי פיקוד על החשבונות, הבנקים והקשר עם העולם החיצון. זה ביגר אותי מאוד", היא אומרת. למרות זאת, היא זוכרת ילדות שמחה, עם חבר'ה יוצאי ברית־המועצות לשעבר, שהתגוררו בשכונת עולים בראש־העין. "דיברנו בינינו עברית וכולנו הרגשנו צברים. גם כיום, כשאני מבקרת את האחים שלי בליטא, אני מרגישה שם זרות. ישראל היא הבית".
היא למדה בתיכון של רשת "עמל", סיימה י"ד כיתות כהנדסאית ביוטכנולוגיה ובצבא שירתה כחובשת ואחראית מעבדה. אחרי השחרור ניסתה להתקבל ללימודי רפואה אך לא הצליחה והחליטה ללמוד רפואה סינית. בשנת 2009, בגיל 25, סיימה את הלימודים ואז הכירה את מי שהוא היום בעלה ואבי ילדיה, רועי נבו (35), מתכנת מחשבים במקצועו.
הוא התאהב בענק
הם הכירו באתר היכרויות באינטרנט. "עברתי מלא דייטים שהיו סוג של נפילה", מספרת לינה, "ואז, ההודעה שלו קפצה לי מול העיניים. הייתה שם תמונה של בחור עם כלבה ומשפט: 'אני מחפש אמא טובה לכלבה שלי'. זה הצחיק אותי ונגע ללבי כי אני מאוד אוהבת כלבים. עניתי לו, דיברנו כמה שיחות בצ'אט ואז נפגשנו, באחד הימים הגרועים שלי. היה לי כאב שיניים מטורף ולחי נפוחה, ובכל זאת – כשהציע ספונטנית שנצא לבירה – הסכמתי. קבענו בפאב והיה דייט כיפי. פגשתי סטודנט למחשבים בן גילי, בחור מצחיק, גבוה, חמוד ומלא חוש הומור, התכונה שאני הכי אוהבת בבן אדם".
ואת מי הוא ראה כשנפגשתם?
"בחורה בגובה 1.68 מ', מצחיקה ושמנה. אבל זה לא הפריע לו. גם הוא לא רזה, אגב", היא צוחקת. "מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה שמנמנה והייתה לי מלחמה במשקל. אבל תמיד אמרו לי שיש לי פנים יפות והייתי בהחלט פופולרית".
זו הייתה אהבה ממבט ראשון?
"הוא התאהב בענק, אני במהותי אדם קצת סגור. אז לקח לי קצת זמן להיפתח. התחתנו שנתיים אחרי כן".
ואז, רציתם ילדים.
"כשהייתי נערה היה לי מחזור לא סדיר ובגיל 14 אובחנו שחלות פוליציסטיות. קיבלתי גלולות והרופאים אמרו שיהיו לי בעיות להרות, אז לא נזהרנו אבל גם לא היינו בלחץ. כשהבנו שהיריון לא יבוא באופן ספונטני, פנינו לעזרה ואחרי חמישה חודשים של טיפולי הזרעות, הריתי".
איך עבר ההיריון?
"כבד. עליתי 20 קילו, וכאמור, גם קודם לא הייתי רזה, בלשון המעטה. ילדתי בלידה טבעית בשבוע 36, ללא אפידורל, ילדה בריאה במשקל 2.700 קילו. אושר גדול. הינקתי אותה והיא הדביקה את הפער של החודש שהפסידה ברחם. אני, לעומת זאת, ירדתי רק כמה קילוגרמים ונשארתי שמנה".
כשישה חודשים אחרי הלידה הרגישה לינה נפיחות לא אופיינית בבטן, ברגליים ובזרועות. "זה לא היה פרופורציונלי לכמות האוכל שצרכתי, מה שלא הפריע לרופא המשפחה שפניתי אליו להגיד לי: 'את שמנה, תעשי דיאטה' ולהפנות אותי לדיאטנית. לא הלכתי".
כך, סתם, בלי סימנים מוקדמים, הופיעה ההתנפחות?
"היו סימנים מקדימים, שלא כל כך התייחסתי אליהם. בגיל 14, כשגילו את השחלות הפוליציסטיות, אובחן גם כבד שומני. זה ממש לא הוגדר כמשהו בעייתי. אמרו לי שארד במשקל וזה יעבור. בבדיקות שגרתיות בהיריון עם אלמוג נמצאו תפקודי כבד גבוהים והפנו אותי למעקב. אז, לראשונה, פגשתי את ד"ר אמיר שלומאי, מנהל מכון הכבד בבילינסון. הוא אמר לי שאחרי ההיריון נעשה ביופסיה לכבד כדי לבדוק מה מצבו. אבל אחרי הלידה לא חזרתי למעקב. הרגשתי טוב, עבדתי בקליניקה שלי, בנינו בית והייתי עסוקה מכדי לדאוג לבריאות, גם כשהרגשתי שאני מתנפחת".
התפנית חלה כשלצורך ביטוח המשכנתה לבית החדש התבקשה לינה להביא חוות דעת מהרופא המטפל. כשפנתה לד"ר שלומאי, הוא שלח אותה לעשות את הביופסיה בכבד, שנמצא שומני ומצולק. כשבועיים אחרי הבדיקה החלו הקאות ושלשולים. "אמרתי לעצמי שמדובר בווירוס. אבל אחרי שבוע הרגשתי כאילו יש לי כדור נוזלים בתוך הבטן. רופא המשפחה הפנה אותי לבדיקת וירוסים שיצאה תקינה ולא דרש בדיקות נוספות.
"בינתיים, עברנו לבית שלנו תוך כדי השיפוץ, חיינו על ארגזים והמשכתי להרגיש לא טוב. הייתי נפוחה, היה לי קשה לעלות שמונה מדרגות ומובן שתליתי את האשמה בהשמנה. שקלתי אז 130 קילו", היא מספרת. "בוקר אחד התעוררתי עם רגליים בצקתיות והחלטתי להגיע למיון בבילינסון. זה היה ב־14 בספטמבר 2016, כשאלמוג הייתה בת שנה וארבעה חודשים. אמרתי לבעלי שאחזור ואאסוף את הילדה מהגן. אבל כשהגעתי למיון וסיפרתי שאני מרגישה כדור נוזלים בבטן, התייחסו לזה מאוד ברצינות. עברתי בדיקות מקיפות והופניתי למחלקה פנימית ד', שד"ר שלומאי עומד בראשה. הוא בישר לי שיש לי מיימת (הצטברות נוזלים) בבטן ושיאשפזו אותי לצורך ניקור הנוזלים".
היית מודאגת?
"ממש לא. אחרי שהוציאו לי עשרה ליטרים נוזלים, הרגשתי קלילה. פתאום, יכולתי ללכת ולנשום בצורה נורמלית. אבל למחרת הגיע ד"ר שלומאי מלווה בפמליה של רופאים, ובהם ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת ההשתלות. אז שמעתי שאני חייבת השתלת כבד ושהוצבתי ראשונה ברשימת המועמדים להשתלה. עדיין לא ירד לי האסימון, אבל עד מהרה הפטיש הכה במילים ברורות: 'את חייבת לעבור השתלת כבד, זה הפתרון היחיד ואין לך הרבה זמן'. סוף־סוף הבנתי שאני בסכנת חיים מיידית. עד אותו רגע הייתי רעיה ואמא לתינוקת, עם עבודה שאני אוהבת ובית חדש, ופתאום הפכתי לאישה שחייה תלויים לה מנגד. נפל לי סלע על הראש, אבל ידעתי שאני נלחמת ולא מוותרת. התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו ורק אחרי שניתקתי, הגיע הבכי".
אחרי שלושה ימים שוחררה לינה לביתה כדי להמתין לתרומת כבד. יומיים לאחר מכן חשה ברע, סבלה מכאבים קשים, קשיי נשימה והצטברות חדשה של נוזלים. בבית החולים עברה ניקור והוצאו מגופה חמישה ליטרים של נוזלים. הפעם נשארה בבית החולים. "במקביל, אבא של בעלי עבר אירוע לב, אושפז ברמב"ם ונאלץ לעבור השתלת קוצב. המשפחה התחלקה בין שני בתי החולים והטיפול בילדה. הזוי לחלוטין".
למזלה, חלף רק שבוע עד שנמצאה תרומת כבד. "בעשר בלילה נכנס אליי רופא, התיישב על מיטתי, לקח לי את היד ואמר: 'יש לי חדשות בשבילך. יש לנו כבד'. נתקפתי התרגשות מהולה בהמון פחד. הכל נעשה פתאום ממשי כל כך. ידעתי שמדובר בניתוח גדול ומסובך, אבל רציתי מאוד לעבור אותו כבר".
ואז החלטת כבר להרוג שתי ציפורים במכה, ולעבור בו בזמן גם ניתוח "שרוול" לקיצור קיבה.
"בעבר אמרתי לד"ר שלומאי שבעתיד ארצה לעבור ניתוח כזה, אבל זה נשאר באוויר. לפני ההשתלה הוא אמר שיש אפשרות לעשות ניתוח משולב, לנצל את העובדה שהבטן פתוחה לצורך השתלה ולהמשיך בניתוח שיעזור לי להוריד במשקל. הוא הוסיף שבעולם נעשו ניתוחים בודדים כאלה ושאם אסכים, אהיה המנותחת השנייה בארץ בשיטה זו. מאחר שאני חיה בתחושה שמה שצריך לקרות – קורה, אמרתי לו שאני זורמת איתו".
השתלה ביום הנישואים
ב־21.9.2016, ביום הנישואים החמישי שלהם, הוכנסה לינה לחדר הניתוח. היא התעוררה ביחידה לטיפול נמרץ, מחוברת לצינורות ולנקזים. בהמשך הועברה למחלקת ההשתלות ("מחלקה מדהימה, יחס נפלא של הרופאים והאחיות") ועברה להגדרתה: "התאוששות מאתגרת". "בגלל קיצור הקיבה לא יכולתי כמעט לאכול, ומצד שני, כדי שהכבד יתאושש, נזקקתי להרבה חלבונים. הוזנתי בזונדה, תענוג קטן מאוד".
נשארו לך צלקות נרחבות?
”לאורך ולרוחב. הבטן שלי לא נראית להיט. מזל שאני נשואה ושיש לי בעל מקסים שאוהב אותי", היא צוחקת.
הבנת מה גרם לכבד שלך לקרוס?
"כן, מחלת וילסון, מחלה גנטית, שמעולם לא שמענו עליה במשפחה. שלחתי את האחים שלי להיבדק ושניהם, לשמחתי, יצאו לא נשאים. רק אני זכיתי ב'מתנה'".
כשיצאה מבית החולים, כעבור שלושה שבועות, היה משקלה 12 קילו פחות מאשר לפני הניתוח. בתוך שנה ירדה 50 קילו ועכשיו עליה להוריד עשרה קילו מיותרים שנותרו מההיריון האחרון.
תשעה חודשים אחרי ניתוח ההשתלה והשרוול, הרתה לינה ספונטנית. "עד החודש השני לא ידעתי, כי המחזור שלי לא היה סדיר. הייתי עייפה מאוד וביקשתי מרופאת המשפחה בדיקת דם. כשראיתי בסלולרי את תוצאות המעבדה, הבנתי שזה תואם שבוע 8-7 של היריון. עשיתי צילום מסך והאדם הראשון ששלחתי לו – עוד לפני בעלי – היה ד"ר שלומאי. כששאלתי מה עושים עם זה, הוא ענה לי 'יהיה בסדר. תקבעי תור למחלקת היריון בסיכון ואלינו'. האמת היא שקצת נלחצתי. רצינו כמובן עוד ילד, אבל רועי פחד שהיריון יסכן אותי וכבר דיברנו על פונדקאות".
איך הוא הגיב כשבישרת לו?
"בשמחה רבה, אבל גם בלחץ וחרדה. אמרתי לו שאני סומכת על הגוף שלי ובאמת היה לי היריון מדהים, יפה וקל. הייתי במעקב של המרפאה להיריון בסיכון בבילינסון ובמרפאת הכבד הנהדרת שאני במעקב שלה לתמיד. ילדתי בשבוע ה־39, בלידה רגילה. למעיין, הבן שלנו, הוספנו את השם השני אמיר, על שם ד"ר שלומאי. זה היה רעיון של רועי".
כשמעיין היה בן שנה החליטו בני הזוג להביא לעולם ילד נוסף והיא הרתה מהר מאוד. גם הפעם הייתה במעקב מקביל של שתי המרפאות בבילינסון, והכל היה תקין עד לשבוע ה־34, שבמהלכו עלו תפקודי הכבד. כשהניסיונות לאזן את המצב בעזרת תרופות עלו בתוהו, היא אושפזה ובשבוע ה־35 הוחלט ליילד אותה. יובל נולדה בשבוע האחרון של 2019 במשקל 2.790 קילו. "אני מיניקה אותה הנקה מלאה, כמו את שני האחים שלה. עכשיו חזרתי לעבודה ובעלי – שאין לי די מילים לתאר את המסירות שלו, התמיכה והעזרה שהוא נותן – יצא לחופשת לידה במקומי".
איך את אוכלת היום, אחרי ניתוח ה"שרוול"?
"אני יכולה לאכול הכל, במנות קטנות, אבל מקפידה לצרוך יותר חלבון וירקות ופחות פחמימות. בקיצור, אוכל יותר בריא".
מסר, לסיום?
"חשוב לי להעביר לאנשים שני דברים: ראשית, כמה חשוב להקשיב לגוף. אם אתם מרגישים שמשהו לא בסדר, התעקשו על בדיקות, גם אם הרופא חושב אחרת. אני סמכתי על הרופא ויכולתי לא להיות פה היום; שנית, כמה חשובה תרומת איברים, שהעניקה לי חיים".
ניתוח כפול, הסיכונים והסיכויים
========================
ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת השתלות, בית החולים בילינסון, שניתח את לינה נבו, מסביר את הצורך בשני הניתוחים במקביל: "אחת הסיבות המרכזיות לאי־ספיקת כבד היא כבד שומני, שהוא חלק מתסמונת מטבולית של השמנת יתר, סוכרת ויתר לחץ דם", הוא אומר. "כשאנחנו משתילים כבד באדם שיש לו עדיין תסמונת מטבולית כזו, יש סיכוי שגם הכבד החדש ייפגע. הרעיון הוא לפתור את הבעיה באותו ניתוח".
האם הניתוח הכפול מגביר את רמת הסיכון וכמות הסיבוכים?
"בהחלט, לכן אנחנו מאוד מקפידים על בחירת החולים המתאימים. עקרונית, רמת הסיבוכים שולית לעומת פוטנציאל ההטבה. בנוסף, התרופות שנוטלים אחרי ניתוח השתלה עלולות להחמיר סוכרת. הניתוח הכפול אמור לפתור את הבעיה הזו או לפחות לשפר את התסמינים שלה".
עד כמה נדירה פרוצדורה כזו?
"ניתוח כפול מסוג זה התבצע לראשונה בארצות־הברית ונעשה בשנים האחרונות במעט מאוד מרכזים בעולם, שאנחנו אחד מהם. לינה היא אחת משלושה מנותחים שעברו אצלנו שני ניתוחים כאלה ברצף".
איך מתנהל ניתוח כזה?
"השתלת הכבד מתבצעת ראשונה, ורק אם היא עוברת לפי התוכנית, במינימום סיבוכים, מחליטים להתקדם לניתוח קיצור קיבה בשיטת ה'שרוול' (שבו מסירים חלק ניכר מנפח הקיבה ומשאירים קיבה בצורת גליל, שמוקטנת משמעותית, אבל תפקודה נשמר, צ"ר). השתלת כבד נמשכת בין חמש לעשר שעות, וניתוח ה'שרוול' כחצי שעה נוספת. הניתוח הראשון התבצע על ידי צוות של מחלקת ההשתלות. היינו ארבעה מנתחים, שתי אחיות ושני מרדימים. אחרי ההשתלה הצטרף הכירורג, פרופ' אנדרי קידר, שביצע את הניתוח לקיצור הקיבה".
מחלת וילסון: נדירה וערמומית
=======================
ד"ר אמיר שלומאי, מומחה לפנימית ולמחלות כבד, מנהל מחלקה פנימית ד' בבית החולים בילינסון, שמטפל בלינה נבו, מסביר שמחלת כבד יכולה להיות חסרת תסמינים לאורך שנים, והאדם שלוקה בה לכאורה נראה בריא ולא יודע על מחלתו, עד שמופיעה בעיה שאפשר לזהות, ואז, לפעמים, המחלה כבר במצב מתקדם.
מהי מחלת וילסון?
"מדובר במחלה נדירה, שבה הגוף אוגר נחושת בצורה פתולוגית, בגלל מוטציה גנטית בחלבון החשוב לסילוק הנחושת מהגוף. היא מתבטאת, לעתים, בבעיות בכבד או בתסמונות נוירולוגיות (כגון התנהגות מוזרה, בעיות ריכוז, התפרצויות, בעיות מוטוריות, רעד בלתי מוסבר אצל אנשים צעירים) או בשתיהן יחד.
"שכיחותה באוכלוסייה היא 1:30,000 ואופיינית לנשים וגברים במידה שווה. זוהי מחלה תורשתית, שבה שני ההורים הם נשאים, אף שיכול להיות שהם אינם חולים והילד שלהם כן".
האם המחלה יכולה להופיע גם בכבד החדש?
"ממש לא. ברגע שהושתל בגופה כבד חדש, המחלה נרפאת, כי הגנים של מחלת וילסון אינם עוברים לכבד התקין, שיודע לסלק את הנחושת כמו שצריך".
מה מצבה של לינה היום?
"מצוין. לינה היא אישה מיוחדת. מלאת אופטימיות, אינטליגנטית, בעלת רצון חיים, בעל נהדר ומשפחה תומכת. היא נוטלת תרופות מדכאות חיסון במינון מינימלי. לשמחתנו, כבד מושתל נדחה, בדרך כלל, פחות מאיברים אחרים, כדוגמת ריאות".
התרגשת כשלינה ובעלה החליטו לקרוא לבנם אמיר, על שמך?
"התרגשתי מאוד. אחרי הברית הם סימסו לי שהחליטו לקרוא לילד מעיין־אמיר, ושלחו תמונה שלו. הספקתי גם לפגוש את הילד, לינה מגיעה פעמיים בשנה עם הילדים, סביב החגים, כדי לברך ולהודות".
