כמעצבת אופנה עצמאית זה יותר מ-30 שנה, אורלי לינקובסקי עברה כמה טלטלות ותקופות מאתגרות שאילצו אותה לסגל לעצמה גמישות מחשבתית. "למדתי להתנהל לא מתוך מקום הישרדותי", היא אומרת, "אלא מתוך רצון להטעין את עצמי כל הזמן באנרגיות טובות ובשמחה פנימית שתוציא אותי מהמצבים האלה ותאפשר לי לעבור בטוב כל אתגר שניצב בפניי בדבר הגדול הזה שנקרא חיים. אני מעצבת את המציאות שלי, ואם צריך, מחשבת כיוון מחדש".
מי את?
"אורלי, בת 56, נשואה ליוסי ואמא של בר (בן 32), ארי (בן 29), ורום (בת 23). גרה ביבנאל".
ומה את עושה?
"אני מעצבת אופנה 32 שנים, בעלת המותג Simple to Wear, הנמכר בבוטיקים ברחבי הארץ ובחנות אונליין. בוגרת המחזור הראשון של לימודי עיצוב אופנה במכללת ויצ"ו בחיפה".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי במושבה יבנאל שמעל הכינרת, בת אמצעית במשפחה של חמישה ילדים. אבי, אברהם רזניק ז"ל, בן למייסדי המושבה, נולד בבית שבו גדלתי. כמו אביו, גם הוא היה חקלאי, והיו לנו שדות, מטעים ודיר צאן. אמי דבורה נולדה בטוניס ועלתה עם משפחתה ב-1952. הם הגיעו ליבנאל, רכשו חלקת אדמה ובנו בה את ביתם. הוריי הכירו במושבה, ואחרי נישואיהם התגוררו בבית ילדותו של אבי ביחד עם סבי.
"אמי בשלנית נהדרת, שדרך המטבח והאוכל אספה סביבה את כל בני המשפחה. ביחד עם האוכל הטוניסאי שעליו גדלה, אימצה גם מתכונים מבית ילדותו של אבי, וכך אכלנו קוסקוס לצד גפילטע פיש – מתכון משובח לחיים. סבא חיים, שגר איתנו, היה דמות משמעותית בחיי. מאחורי ביתנו הוא טיפח גינת ירק נהדרת, בוסתן של עצי פרי מניבים ולול תרנגולות לתצרוכת הבית. הייתי יוצאת החוצה וקוטפת עגבניות, חצילים ומלפפונים ישר מהערוגה וכן תאנים טריות וריחניות מהעץ. סבא היה לוקח אותי לגן בכל בוקר, ובדרך נהג לספר לי סיפורים. כשהיינו חוזרים הביתה, הייתי יושבת לידו ומציירת, מעבירה במחיצתו שעות וימים. הייתי מחוברת מאוד לסביבה החקלאית שבה גדלתי. אהבתי להצטרף לאבא ולעזור לו בדיר הכבשים והעיזים, לסייע בנטיעת המטעים, לנהוג בטרקטור ולהעביר קווי השקיה בין השדות.
"הייתי ילדה עצמאית מאוד. ראיתי את העומס המוטל על כתפיה של אמא בבית, ולכן עשיתי הרבה דברים בעצמי. רשמתי את עצמי לחוגי אמנות ותפירה וארגנתי חוגי יצירה לילדים אצלנו בחצר. התקרבתי לאופנה בזכות תופרת מטבריה שהייתה מגיעה אלינו פעמיים בשנה: היא הייתה גוזרת ותופרת בדים שאמא קנתה, ואחרי יומיים הייתה לנו מלתחה עונתית חדשה. העבודה שלה סיקרנה אותי: הייתי עומדת לידה ומסתכלת, ולפעמים מקבלת ממנה אפשרות לעזור במשימות הפשוטות. את אהבת האופנה המשכתי לטפח בזכות דודתי יוכבד, אישה מטופחת מאוד, שתמיד לבושה במיטב האופנה. אהבתי להתארח בביתה בגבעתיים ולהתלוות אליה לקניות בחנויות הבדים של נחלת בנימין בתל אביב, שהיו עבורי ארץ פלאות".
את השירות הצבאי העבירה כמ"כית בבה"ד 12, ולקראת סופו נישאה ליוסי, בן יבנאל והחבר שלה מגיל 15. "בהתחלה גרנו בתל אביב, אבל בהמשך חזרנו ליבנאל", היא אומרת. "החלטתי שלא אתן למרחק להגביל אותי ושאגשים את כל חלומותיי מהצפון. את הכלים המקצועיים קיבלתי במהלך לימודי עיצוב אופנה במכללת ויצ"ו בחיפה. זה הבסיס לכל מה שאני עושה מאז. אחרי הלימודים קיבלתי פניות מחברות אופנה גדולות בצפון, אבל היה לי צורך ליצור בעצמי, ובחרתי בדרך עצמאית. העסקתי תופרת, התחלתי לשווק את הדגמים שלי למספר חנויות, והם נחטפו. בהמשך נמכרו הדגמים שלי בבוטיקים ברחבי הארץ. לימים עברתי לסטודיו משלי, שבו העסקתי צוות של עובדות.
"הפעלתי עסק יציב ומשגשג, עד שלפני 12 שנה פקד את ענף האופנה משבר קריטי כחלק מהמשבר הכלכלי העולמי. בבת אחת נסגרו כמה בוטיקים שעבדתי איתם, ומקורות הכנסה קבועים נעלמו. הבנתי שאני נמצאת בתוך מערבולת ושעליי לקבל החלטות כדי לא להישאב אליה פנימה. בצד הפעולות האופרטיביות שנקטתי מיד, התכנסתי פנימה וחשבתי מה אני רוצה לעשות, ואיך אני רואה את העסק שלי בעתיד. כך, מתוך מקום של חקר עצמי, נולד המותג שלי, שעונה לצרכים של האישה המעודכנת והמוקפדת".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לאורלי של היום?
"מגיל צעיר היו בי חיבור לקרקע וגרעין פנימי חזק מאוד, שבזכותו ידעתי היטב מי ומה אני. היציבות הזו שמרה ועדיין שומרת עליי כל הזמן, בעיקר בתקופות קשות, כי קשה מאוד להזיז אותי מהמרכז שלי. בזכות זה יכולתי להציל את העסק שלי בתקופת משבר קשה ולהעמיד אותו מחדש על הרגליים, בתוספת שדרוג משמעותי. האישור שלי הוא קודם לעצמי ולמי שאני רוצה להיות. אני יודעת שכמוני יש עוד המון נשים ששותפות לצורך להרגיש לא רק יפות אלא גם נוח בבגדים שלהן. לקח לי זמן להטמיע את הגישה הזו בקרב חנויות ולקוחות, אבל היום היא חלק בלתי נפרד מהקולקציות שלי ובכלל מעולם האופנה".
מסר לאומה?
"אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה קשה ובלתי צפויה, מאתגרת ומפחידה. היכולת שלנו לעבור אותה בהצלחה ולהתאושש אחריה היא פועל יוצא של החיבור שלנו לעצמנו. למרות הקושי, חשוב גם עכשיו להמשיך להיות אופטימיים: לחשוב על היום שאחרי, להאמין שהמצב הזה טומן בחובו עבורנו הזדמנויות חדשות, ולחלום כל יום קצת יותר".
מה גורם לבעלת תיאטרון בובות להזדהות בימים אלה דווקא עם הקשישים? הקליקו על התמונה:
