לרוסיה באהבה: 5 נשים שקעקעו סמלים של המולדת הישנה שלהן

כשעלו בשנות ה־90, הן רק רצו להפוך לישראליות. כעבור שנים הבינו שאי אפשר לברוח מהשורשים ושרוסיה היא חלק מהן. כעת הן מספרות על הגעגוע שמאחורי הקעקוע

סוניה גרשפט. "אם המהות של המטריושקה היא בובה בתוך בובה שצריכות להיפתח, המטריושקה שלי סגורה, מעלה שאלות של האם אני יותר רוסיה מישראלית" (צילום: דנה קופל)
סוניה גרשפט. "אם המהות של המטריושקה היא בובה בתוך בובה שצריכות להיפתח, המטריושקה שלי סגורה, מעלה שאלות של האם אני יותר רוסיה מישראלית" (צילום: דנה קופל)

כשעלו לארץ בשנות ה־90, הן רק רצו להפוך לישראליות. כעבור שנים הבינו שאי־אפשר לברוח מהשורשים ושאין סיבה להתעלם מהיופי והעושר של התרבות הרוסית. אז הן עשו קעקועים שמזכירים להן יום־יום את המולדת הישנה.

 

 

המטריושקה מסמלת את הדורות

סוניה גרשפט (31) מפתח־תקווה, מורה לעברית לעולים חדשים ומנהלת ניו־מדיה, חברה בתנועת "דרור ישראל"

 

סוניה גרשפט. ארבעה קעקועים רוסיים במהותם (צילום: דנה קופל)
    סוניה גרשפט. ארבעה קעקועים רוסיים במהותם(צילום: דנה קופל)

     

    משם לכאן: מנוֹבוֹסִיבִּירְסְק ברוסיה לראשון־לציון, בספטמבר 1991.

     

    ההתמודדות שלי: "הייתי בת שנתיים כשהגענו לארץ, בבית הספר היסודי הייתי העולה היחידה בכיתה. בתיכון היחס שלי כלפי עולים אחרים נע בין ניכור לסלידה. עד גיל 18 לא דיברתי עם אמא שלי רוסית, רק בצבא, כששירתי בקרקל עם עוד שלוש חיילות רוסיות, פיתחנו גאוות יחידה".

    סוניה: "עד גיל 18 לא דיברתי עם אמא שלי רוסית, רק בצבא, כששירתי בקרקל עם עוד שלוש חיילות רוסיות, פיתחנו גאוות יחידה"

     

    מה מספרים הקעקועים שלי: "יש לי 14 קעקועים, שישה מהם נעשו ברוסיה שבה אני מבקרת אחת לשנה וחצי. ארבעה מהם רוסיים באופיים. על זרוע שמאל יש לי קעקוע של מטריושקה צבעונית, יפה ומאוד רוסית. עשיתי אותו בתקופה שבה התחלתי להעמיק בסיפור המשפחתי שלי ובביטוי שלו בחיי. אם המהות של המטריושקה היא בובה בתוך בובה שצריכות להיפתח, המטריושקה שלי סגורה. זה מעלה שאלות של מה בחוץ ומה בפנים, האם אני יותר רוסייה או ישראלית, ואם המטריושקה מסמלת את הדורות, מה הביטוי שלה בחיים שלי.

     

    "יש לי גם קעקוע עם סמלי קלפים, עלה, לב ויהלום בעלי שפה גרפית של קלפים רוסיים, שהסמלים בהם מעט יותר שפיציים; קעקוע־בדיחה על הירך שלי, משפט של מלחים רוסים: 'נאבד הכל בשתייה, אבל לא נבייש את הצי'; והקעקוע האחרון שעשיתי הוא של פתית שלג לבן, על פרק כף יד שמאל שמסמל שאני סיבירית, וכמו כל הדור שלי, הפתית לא מאוד בולט, אבל אנשים ששמים לב אליו תמיד נעצרים". 

     

     

    כלי הפורצלן של סבתא

    אלה פופקו (37) מנתניה, מרצה במכללת "שנקר הנדסאים", נשואה ואם לשניים

     

    אלה פופקו. קעקועים בהשראת מפת שולחן וסרוויסים רוסיים (צילום: אלכס קולומויסקי)
      אלה פופקו. קעקועים בהשראת מפת שולחן וסרוויסים רוסיים(צילום: אלכס קולומויסקי)

       

      משם לכאן: מטרקאי בליטא לעפולה, בפברואר 1991, בעיצומה של מלחמת המפרץ.

       

      ההתמודדות שלי: "היינו משפחה חד־הורית של עולים חדשים עם סבתא בסלון – ביי דה בוק. הייתי בת שמונה כשעלינו, הרוסייה הראשונה בשכבה שלי. קראו לי כמה פעמים רוסייה מסריחה, ומהר מאוד הבנתי שלא צריך להזמין את כל הכיתה ליום הולדת, והסתפקתי בכמה חברים טובים מהשכונה.

       

      "הייתי ילדה מופנמת שכותבת ומציירת לעצמה. הציור היה חלק מאוד אינטגרלי מחוויית הקליטה שלי, באמצעותו הראיתי את הערך שלי. בכיתה ה' כתבתי סיפור ילדים, איירתי אותו והיתי ממש גאה בו. המחנכת שלי התלהבה ממנו והחליטה להקריא אותו לכיתה. הייתה לי שגיאת כתיב אחת – התבלבלתי בין א' ל־ה' באופן שמשנה את משמעות המילה והיא קראה אותה עם הטעות. כל הכיתה צחקה. אחרי שהיא ראתה שזה מפעיל את הכיתה, היא שילבה בסיפור טעויות נוספות שאני יודעת שלא היו שם. הכיתה התגלגלה מצחוק, ואני צחקתי יחד איתם כי האפשרות השנייה הייתה לבכות. זרקתי את הספר הזה, שהיה הבייבי שלי, לפח, והיום אני נורא מצטערת על זה".

       

      "רציתי שהקעקוע יזכיר את הסרוויסים הרוסיים שאני כל כך אוהבת" (צילום: אלכס קולומויסקי)
        "רציתי שהקעקוע יזכיר את הסרוויסים הרוסיים שאני כל כך אוהבת"(צילום: אלכס קולומויסקי)

         

        מה מספרים הקעקועים שלי: "יש לי שלושה קעקועים ולשלושתם יש זיקה לעבר שלי, שפעם התכחשתי לו ועכשיו אני גאה בו. על אמת ימין קעקעתי קישוטים של כלי פורצלן רוסיים. רציתי שהקעקוע יזכיר את הסרוויסים הרוסיים שאני כל כך אוהבת. כשהייתי קטנה לכל החברים והחברות היה אותו סרוויס בבית, וכשהייתי מגיעה לבתים שלהם הייתי מיד ניגשת לוויטרינה להביט בהם. הקעקוע השני, סביב אמת שמאל, הוא זר לימונים בהשראת מפת שולחן מהמולדת הישנה, והשלישי, על פרק כף יד שמאל, שני תותים, מסט הכלים של סבתא, שכלל ספלים, צלחות וסירי אמייל".

         

        המטריושקה והקוצים

        יוליה פלדמן־כץ (40) מירושלים, מוזיקאית ומורה למוזיקה, נשואה ואם לשניים

         

        יוליה פלדמן־כץ. קעקוע של קקטוס־צבר שהמטריושקה ישנה בתוכו (צילום: הרצל יוסף)
          יוליה פלדמן־כץ. קעקוע של קקטוס־צבר שהמטריושקה ישנה בתוכו(צילום: הרצל יוסף)

           

          משם לכאן: מסמרה ברוסיה לירושלים, בנובמבר 1990.

           

          ההתמודדות שלי: "הייתי בת 11, בת יחידה להוריי. זה היה מהלך די פתאומי מבחינתי, סיפרו לי עליו רק חודשיים לפני כן, ובגלל הניתוק הגיאוגרפי והאידיאולוגי לא ידענו לאן אנחנו מגיעים, אז חטפנו שוק. לא עלינו מסיבות כלכליות – אבא שלי היה צורף ואמא רופאה, סבא שלי היה מנצח ועמד בראש הפילהרמונית וסבי השני היה מנהל מחלקה בבית חולים. הם פשוט חיפשו מקום עם אופק יציב ומכבד ליהודים.

          "בשכונת גילה, שבה גרנו בהתחלה, קראו לי רוסייה זונה והיו התנכלויות ברחוב. פעם בחג השבועות ילד מהשכבה שפגשתי ברחוב שבר לי ביצה על הראש בכל הכוח. היה בזה משהו נורא אלים, משפיל ומבהיל. במקרים אחרים חטפתי צרחות ומכות מחבורות של בנות, אבל זה לא מאפיין את כל תקופת הקליטה, שכללה גם המון דברים טובים: היה לי מעגל חם של אנשים סביבי, חברים דוברי עברית ורוסית".

           

          מה מספר הקעקוע שלי: "לפני תשע שנים הפכתי לאמא ועלו לי פלאשבקים מהילדות. אני רואה בילדים שלי דברים שהיו בי ושכחתי, והצורך שלי להעביר להם את זה התגבר במשך השנים. לקראת גיל 40 נפל לי האסימון שאני רוצה קעקוע, והשתעשעתי ברעיון שבא לי לעשות משהו שקשור לחיים הקודמים שלי.

           

          "בחוויה שלי יש שתי מציאויות שמתקיימות יחד ואי־אפשר להפריד ביניהן" (צילום: הרצל יוסף)
            "בחוויה שלי יש שתי מציאויות שמתקיימות יחד ואי־אפשר להפריד ביניהן"(צילום: הרצל יוסף)

             

            "בחוויה שלי יש שתי מציאויות שמתקיימות יחד ואי־אפשר להפריד ביניהן. אני חושבת בעברית, נשואה לצבר ואמא לילדים שלא יודעים רוסית, לצערי, אבל המציאות הרוסית יושבת לי בתודעה ובבטן. לכן קעקעתי קקטוס־צבר שהמטריושקה ישנה בתוכו. ככה אני – אנשים לא מזהים שאני רוסייה עד שאני אומרת להם. הרוסיות נמצאת כל הזמן אבל אני אפילו לא מודעת אליה. יש אנשים שחושבים שזה תינוק שישן בצבר. רציתי שזה לא יהיה ברור לגמרי, שהמטריושקה תהיה דמות ילדית שתסמל את הילדה שנשארה איפשהו מאחור".

             

             

            המשפט של אמא

            אירה גולוב (35) מבאר־שבע, מנהלת פרויקטים BGN Technologies, נשואה ואם לשניים

             

             

            אירה גולוב. קעקוע של משפט שאמא אמרה (צילום: הרצל יוסף)
              אירה גולוב. קעקוע של משפט שאמא אמרה(צילום: הרצל יוסף)

               

              משם לכאן: מסמולנסק ברוסיה לחיפה באוגוסט 1990.

               

              ההתמודדות שלי: "הגעתי עם הוריי בגיל שש, אז בת יחידה. שבועיים אחרי שנחתנו עליתי לכיתה א'. כעבור חצי שנה עברנו לבאר־שבע כי אבי מצא עבודה במשרד השיכון והוא עובד שם עד היום.

              אירה:"המשפט שלה נחקק לי בזיכרון, כי לא גדלתי באווירה שבה מחמיאים לילדים, כמו זו של היום. עם השנים אמא השילה את השריון של ההתנהגות הסובייטית ונורא התקרבנו אחת לשנייה"

               

              "ביום הראשון שלי בכיתה א' הייתי בשוק מוחלט. אמא הלבישה אותי בשמלה מגונדרת, ועשתה לי תסרוקת של שתי קוקיות עם פונפונים. כולם בהו בי ולא הבנתי כלום. חוויה הזויה. התבגרתי נורא מהר, אחרי חודש כבר תרגמתי להוריי מה כתוב בכספומט. לא היה זמן לשטויות, ההורים שלי עסקו בלשרוד, בלמצוא עבודה, ואז האחים התאומים שלי נולדו פגים בשבוע 26. הייתה התעסקות גדולה איתם. מאותו רגע הכנתי לעצמי סנדוויצ'ים לבית הספר ונסעתי לבדי בשני אוטובוסים לבית הספר. אלה היו זמנים אחרים.

               

              "בכיתה ג' החלטתי לשנות את שמי לאילנה. החברות שלי מהתקופה הזאת ועד לכיתה י' זוכרות אותי עד היום כאילנה. כשעליתי לתיכון הפסקתי להתבייש בזה שאני רוסייה, חזרתי להיות אירה, והתחברתי לחבורה של עולים. הקשבנו יחד לרוק רוסי ולבשנו חולצות של להקות רוסיות, זו הייתה דרכי לבטא את ההתנגדות להכל. בבית דיברנו הרבה עברית ורק קצת רוסית, ככה שלא הבנתי בכלל על מה הן שרות. שנים לא התייחסתי לרוסיות שלי, קברתי אותה מתחת לרצפה. עם השנים הבנתי שאפשר להיות גם וגם. היום אני גאה בזה שעליתי מברית־המועצות לשעבר ורוצה שהילדים שלי יתגאו בכך שהם ממוצא רוסי".

               

              "לפני שהיא נפטרה היא אמרה לי ברוסית 'את הכי טובה מכולם', וזה המשפט שקעקעתי" (צילום: הרצל יוסף)
                "לפני שהיא נפטרה היא אמרה לי ברוסית 'את הכי טובה מכולם', וזה המשפט שקעקעתי"(צילום: הרצל יוסף)

                 

                מה מספר הקעקוע שלי: "יש לי שלושה קעקועים, רק אחד קשור לשורשים הרוסיים שלי. לפני שמונה חודשים אמי נפטרה מסרטן, היא הייתה צעירה, בת 56, ונשארנו בהלם מוחלט. בזמן שהייתה מאושפזת בבית החולים תל־השומר ובאתי לבקר אותה, התחבקנו והיא אמרה לי ברוסית: 'טי לוצ'שי ווסייח', שהפירוש הוא: 'את הכי טובה מכולם'. אמרתי לה: 'את האמא הכי טובה בעולם!'

                 

                "המשפט שלה נחקק לי בזיכרון, כי לא גדלתי באווירה שבה מחמיאים לילדים, כמו זו של היום. עם השנים אמא השילה את השריון של ההתנהגות הסובייטית ונורא התקרבנו אחת לשנייה. קעקעתי את המשפט הזה על החלק הפנימי של יד שמאל מיד אחרי שהשבעה הסתיימה".

                 

                שתי אחיות, ארבעה קעקועים

                יעל פודמזו (36) מברלין, מנהלת צוותי שיווק באמזון, נשואה

                 

                יעל פודמזו. מטריושקה על הגב (צילום: אלבום פרטי)
                  יעל פודמזו. מטריושקה על הגב(צילום: אלבום פרטי)
                   

                   

                  משם לכאן: ממינסק בבלרוס לחיפה ביוני 1990.

                   

                  ההתמודדות שלי: "אני לא זוכרת קשיי קליטה כלשהם. הייתי בת שש וחצי כשעלינו הוריי ואחותי והקטנה. גרנו חצי שנה בחיפה ואז עברנו לנתניה, המשפחה שלי גרה שם עד היום.

                  "אמא שלי הייתה מהנדסת במינסק. אני זוכרת שקיבלנו הקצאה של שתי מכולות לעלייה, והיא שרטטה את נפח המכולה על הקיר בבית ולפי זה סידרה את הארגזים כדי לוודא שהכל ייכנס. לי אמרו שנוסעים לאפריקה ושיהיו שם בננות. אסרו עליי לספר שאנחנו נוסעים לישראל, ומכיוון שהייתי ילדה טובה, סיפרתי רק לגננת שהייתה דמות מאוד מהותית בחיים שלי. אני גם זוכרת את העלייה עצמה, לא היו טיסות ישירות. לקחנו רכבת לילה למוסקבה, ממנה טיסת אירופלוט לוורשה. שהינו לילה שלם בטרמינל נעול עם חיילות וכלבי שמירה, עד שהגיע מטוס של אל על ולקח אותנו לישראל.

                  יעל: "הזהות הסובייטית היא חלק ממני. אמנם ביום־יום קוראים לי יעל ואין לי מבטא רוסי, אבל בסופו של יום – היא עדיין חלק ממי שאני ומרכיבים תרבותיים ואישיותיים מסוימים תמיד הולכים איתי".

                   

                  "לברלין הגעתי די בטעות. חברה שעבדתי בה בישראל שלחה אותי להכשיר את העובדים שלה בברלין והעיר מצאה חן בעיניי, אז חזרתי ארצה והחלטתי לעבור לשם לשנה. מצאתי עבודה בברלין ומאז איכשהו עברו שבע שנים וחצי. בגרמניה אני קודם כל ישראלית ובארץ הייתי קודם כל רוסייה, למרות שאני בכלל לא מרוסיה".

                   

                  מה מספר הקעקוע שלי: "אחותי ואני רצינו לעשות קעקוע משותף, דיברנו על זה המון זמן אבל לא היו לנו רעיונות. ואז פגשתי חברה ישראלית בברלין שקעקעה שתי מטריושקות ענקיות על שתי הזרועות שלה. הזהות הסובייטית היא חלק ממני. אמנם ביום־יום קוראים לי יעל ואין לי מבטא רוסי, אבל בסופו של יום – היא עדיין חלק ממי שאני ומרכיבים תרבותיים ואישיותיים מסוימים תמיד הולכים איתי".

                   

                  הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
                  הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
                   
                  הצג:
                  אזהרה:
                  פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד