בערב שבת לפני כשבועיים, בעיצומה של בהלת הקורונה, העלתה ירדן הראל פוסט ל־315 אלף העוקבים שלה באינסטגרם. בצילום נראית הראל שוכבת במיטה בחברת התאומים לני וגפן, בני חודש וחצי בלבד, שהביאה לעולם בעזרת פונדקאית. אבל יש עוד משהו בתמונה הזו, לחלוטין בלתי צפוי: בטן הריונית. "הנס הפרטי שלנו, החלום שכבר מזמן הפסקנו להעז לחלום, התגשם", כתבה הראל, וזכתה בתוך דקות ספורות לאלפי תגובות המומות. "מתברר שהחיים גדולים יותר מכל תסריט הוליוודי", היא אומרת עכשיו בהתרגשות. "כל מה שחלמתי עליו כשרק פנטזנו על משפחה קטנה משלנו, קורה עכשיו".
איך האם הפונדקאית שלכם הגיבה?
"היא הייתה בין האנשים הראשונים שסיפרתי להם, עוד לפני פרסום הפוסט. היה בזה משהו מבלבל – איך לספר לה שאחרי שהיא הביאה עבורי ילדים לעולם, עכשיו אני בעצם מצליחה לעשות את זה לבד. אבל כל החששות שלי התבדו. היא כל כך שמחה בשבילי. היא אמרה שאין מאושרת ממנה, והוסיפה שהיא זו שהביאה לי את המזל. זו החברה שהיא".
במשך שש שנים ניסו הראל ובעלה, עומרי שלום, להביא ילד לעולם. שש שנים של טיפולים קשים, של משברים ודמעות, של רגעי תקווה וייאוש. לפני קצת יותר משנה החליטו לוותר על חלום ההיריון ולפנות לפונדקאות. בפברואר האחרון הם בישרו באושר שהפכו להורים לתאומים, בן ובת. ודווקא אז, כשהם עסוקים בחיתולים, בקבוקים והתמודדות עם המחסור בשעות שינה, הם גילו את הלא ייאמן: הם בהיריון ספונטני, שהגיע ללא שום טיפול.
הראל (35) נושאת על ראשה כמה כובעים: דוגמנית ופרזנטורית, מגישת טלוויזיה ואשת תוכן. אבל המסע שעברה בשנים האחרונות הוא ללא ספק הפרויקט של חייה. ביקשנו ממנה לתעד את השנים האלה באמצעות יומן מיוחד. הנה קטעים נבחרים מתוכו. היומן השלם מתפרסם בגליון החג של "לאשה":
אנחנו מצפים!
“נחשי מי בהיריון?” קולה של הפונדקאית בישר מעבר לקו הטלפון. מהצד השני, הצד שלי – דממה. לא האמנתי. חשבתי שאני הוזה. לשנייה הייתי בטוחה שעובדים עליי. לא יכול להיות שאחרי שנים שאני רגילה לשמוע "לא, לא, לא" התשובה היא "כן". מיקס של רגשות מציף אותי, עד שאני שומעת מעבר לקו: "ירדן, את פה? הכל בסדר?" ונוחתת חזרה לקרקע. בערך. זה אושר ברמה שאי־אפשר להכיל.
היי, יש פה שניים!
אף אחד לא הכין אותי לרגע הזה. עמדנו מול המוניטור של האולטרסאונד בקליניקה של פרופ' אשכנזי, וגילינו בוודאות שיש לנו תאומים. איזו התרגשות! הלב שלי התרחב ממש כמו בסרטים המצוירים. לראות את שני הקטנטנים במוניטור זו תחושה עילאית בגוף.
יומיים לפני שאני מבשרת לעולם על ההיריון, אני מקבלת שיחה מרגשת. אני עונה ומיד מזהה את קולה של אווה, אמא של שירן מנצר ז"ל, חברה שלי מהתיכון שנהרגה בתאונה כשהיינו תלמידות. "הייתי חייבת להתקשר אלייך", היא אמרה לי, "שירן באה אליי בחלום כדי להגיד לי שאת מצפה לבת". וואו. הייתי כולי צמרמורת. אמרתי לה "שירן צודקת", ויחד בכינו שעה ארוכה בטלפון.
תוך תשע דקות הפכתי לאמא
הלידה היא משהו שלא ידעתי איך אצליח להכיל. מאיפה בכלל מתחילים להסביר את התהום שעומדת מולך כשאת בלידת ילדייך, אהובייך, ולא את לוחצת, לא את דוחפת, לא את יולדת אותם? מה יהיה אם לא ארגיש נוח בלידה של הילדים שלי? האם ישר ארגיש את החיבור הרגשי? אינספור מחשבות ופחדים.
בשבוע 37 אנחנו מגיעים עם הפונדקאית לבדיקה בבית החולים בילינסון. הצוות מחליט שכדאי שנישאר ללידה. הרופאים מסבירים לנו ששבוע 37 הוא מתקדם יחסית לתאומים, והולכים על זירוז. הלידה כולה ארכה תשע דקות. בדקות הללו, כשההפרש בין גפן, שיצא ראשון, ובין לני, שיצאה שנייה, הוא שלוש דקות, אין זמן להריץ את כל המחשבות. הכל התפייד וכל מה שראיתי לנגד עיניי היה קסם מזוקק. וזהו, פתאום שניהם בחוץ. אני מרגישה לא בעולם הזה. קשת של צבעים. נשבעת שאני רואה נצנצים באוויר חוצים אותנו. ואז מניחים עליי את גפן ואת לני מניחים על עומרי, ואז אנחנו מחליפים בינינו. בתשע דקות הפכתי מלהיות אני, ירדן, לאמא.
הפונדקאית שלנו היא מלאכית. כן, אני יודעת שאת מתפדחת שאני קוראת לך כך, אבל אין מילה יותר טובה לתאר את המעשה המופלא שעשית למעננו.
הלא ייאמן קרה
בסמוך למועד הלידה, אני מתחילה להרגיש כאבי בטן קלים, ולא מייחסת להם יותר מדי חשיבות. חשבתי שמדובר בהתרגשות, או כמו שחברות שלי טענו, "זו הזדהות" (של ירדן עם היולדת הפונדקאית, אמ"ר). כשהתאומים בני חודש והתחושות נמשכות, אני מחליטה ללכת להיבדק.
הגעתי לפרופ' אשכנזי לבד, בלי עומרי, כי חשבתי שמדובר בבדיקה שגרתית. פתאום הוא אומר לי, "יקירתי, את בהיריון". ההתרגשות וההלם מציפים אותי. אני לא יכולה לתאר את כמות הרגשות. בלי לדעת או לתכנן, אחרי שכבר השלמתי עם העובדה שלא אוכל להרות – הלא ייאמן קרה.
אני נשלחת ישר לבדיקות דחופות, כי מתברר שלא רק שאני בהיריון, אלא גם בחודש יחסית מתקדם. התקשרתי לאמא שלי וביקשתי שתגיע מהר. היא חששה שמדובר בבשורות רעות, אבל ברגע שהיא הגיעה פרצתי בבכי וסיפרתי לה. היא לא האמינה למשמע אוזניה. כשהראיתי לה את האולטרסאונד היא צרחה מאושר.
סיפרתי לעומרי רק כשהגעתי הביתה, לקראת חצות. הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה פנים מול פנים. עומרי כבר טיפס על הקירות מרוב דאגה. הוא הבין שקרה משהו אבל לא היה לו מושג מה. בשתיים־עשרה בלילה התיישבתי מולו על הספה בזמן שהוא האכיל את גפן, ואמרתי לו: "אנחנו בהיריון". הוא היה המום ובהה בי במשך דקה. כשהוא חיבק אותי פתאום נפל לי באמת האסימון. החלומות שלנו מתגשמים. אנחנו גם הורים וגם בהיריון.
כל כך הרבה אנשים אמרו לי לאורך השנים שכשאני אירגע זה יקרה. זה אחד המשפטים שהכי עצבנו אותי, כי זה לא שיכולתי ללחוץ על מתג ולהירגע. אבל הנה, הקלישאה עשתה את שלה. בקרוב לני וגפן כבר יהיו "אחים גדולים" ולנו בעצם יהיו שלושה תינוקות בבית. בקיץ נהיה הורים לסוג של שלישייה. אמן.
- היומן המלא של ירדן הראל מתפרסם בגליון החג של "לאשה", עכשיו בדוכנים
