אדווה ליזר מקדישה את רוב זמנה הפנוי לנושא שרבים מעדיפים להתרחק ממנו: האימוץ הבלתי חוקי של ילדים שמתקיים בארץ. היא מגישה תוכנית רדיו בנושא ונותנת הרצאות שבהן היא מציגה את הסיפור האישי שלה, שבעקבותיו החלה לחקור את התחום. בהרצאות, ששמן הוא "הצד האפל של עולם האימוץ" (ראו סרטון בהמשך), היא מספרת שלמרות העובדה שהייתה בת יחידה להוריה המאמצים, סבלה בילדותה מניכור ומחוסר תמיכה מצידם. "האווירה בבית הייתה של טרור", היא אומרת. "כל הזמן הייתי מול שני מבוגרים שהיו מאבדים שליטה ומתפוצצים עליי. הייתי ילדה דעתנית ופעילה, אבל הם כל הזמן אמרו לי ולכולם שאני טיפשה, לא מוצלחת ושלא מגיע לי כלום. כל הזמן הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר, שמסתירים ממני משהו, אבל לא ידעתי מה".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
את המילה "מאומצת", לדבריה, שמעה בפעם הראשונה כשהייתה בת שמונה, מחברה. כששאלה את הוריה, הם הכחישו מכל וכל, אבל היא בחרה לא להאמין להם. הידיעה הזו, היא נזכרת, הסבירה לה דברים מסוימים וגם הציפה שאלה מציקה אחת: איך קרה שהוריה המאמצים ביקשו וקיבלו אישור לאמץ אותה, על אף שהאם סבלה מאפילפסיה, ושניהם מעולם לא הפגינו אהבה כלפיה. "מעולם לא באו אלינו אנשים ממשרד הרווחה כדי לבדוק את המצב בבית", אומרת ליזר. "כשפניתי לשירות למען הילד, גררו אותי ארבע שנים, ועד היום לא זכיתי לראות את תיק האימוץ. המסמכים היחידים היו אלה שמצאתי מוחבאים בבית, ושם היה כתוב בפירוש שאומצתי, וצוינו גם שמותיהם של הוריי המאמצים".
מאז היא הצליחה לאתר את אמה הביולוגית, ואחרי שנפגשה איתה וגם דיברה עם חברים של המשפחה ועם נציגי השירות למען הילד, הגיעה למסקנה נחרצת: הוריה אימצו אותה באופן לא חוקי, תוך ניצול קשריו של האב ומעמדו כעורך דין מצליח בנתניה. לשאלה למה הם טרחו על אימוץ ילדה שהם לא באמת רצו, יש לה תשובה. "אבא שלי רצה להתמנות לשופט, ולשם כך הוא היה צריך להראות משפחתיות נורמטיבית: גבר, אישה, ילד וכלב", היא אומרת. "אני חושבת שאמא שלי בכלל לא רצתה ילד, אבל הוא הכריח אותה, והיא הייתה שפוטה שלו. היא עשתה כל מה שהוא אמר לה, וגם לה היה את הרוע שלה. כל השנים נזהרתי מהם, אבל כעת שניהם כבר לא בחיים, אז אני יכולה לדבר על כך".
לא סולחת לה
את המידע היא החלה לאסוף לפני 33 שנה, כשנתקלה בידיעה בעיתון על אישה שמחפשת את בתה התינוקת שנמסרה לאימוץ. פרטיה של הבת – תאריך הלידה, המשקל ומקום לידתה – תאמו את שלה. היא הייתה משוכנעת שמדובר בה, אבל כדי לוודא זאת, פנתה לשירות למען הילד, מה שהוביל לארבע שנים של פגישות עקרות. "הבנתי שמנסים למנוע ממני לפתוח את התיק, ולכן החלטתי להיעזר בתקשורת. הייתי חייבת ליצור קשר עם העיתונאי שפרסם את הידיעה ולנסות לאתר את האישה הזו דרכו". לשם כך היא נעזרה במספר עיתונאים ידידים, בהם מלכה שחם דוראון, שפרסמה כתבה עליה בשבועון "העולם הזה" ב-1991. בעקבות הכתבה נוצר קשר עם הכתב שפרסם את הידיעה ארבע שנים קודם לכן, ודרכו היא הגיעה אל האישה, שאכן התבררה כאמה הביולוגית.
הפגישה איתה לא הניבה קשר משפחתי, שכן ליזר הרגישה שאמה לא סיפרה לה את כל האמת על האימוץ שלה. "היא סיפרה שאחרי שנכנסה להיריון לא רצוי, עברה לנתניה וגרה סמוך לביתם של הוריי המאמצים יחד עם עוד שתי נשים שהיו במצבה. לא הייתי צריכה להיות גאון כדי להבין שהתנהל שם סחר בילדים. מאוחר יותר היא הכחישה כל קשר לבית הזה וטענה ששהתה במקום אחר בזמן ההיריון".
מה את מרגישה כלפיה היום?
"לקח לי הרבה שנים לעשות סדר ברגשות שלי כלפיה. היום ברור לי שהיא גזרה עליי חיים מאוד קשים, למרות שברור שגם הורים ביולוגיים יכולים להתעלל. אני עברתי משהו קיצוני, וזה מעבר לכעס או לאכזבה, אז אני לא סולחת לה, אבל שחררתי אותה מהחיים שלי".
צפו בה מספרת את סיפורה:
מתפלאים שהצלחתי להקים משפחה
מאז שמצאה את הידיעה בעיתון שהובילה לגילוי אמה הביולוגית, ליזר עוקבת אחרי כל מה שמתפרסם בתקשורת על אימוץ ועל היעלמות של ילדים, וגם הגיעה לוועדות כנסת כדי להאזין לדיונים בנושא. היא זוכרת בעל פה עשרות סיפורים וכתבות, ובתוכנית הרדיו שלה, "תיקים באפלה", המשודרת בתחנת WeAct.Live, היא עוסקת בחומרים האלה.
פנית פעם למשטרה עם חשדות ומידע שאספת?
"מעולם לא, כי אני יודעת מה קורה מאחורי הקלעים: אינספור אנשים הגישו תלונות במשטרה, וכלום לא קרה. יש לי קשר עם אחד מאנשי הצח"מ שהיה מעורב בחקירת פרשת התינוקות שנעלמו מבית החולים השרון בפתח תקווה בשנות ה-70 וה-80: הוגשו עדויות ותלונות, אבל לא קרה כלום. מבחינתי, המסר ברור, ומה שנשאר זה לחקור באופן עצמאי".
בתוכניות שלה היא מעודדת אנשים לצאת לחקירות; הפנייה שלה היא בעיקר לאלה שנאמר להם שילדם או אחיהם נפטרו אחרי הלידה. "הרבה אנשים חוששים להתאכזב", היא אומרת. "הם חוששים שלא יצליחו לאתר את הנעלמים, או שגם אם הם יאתרו, הקשר לא יצליח. אלה חששות שיש גם לאנשים שמסרו ילדים לאימוץ, ולילדים שאומצו. אני מביאה את הדוגמה האישית שלי ואת הנחישות שלי ומסבירה לאנשים שהם לא תמיד רואים את כל התמונה. גם אני לא ראיתי, אבל היה לי חשוב לדעת מהם המקורות שלי. לימדו אותנו שילד נמסר לאימוץ משום שאמא שלו הייתה זונה או נרקומנית, ומתברר שזה ממש לא מדויק. ילדים מאומצים גם נתפסו בעבר בציבור כשווים פחות מאחרים. אני הרגשתי בכך בילדותי, ועד היום אנשים ממש מתפלאים על כך שהצלחתי להקים משפחה, אבל צריך לזכור שיש גם ילדים ביולוגיים שיוצאים רע מבית הוריהם".
הרבה יותר מסתם וירוס
ליזר אכן הקימה משפחה, ויש לה שתי בנות (15, 12). היא גרה בנתניה, עוסקת ברפלקסולוגיה ובנטורופתיה, ובניגוד לרבים שעברו לטיפול אלטרנטיבי אחרי שמיצו קריירה אחרת, היא תמיד ידעה שזה הייעוד שלה ושתוכל להתפרנס ממנו. כבר בשנות ה-90, כשהתחום עוד לא היה מוכר בארץ, היא למדה הילינג ורפלקסולוגיה ובהמשך גם נטורופתיה. "אני מטפלת באנשים מגיל צעיר", היא אומרת. "עוד לפני עידן האינטרנט, כשאנשים לא כל כך נחשפו לתחום הזה, נתתי הרצאות בנושא, והגיעו אנשים ששמעו עליי מפה לאוזן וחיפשו משהו שונה. לנטורופתיה הגעתי אחרי שהבת הבכורה שלי חלתה בסרטן כשהייתה בת שלוש, ואני טיפלתי בה. הבנתי שכל הידע שלי בתוספים, בריפוי ובתזונה צריך לעבור גם לאחרים".
אחרי כל מה שעברת, איך הצלחת לצאת עם ביטחון עצמי כל כך גבוה?
"איכשהו תמיד הייתי שלמה עם עצמי. ב-99 אחוז מהמקרים שבהם ההורים התנפלו עליי, ידעתי שאין לזה הצדקה, גם כשזרקו עלי כיסא או כשאמרו לי שוב ושוב שאני לא ראויה. גם כשקניתי לעצמי דברים בכסף שהרווחתי בעצמי, הם אמרו שלא מגיע לי, שאני לא מוצלחת ושכלום לא ייצא ממני. כשנולדו לי הילדות, ההתייחסות שלהם הייתה נוראית: בשבילם זה היה סוג של אסון, מעין אכזבה על כך שזה הצליח לי באופן טבעי. אבל אני אדם חזק, וכל השנים מקפידה לעסוק בדברים טובים וכיפיים ולשמור על עצמי".
ואיך את מתייחסת לקורונה?
"ברור לי שיש פה משהו שהוא הרבה מעבר לווירוס. כבר שנים מפחידים אותנו מיום הדין, והיום אנחנו חיים בסרט שהושתל בנבכי התת-מודע שלנו. אני גם מאמינה שקיבלנו מסר. יש אנשים ששכחו מהן ערבות הדדית ואהבה אמתית, ועכשיו מזכירים להם. מזכירים לאנושות שהיא צריכה להירגע מההישגיות ומהחומריות; שהחיים עצמם יותר חשובים".
"תעזרו לי למצוא את הוריי הביולוגיים", ביקש הרקדן. הקליקו על התמונה:
