באופן מפתיע, אני בכלל לא מרגישה כלואה עכשיו. אני מרגישה חופשייה

ענת לב אדלר סגורה בביתה כמו כולם, אבל שגרת הקורונה מעוררת אצלה תחושות נעימות שהיא לא חוותה כבר שנים. "את חופש התנועה אני מכוונת פנימה"

ענת לב אדלרפורסם: 01.04.20 02:53
ענת לב אדלר בביתה בתל אביב, השבוע. הגיע הזמן ליישם את הסעיף השלישי בתפילת השלווה
ענת לב אדלר בביתה בתל אביב, השבוע. הגיע הזמן ליישם את הסעיף השלישי בתפילת השלווה

האם אני שוב אדע לקום מוקדם בבוקר, למהר, להתאפר, להתלבש ולעוף לעבודה? האם אני שוב אדע להרגיש בגופי את תנועת הימים, את תנודת השעות, את חלוף הזמנים? האם אני שוב אדע לעמוד על במה, להעביר הרצאה, לעמוד בזמנים ולהרחיב אישונים במקום גומי של תחתונים? אלה השאלות שמעסיקות אותי בימים האחרונים, אבל במקום תשובות לשאלות הללו (שלא חשבתי שאי פעם אשאל את עצמי), מתגנבת לה פתאום תחושה קצת מפחידה: האם אני בכלל ארצה שוב את כל אלה? האם ארצה את "אני" הישנה, שלפני הקורונה?

 

כבר אמרו גדולים וחכמים שאנחנו לא מה שקורה לנו: אנחנו מה שאנחנו עושים עם מה שקורה לנו. ולכן, נשאלת השאלה, האם ייתכן שההתנהלות האיטית הזו של הימים האחרונים היא בעצם "אני" החדשה שדוחקת את רגליה של "אני" הישנה, ומה שמפתיע זה שלא רק שאני לא מאוד מתגעגעת אל "אני" הישנה, אלא שאני חוששת שאולי לא אזדקק לה יותר, בוודאי לא בגרסתה המהודקת, הממהרת, הדוהרת, הנחרצת, הקופצת. ואולי ארצה למהול ולמקסס בין זאת לזאת? לקחת מקצת מאז ומקצת מעכשיו וללדת מחר חדש?

 

להפתעתי, אני גם לא משוועת לדברים שניטלו ממני (לבד מהגעגועים לבני משפחה אהובים ולחברים ולחברות שהם בנשמתי, ושאי אפשר לחבק ולראות עכשיו). את חוסר הוודאות הכלכלי, המאיים והמפחיד בכל קנה מידה, אני מדחיקה עמוק-עמוק כרגע, כי מה עוד אני יכולה לעשות כשכל המשק עצר, וכשאני שפופה שכם אל שכם עם עוד מיליוני בני אדם בישראל שלא יודעים לאיזה מחר כלכלי נתעורר (ושוב אני מבינה עד כמה כפתור ההדחקה הוא השני בחשיבותו בגוף. אתם תחליטו מהו הראשון). אז הקפאנו את המשכנתה, הקפאנו את ההלוואות, הקפאנו את הביטוחים שאפשר היה להקפיא ועצרנו בברקס קשוח את ההורדות הלא נחוצות ואת הקניות שהן לא פיור-פיור אוכל וחומרי ניקוי, שגרף הצריכה שלהם גדל באופן אקספוננציאלי (או כמו שכתבה בפייסבוק חברתי השחקנית אסתי זקהיים: "בכל יומיים אני קונה אוכל לשבועיים"). כן, העניין הכלכלי מטריד מאוד, אבל כולנו מכירים את הסעיף השלישי בתפילת השלווה – "אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם, אֶת הָאֹמֶץ לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי, וְאֵת הַתְּבוּנָה לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם" - אז הגיע הזמן ליישם אותו.

 

היו ימים: ענת בבריכה. מישהו יודע אם אפשר לשחות בהתכתבות?
    היו ימים: ענת בבריכה. מישהו יודע אם אפשר לשחות בהתכתבות?

     

    את חופש התנועה, שאותו הרגשתי כל כך חזק בבריכת השחייה, כשהצלחתי סוף-סוף להתגבר על הפחד ולהתחיל לשחות, אני מכוונת עכשיו פנימה. אתם יכולים לצחוק כמה שאתם רוצים, זה בסדר – צחוק משחרר חומרים טובים נוגדי קורונה – אבל תכלס, אם בוחנים את זה שלא באמצעות פריזמת היומיום על המסלול המהיר של המאה ה-21, הרי שממש כמו ננה ג'ולייט, מעולם לא הייתי שוחרת חוץ גדולה. לאחר שהתקינה סבתי את תבשילי הבית ואת ניקיונותיו, הייתה מתיישבת על המרפסת ומזמינה את העולם להתנייד מולה, בעוד היא בוררת בנחת את האורז ואת העדשים וקוטמת את ראשי הבמיה והשעועית הירוקה לתבשילי היום שלמחרת. פאות הרחוב שצילן התמתח בעת הדמדומים היו לה כל עולמה, עד אשר לפנות ערב חזתה בסבי העולה מן הרחוב הביתה ושחררה את כפתור נשימתה, וכל היקום חזר להתערסל בקרבה.

     

    ננה ג'ולייט. יותר התכנסות מהחצנה (צילום: אלבום פרטי)
      ננה ג'ולייט. יותר התכנסות מהחצנה(צילום: אלבום פרטי)

       

      כמוה, גם אני תמיד אהבתי יותר התכנסות מהחצנה. "ביישנית" היה שמי הנרדף, ואת שנות ילדותי ונעוריי המוקדמות העברתי בחולמנות ובבחישה בעולמי הפנימי, שמהן נולדה גם אהבת המילים. ואותה איטיות פנימית, שסוף-סוף מצאה לה את מקומה בתוכי – כמו כלב שמסתובב על מקומו שוב ושוב עד שהוא מגיע אל התנוחה הנכונה – היא בדיוק מה שהחזירה לי כעת שגרת הקורונה המתמשכת. ודווקא מפני שהיא מתמשכת, אני מצליחה להבחין בדקויותיה.

       

      התוצאה היא שבאופן מפתיע אני לא מרגישה כלואה עכשיו: אני מרגישה חופשייה להרגיש את המצב החדש, על כל הגוונים שלו. אני לא מרגישה שלקחו ממני: אני מרגישה שניתנה לי הזדמנות להכיר את עצמי ואת האהובים שלי במצב קיצוני ומפחיד, שגם אם היו מספרים לי עליו בכתובים ובסלסולי עשן, לא הייתי יכולה לדמיין אותו מתרחש. לכן, אני משתוממת ומתבוננת ומגלה שיש דברים שלא נוחים לי ושמאיימים עליי, אבל יש גם דברים שהייתי רוצה לקחת איתי מכאן למה שתהיה המציאות שאחרי. ולא, לא מכיוון שכדור הארץ כעס עליי, והקורונה הגיעה ללמד אותי שיעור, אלא מפני שהתנסיתי בסיטואציה מטורללת על שלל הניואנסים הכי דקיקים שלה, ולמדתי שיש דברים שכמו נלקחו מסרט מדע בדיוני שגם טובי התסריטאים לא היו יכולים לכתוב, ולא ידעתי שאני כל כך אוהב אותם.

       

      מישהו יודע אם אפשר לשחות בהתכתבות?

       

       

         

        לנתן זך יש שיר שמאוד מתאים לימים האלה. הקליקו על התמונה:

         

        כל אחד מאיתנו, לא רק מי שנדבק וחלה, חש שהוא זקוק לחסד מיוחד. הקליקו על התמונה (צילום: שאול גולן)
        כל אחד מאיתנו, לא רק מי שנדבק וחלה, חש שהוא זקוק לחסד מיוחד. הקליקו על התמונה (צילום: שאול גולן)

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        ענת לב אדלר היא מרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ויזמת תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים. מדי שבוע היא תפרסם כאן טור על האופן שבו הפסיקה לחכות והתחילה ללמוד לשחות.