דבוקים לטלוויזיה? הכירו את תסמונת 'חרדת חדשות', ואיך להתגבר עליה 

צריכת יתר של חדשות עלולה להוביל לסטרס מתמשך ובלתי נשלט, דיכאון וחרדה, ולכאבים פיזיים כמו כאבי ראש וגב. הפתרון: להתנתק בהדרגה מהמסכים לזמנים קצובים

היצמדות של 24/7 לכותרות עלולה להביא אותנו בסופו של דבר לסטרס בלתי נשלט (צילום: Shutterstock)
היצמדות של 24/7 לכותרות עלולה להביא אותנו בסופו של דבר לסטרס בלתי נשלט (צילום: Shutterstock)
זה מתחיל ברגע שמתעוררים: היד נשלחת לסלולרי כדי להתעדכן, נמשך עם תוכניות הבוקר ברדיו ובטלוויזיה והשיח ברשתות החברתיות ובקבוצות הווטסאפ ומגיע לשיאו בשעות אחר הצהריים והערב עם אולפני החדשות המורחבים המשדרים בלופ את דרמת הקורונה. הצורך במידע הוא טבעי לחלוטין בתקופה של חוסר ודאות עצום ולאמצעי התקשורת תפקיד חשוב בהפגתו, אולם ההיצמדות הזו של 24/7 לכותרות עלולה להביא אותנו בסופו של דבר לסטרס בלתי נשלט.

 

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת 

 

לצפות, לפחד, לכאוב

הכירו את סינדרום Headline Stress Disorder, מושג שטבע הפסיכולוג האמריקאי סטיבן סטוסני ב־2017, סביב קמפיין בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות, לאחר ששם לב שמטופלים רבים מגיעים אליו לקליניקה עם תלונות על לחץ נפשי כבד. מהשיחות עמם עלה, כי הסיקור החדשותי של מערכת הבחירות לאורך 24/7 העלה את מפלס הלחץ שלהם לרמות שלא חוו בעבר, דבר שהוביל לחרדה, חוסר סובלנות ותסכול.

 

סטוסני נתן שם לתופעה שמוכרת ב־20 השנים האחרונות בארץ ובעולם, ככל שהמדיה הולכת ומשתכללת והתחרות בתוכה הולכת וגדלה. אירועים חדשותיים קשים, שזכו בעבר לסיקור עיתונאי מוגבל, הולכים והופכים לאירוע תקשורתי מתגלגל שלעתים רבות מעצים את האפקט שלו. "אחד הדברים המהותיים שלמדנו מאסון מגדלי התאומים בניו־יורק, בספטמבר 2001, הוא שאנשים יכולים לפתח פוסט־טראומה מלאה גם אם לא היו נוכחים פיזית במקום ההתרחשות", אומר הפסיכיאטר ד"ר אילן טל. "אנשים שגרו בלוס־אנג'לס, למשל, וצפו באסון בטלוויזיה שוב ושוב ושוב, חלמו על האירוע כאילו נמצאו בו. למדנו מאז, שהגבלות חשיפה הן דבר נדרש במיוחד במצבי משבר.

 

"בשנים שחלפו מאז זה אפילו החמיר. היום זה לא רק צפייה בטלוויזיה, אלא גם אתרי החדשות, הפייסבוק והכל בהתראה לנייד. אנחנו מעלים סטרס באופן מתמשך והדבר מוביל לאורך זמן לדיכאון ולכאבים פיזיים, כמו כאבי ראש, כאבי גב ועוד".

 

ד"ר אילן טל. "המשולש של חוסר ודאות, חוסר אונים וחוסר שליטה הוא המורכב ביותר" (צילום: סיני קורן)
    ד"ר אילן טל. "המשולש של חוסר ודאות, חוסר אונים וחוסר שליטה הוא המורכב ביותר"(צילום: סיני קורן)

     

    הבעיה מורכבת אף יותר, אומר ד"ר טל, שכן דווקא בעתות משבר היכולת שלנו לסנן מידע בצורה אפקטיבית נפגעת מאוד. "בזמנים קשים אנחנו נוטים בדרך כלל לצרוך יותר תקשורת ועוברים למצב נפשי שלא מסנן את המידע. אנחנו לא רק צורכים יותר מידע, אלא שהוא גם נכנס ישירות בלי פילטר. ככל שצורכים חדשות מעל לרמה סבירה, מתחילות מחשבות חוזרות על משהו נורא שעומד לקרות, שאין עליו שליטה. זה מעורר המון אי־שקט וחרדה.

    ד"ר טל: "אנשים עלולים לפתח פוסט־טראומה גם אם הם לא נוכחים פיזית במקום האירוע.

    זה קרה לאנשים שגרו בלוס־אנג'לס, וצפו שוב ושוב בטלוויזיה באסון התאומים

    בניו־יורק"

     

    "המצב מגיע לכך שגם כשמתנתקים מהכותרות סימני הלחץ נמשכים, כולל הזעה, מתח בשרירים, מצב רוח ירוד, עצבנות יתר, הרגשה שלא מבינים אותנו. וזו הבעיה המרכזית: החרדה מוזנת מחוסר ודאות, שקשה לנו לקבל אותה. ככל שאנו צופים יותר, אנחנו מבינים שאנחנו לא יודעים מספיק ואז חשים עוד יותר חסרי אונים. אין תוספת מידע שיכולה להרגיע אותנו".

     

    המשבר הנוכחי מציב קושי נוסף. "כבר חווינו תקופות קשות, בזמן פיגועים או מלחמות למשל, בהן גם עם סיקור תקשורתי מקיף יכולנו לדמיין פתרון מסוים שיכול לתת לנו תחושת כשירות. במצב הנוכחי הפתרון אינו בהישג יש. קשה לדמיין מוצא. המשולש של חוסר ודאות, חוסר אונים וחוסר שליטה הוא המורכב ביותר".

     

    לסקר, לבקר, להרגיע

    פרופ' רפי מן, מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, לשעבר עיתונאי ועורך בכיר ב"מעריב", מדגיש אף הוא את מורכבות העניין. "השפעת התקשורת בישראל זכתה לביקורת כבר אחרי מלחמת לבנון השנייה. גם שם עלתה הטענה שלא הייתה תועלת בשידורים הרצופים, אלא יצירת מתח רב בציבור. העניין הוא שישנם דברים שהם חלק מה־DNA של עיתונות, ואירועים דרמטיים מכניסים את התקשורת לנוהלי עבודה שבהחלט מעצימים את הדרמה. שידורים בלופ, דיווחים אינסופיים שחוזרים על עצמם, וזה רק הולך ומתעצם בגלל הטכנולוגיה והמדיה החברתית. עוד ועוד מידע מגיע, חלקו מהימן וחלקו לא. כל אלה מעצימים את החרדה וסימני השאלה".

    פרופ' רפי מן: "אנשים צמאים למידע, למעשה משוועים למידע, רוצים לדעת באמת מה קורה, ולכן קשה לצפות לשינוי בדרך ההתנהלות התקשורתית, שהיא כמעט מחויבת המציאות"

     

    לדבריו, מלחמת הרייטינג של אמצעי התקשורת לצד הצורך האמיתי של אנשים במידע מובילים למצב בלתי אפשרי. "זו תופעה עולמית. באירוע התאומים, ב־11 בספטמבר, עסקו בזה במשך ימים ושבועות והייתה תחושה של אסון שלא יודעים לאן יתפתח.

     

    "כל פעם עושים את חשבון הנפש אחרי אירוע, וגם אצלנו אחרי מלחמת לבנון השנייה בחנה מועצת העיתונות את תפקודי התקשורת במטרה להפיק לקחים. דיברו אז בעדויות לוועדה שהבעיה הגדולה ביותר הייתה הברברת האינסופית, כי העורכים אמרו לכתבים שחייבים לדבר מהשטח כל הזמן. אולם אנשים צמאים למידע, למעשה משוועים למידע, רוצים לדעת באמת מה קורה, ולכן קשה לצפות לשינוי בדרך ההתנהלות התקשורתית הזו שכמעט מחויבת המציאות".

     

    פרופ' רפי מן. אמצעי התקשורת משמשים גם כלי חשוב להפגת לחצים" (צילום: סיני קורן)
      פרופ' רפי מן. אמצעי התקשורת משמשים גם כלי חשוב להפגת לחצים"(צילום: סיני קורן)

       

      לצד הבעייתיות, פרופ' מן רואה גם נקודות לחיוב בתפקוד התקשורת. "כלי התקשורת מודעים לכך שיש להם אחריות והם חייבים להציף בעיות. למשל, מתריעים כעת שוב ושוב על חוסר אמצעי המיגון של אנשי הרפואה, וזוהי חובתה של עיתונות במדינה דמוקרטית. יש מי שיגידו: למה להלחיץ? ויש מי שיגידו: זאת האחריות שלכם.

       

      "במקביל לכך אפשר לראות שאמצעי התקשורת משמשים גם כלי חשוב להפגת לחצים: בעיתונות הכתובה, למשל, לצד עמודי החדשות, בחלקים הפנימיים מספקים חומרים רכים יותר למבוגרים ולילדים. גם בטלוויזיה משדרים תוכניות מיוחדות לילדים בבית, יש גם כמות עצומה של סדרות טלוויזיה בצפיית בינג', כך שלתקשורת יש גם יכולת להרגיע".

       

      נשים מתמודדות טוב יותר מגברים

      הפסיכולוג האמריקאי סטיבן סטונסי התייחס להבדלים בין נשים וגברים בכל הקשור לצריכת יתר של חדשות. במאמר למגזין Psychology Today, הוא כתב כי נשים פגיעות יותר לחשיפה מאסיבית של חדשות. הן מפתחות תחושה של חוסר ערך, דחייה וחוסר ביטחון, מדווחות על חוסר אמון לגבי העתיד וחוששות מאיבוד הזכות לשלוט בגופן. גם הפרטנרים הגברים מרגישים אכזבה וכעס מהחדשות, אולם לא חשים אותו סוג של בגידה. לכן קשה להם להבין את הנטל הרגשי של הנשים שלצדם, שחשות כתוצאה מכך מבודדות עוד יותר.

       

      אולם, מציין סטונסי, הדבר שגורם את הפגיעות הגדולה יותר של נשים הוא גם החוזקה הגדולה ביותר שלהן: הרצון לתקשר, לטפח ולהגן. למעשה, מתבלט כאן מודל נשי של התמודדות עם לחץ Tend and befriend, כפי שקראה לו הפסיכולוגית שלי טיילור. בניגוד למודל הגברי של Fight or flight, המודל הנשי דוגל בהתאספות והתקבצות תחת איום, לשם הגנה ותמיכה משותפות. הנשים בונות ומטפחות את הרשתות החברתיות שלהן – בעיקר בחברויות עם נשים אחרות – כדי לנהל את תנאי הלחץ שלהן ולתפקד טוב יותר.

       

      לשלוט על השלט

      ==============

      5 טיפים של ד"ר אילן טל

      1. מנו את אחד מבני המשפחה לאחראי על איסוף המידע ועדכון האחרים מה מותר ומה אסור.
      2. היצמדו רק לערוץ מידע אחד ולזמנים קבועים של צריכתו.
      3. במקום להיצמד לחדשות, מצאו חלופות: צפייה בסרט עם הילדים, פעילות ספורט, בישול, כל דבר שיכול להסיח את הדעת ולמלא את הזמן.
      4. שימו לב אילו מחשבות עולות ומגבירות את רמת הלחץ, ואז החליטו לחשוב עליהן יותר מאוחר, אפילו לדחות אותן לעוד חמש דקות. העיקר לא להיכנס למערבולת אי־השקט. הדחייה מעניקה תחושת של שליטה וכשירות, שהנה אנחנו יכולים לעשות משהו לטובת עצמנו.
      5. לעתים אין מנוס מטיפול פסיכולוגי רגשי או התנהגותי ובמצבי חירום, ליטול תרופות הרגעה, בהתייעצות עם רופא, כמובן.

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד