קשה להפסיק לחשוב על קורבנות השפעת הספרדית, עכשיו כשווירוס קטן מוכיח שכל הסיפור שסיפרנו לעצמנו על הקידמה – שמככבים בו האנטיביוטיקה, הטיסה לחלל והטלפון הסלולרי, הוא אשליה אחת גדולה. למעשה, אנחנו בעצם מאוד דומים, כשאורגניזם חד-תאי אחד עושה בנו שמות היום, בדיוק כמו לפני מאה שנה.
אבל, יש גם דברים שהשתנו. אחד מהם הוא הדיגיטל. זו המגפה הראשונה בהיסטוריה שבה החולים, הנשאים והנבדקים מחוברים לרשת כלל עולמית. איך נראית מגפה בעידן הרשתות? האם אנחנו מבוהלים יותר? האם אנחנו מעודכנים יותר? האם אנחנו מצליחים יותר להירגע?
קהילה של מתמודדים ברשת
המומחים השונים מתלוננים שהרבה מהמידע שמופיע ברשת הוא "פייק ניוז". בכיר בארגון הבריאות העולמי טען לפני שבועיים שהמגיפה העיקרית שיש להתמודד איתה היא האינפודמיקס. לשיטתו, החיסון שיש לפתח הוא חיסון נגד הווירוס שמפיץ מידע לא בדוק בקרב ההמונים. למשל, את השמועות ששום יכול לחסן נגד המחלה, שהווירוס ברח ממעבדה לנשק ביולוגי או שהתמותה בסין גדולה מן המדווח.
אין ספק שברשת ישנו גם מידע לא בדוק, ושקשה מאוד להבחין בין "פייק ניוז" לניוז. אבל, עם זאת, לא ניתן להתייחס לרשתות החברתיות רק כאל ספק מידע באיכות מפוקפקת. הרשתות, על פי ד"ר קינן מייצרות מקום שאין לו תחליף בימים אלה – מקום שבו אנחנו יוצרים קהילה של מתמודדים, מקום שבו אנחנו מגבשים את הסיפור של המגפה ונותנים לו מובן ופרשנות.
המדיה הישנה, אגב, לא מספקת את התפקיד הזה. "המומחים שמדברים כיום במדיה הישנה נותנים לנו מידע והנחיות", מסביר קינן. "הם עושים זאת לא פעם בענייניות ובחוסר רגש, ומשרטטים תרחישים מבעיתים ונתונים מזוויעים בפנים קרות וחתומות. כשאנחנו שומעים אותם אנחנו לומדים איך להתנהג, אבל גם הופכים למפוחדים.
"הרשת מספקת את המקום שבו אנחנו יכולים לספוג את זה, לשתף בזה, לפרש את הדברים. וזה דבר חשוב מאוד עבורנו במגפה הזאת, לכן המגפה כל כך ויראלית לא רק בממדים הרפואיים, אלא גם בעולם הדיגיטלי. אחת הסיבות שבגללה הרשת חשובה ורלוונטית דווקא במגפה הזו, היא שווירוס הקורונה כל כך חמקמק. הווירוס הוא בלתי נראה לעין. הוא עובר מאדם לאדם ומפיץ את המחלה, אבל אין לו פנים. אנחנו נדרשים לדמיין אותו, ואחד הדברים שעוזרים לנו לדמיין הם האמצעים הוויזואליים".
לשתף בבידוד, להניע לפעולה
וזה אכן חלק גדול מהנעשה ברשת. לא רק הפצת מידע אלא המחשה, שמדגימה לאו דווקא את האופן שבו הווירוס עצמו נראה או פועל, אלא את האופן שבו נראים חיינו תחת השפעתו. בישראל למשל, הופצו בשבוע האחרון הסרטים של זמרי המרפסות באיטליה. "מה שבחרנו לצטט, להעביר ולהדביק בו היה את הדוגמה הנפלאה לכך שאנשים מצליחים להתגבר על הריחוק שנכפה עלינו, על הצורך לפרק את הקהילה האנושית ועל הדרך לייצר קרבה וקהילה גם בתנאי בידוד", אומר קינן.
אבל לא רק הזיופים של "איי לאב יו בייבי" מכל מרפסת איטלקית שלוו באורגן ביתי ובגיטרה לא מכוונת היו הדרך של האנושות לעודד את עצמה, אלא גם ההפצה של ההקלטות שלהם ברשת. יש מי שמעלים תמונות מהבידוד, יש מי שבחר לשתף בביטוי לאהבה שנשקף מן האוכל שהכינה לו זוגתו ל-14 ימי בידוד, ואחרים מעלים עצות מה לעשות עם הילדים כשסבא וסבתא לא יכולים לעזור. מדי יום קמות גם יוזמות כמו עזרה לעצמאים או כאלה שנודו להפגת את הבדידות עבור המבודדים והקשישים שנשארים לבד בבית.
כמו כן, בשבוע האחרון החלו רבים להחליף כאות הזדהות את תמונת הפרופיל שלהם לתמונה שעליה מתנוסס הכיתוב StayTheFuckHome #. "התנועה הזו עוברת מהפצה של הומור, נחמה והפגת בדידות להנעה של אנשים לפעולה", אומר קינן. "באמצעות ההשטאג שמאגד את כולם, נוצרת פה למעשה תנועה חברתית שנועדה ללכד אותנו לעשות את הדבר היחיד שיכול להציל כאן הרבה אנשים והוא להישאר בבית".
השיתופים האלה, הסרטונים הוויראליים והנרטיב המשותף יוצרים מאיתנו קהילה. קהילה שחוצה גילים, אזורים גאוגרפיים וגזעים. הם מאפשרים לנו לחוש את הדברים ביחד, לפחד ביחד, לתת תקווה ולנחם זה את זה. הרשת, אם כן, אינה רק המקום שבו נוכל למצוא ערב רב של "פייק ניוז" מעורבב עם ניוז שמקדימים את המומחים ושקשה מאוד להבחין ביניהם, אלא גם אתנחתה ומקום של הקשבה, חוויה ושותפות.
