נח בראון לא חשב אפילו לרגע אחד להפסיק לעבוד עם פרוץ משבר הקורונה. העבודה שלו אולי לא חיונית למשק ולחברה בטווח הקצר, ושום דבר חמור לא היה קורה אם הוא היה מחליט לנוח קצת בבית, אבל לטווח הארוך מישהו היה נפגע מכך: אדם עיוור, שמחכה חודשים ארוכים לכלב נחייה שיעזור לו להתנהל בעולם וישפר בכך את איכות חייו.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
בראון הוא מנכ"ל המרכז הישראלי לכלבי נחייה שבמושב בית עובד. המרכז הוקם לפני 25 שנה, ומאז, מדי שנה הוא מצליח לסייע ל-35 אנשים עיוורים ולהצמיד לכל אחד מהם כלב נחייה. מדובר בתהליך מורכב, שנמשך יותר משנה, כך שבראון רואה את עצמו כעובד חיוני לכל דבר ועניין. "כמו כולם, גם אנחנו נמצאים במשבר ומנסים לצמצם פעילות", הוא אומר, "אבל כארגון שמשפר חיים של אנשים עיוורים או בעלי לקויות ראייה, אנחנו מחויבים כלפי האוכלוסייה הזו, וגם כלפי אנשי הצוות שעובדים כאן, כלפי התומכים שלנו וכמובן כלפי הכלבים".
איך כלבי נחייה עוזרים לעיוורים? צפו:
להיכנס דרך החלון
בראון (59), נשוי לאורנה, אב לשניים וסב לשניים, נולד ברמת חן. אביו, שבתי בראון, היה אמן ומורה בבצלאל, ואמו לידיה עבדה כמזכירה רפואית בבית החולים שיבא. בנעוריו גר בקיבוצים מחניים וכברי, שם החל לטפח אהבה לטבע ולבעלי חיים. "במשך כל הילדות היו סביבי פרדסים, חולות והרבה ירוק", הוא אומר. הזיקה לכלבים התהדקה כשהוא התגייס לצבא ושירת כצנחן ביחידת הכלבנים של צה"ל, שמפעילה כלבים למשימות בתחום הלוחמה בטרור, החיפוש וההצלה. אחרי השחרור הצטרף לרשות שמורות הטבע והחל לעבוד כפקח בשמורת חי-בר שביטבתה.
המסע להקמת מרכז לכלבי נחייה התחיל כשהוא שמע על פעילותם של הכלבים הללו ועל חשיבותם לחיי האדם העיוור, והחליט להקים מקום שיאמן אותם. "נסעתי לאגף השיקום של משרד הביטחון, וטרקו לי את הדלת שם", הוא נזכר. "אמרו לי: 'ניתן לעיוור מקל. למה שניתן לו כלב? זה עולה המון כסף'. אבל אני הייתי צעיר, בשנות ה-20 לחיי, עקשן מאוד, אז החלטתי לנסות להיכנס דרך החלון". ללא פרוטה בכיסו, אבל עם חזון גדול בליבו, החליט לטוס עם אשתו אורנה לניו יורק ולנסות למצוא שם גורם שיאמין בו וברעיון שלו. "הכל נבע מהאהבה שלי לאדם, לבעלי חיים בכלל ולכלבים בפרט", הוא אומר. "זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל; ניו יורק יכולה להיות מאוד אכזרית; לא היה לי כסף, אבל היו לי מטרה וחלום. עבדתי כדוג-ווקר והתנדבתי בארגון יהודי למען עיוורים, שם אפשרו לי ללמוד איך לאלף כלבי נחייה".
רגע לפני שהחליט לחזור לישראל, פגש את נורמן לוונטל, מי שלימים היה לשותפו בהקמת המרכז הישראלי לכלבי נחייה. "כמעט התייאשתי, ואז סידרו לי פגישה עם הקונסול הישראלי, ששמע על החזון שלי וחיבר ביני לבין נורמן, איש עסקים שתמך בקהילה היהודית. הוא האמין בי ובמשימה, ויחד יצאנו למסע. נורמן, שנפטר לפני חודש, היה הרבה יותר משותף שלי: הוא היה האבא הרוחני שלי, חבר ומנטור".
התחנה הבאה של בני הזוג בראון הייתה לונדון, שבה הם למדו איך לנהל כלבייה ולהכשיר מדריכים לכלבי נחייה. עם כל הידע הזה חזרו השניים לישראל והקימו עמותה, בעוד לוונטל מייסד אגודת ידידים בארצות הברית ומתחיל לגייס תרומות. "מצאנו בית עם חלקת אדמה קטנה בעמק חפר, שבו התמקמנו לכמה שנים", מספר בראון. "הקמנו שם כלבייה עם תשעה כלבים שאותם הכשרנו. אחר כך עברנו לבית עובד, שבו הקמנו את ביתנו ואת המרכז".
להתנהל עם עיוורון
מדי שנה מגיעים למרכז 130 גורים, והכשרתם נמשכה כשנה וחצי. בגיל שמונה שבועות הם נמסרים למשפחות אומנות, שדואגות להם לבית חם ולאימון בסיסי במהלך השנה הראשונה. לאחר מכן הם חוזרים למרכז למשך מספר חודשים, שבמהלכם הם עוברים אימונים על ידי מדריכים מקצועיים, ונבדקת התאמתם לשמש ככלבי נחייה, לפי מספר פרמטרים: רמת יציבות, עמידה בתנאי לחץ, הליכה על משטחים שונים, תגובות שונות ועוד. "הכלבים שנמצאו הכי מתאימים לנחייה ממשיכים לשלב הבא, שבו אנחנו בודקים אם הם מתאימים ללוות אדם עם עיוורון", מסביר בראון. "יתר הגורים יכולים להימסר למשפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים או לחיילים הסובלים מפוסט-טראומה. בשני המקרים הם מספקים ביטחון".
התאמת הכלב לאדם העיוור היא תהליך מורכב בפני עצמו. "בשלב הראשון העיוור יוצר איתנו קשר", מפרט בראון, "וזה יכול להיות מהלך לא קל עבורו. נתקלנו במקרים שבהם האדם מתבייש בעצם הפנייה אלינו. לפעמים מדובר באדם שזה עתה איבד את ראייתו, והוא עדיין מעבד את זה נפשית ופיזית ולא תמיד יודע איך להתנהל עם הנכות. כדי לוודא בשלות ומידת התאמה פיזית ונפשית לכלב נחייה, נציג שלנו מגיע אליו לביקור בית. במהלך הבדיקה אנחנו מתייחסים למידת הניידות של העיוור ויוצאים איתו החוצה כדי לבחון את ההתנהלות שלו עם מקל. אם מתברר שהאדם בשל ומעוניין, הוא מוזמן אלינו למרכז ויוצא לטייל עם שניים-שלושה כלבים, שמהם יבחר אחד. בשלב הבא מוזמן העיוור לקורס של שלושה שבועות, בתנאי פנימייה, שבו הוא לומד על החיים עם כלב נחייה, כולל טיפול ואופן התנהלות. אחרי שהקורס מסתיים, מגיע מדריך שלנו לביתו של העיוור במטרה לעזור לו לבנות את השגרה ולבסס את הביטחון שלו ושל הכלב במרחב המשפחתי. גם אחר כך, אנחנו שם כל הזמן, בקשר טלפוני, בביקורי בית ובמתן מענה לכל צורך או בקשה".
הכלב אמור לשרת את העיוור כשמונה שנים. "כשהוא בן עשר, אנחנו מתחילים לחשוב איך הוא יוצא לפנסיה", אומר בראון, "ומתחילים להרגיל את העיוור לכלב חדש".
וכל זה אינו עולה לעיוור ולו שקל אחד. "השירות הוא חינמי עבור כל אדם עם עיוורון שמעוניין לקבל כלב נחייה, ונמצא מתאים", אומר בראון. "אנחנו מדווחים על כך למשרד העבודה, ואם מדובר על נכה צה"ל, גם למשרד הביטחון, והאדם מקבל סובסידיה חודשית עבור הכלב". ומה בראון מקבל? בעיקר סיפוק. "אנחנו עדיין כאן בזכות תורמים מחו"ל ומהארץ, בזכות המשפחות שמגדלות את הגורים בשנה הראשונה, ובזכות המתנדבים שלנו", הוא אומר. עד היום בראון ממשיך לפעול מתוך תחושת שליחות עמוקה. "אני רוצה שכל ילד וילדה וכל אדם בציבור כולו יידעו ויבינו מה זה אומר, להיות אדם עם עיוורון או עם לקות ראייה, ושמערכת החינוך תעלה את המודעות לכך", הוא מכריז. "חשוב שאנשים יידעו איך מתנהגים עם כלב נחייה שפוגשים ברחוב, שמוסדות ציבוריים ופרטיים יבינו שכלב נחייה יכול להיכנס כמעט לכל מקום, כי הוא משמש כעיניים של העיוור, ושהכלב לא מצריך תשלום נוסף בנסיעה בתחבורה הציבורית או מחסום על פיו. חשוב לגדל דור שיהיה פתוח לקבל את השונה ואת האדם עם הלקות".
גם היא נעזרת בכלב נחייה. הקליקו על התמונה:
