עדי שימרון מציגה: המגיפות של פעם והאישה שבזכותה יש כיום חיסונים

ההיסטוריונית הצעירה מעלה לרשת בימים האחרונים סרטונים והרצאות על דברים שקרו לפני מאות שנים. לדעתה, זה יכול לעזור לנו לפענח את המציאות הנוכחית

זהר אליה טוריאל

|

24.03.20 | 02:09

עדי שימרון. למטה: הסרטון על ממציאת החיסונים. "אני מלמדת דברים שאף אחד לא חושב שהם חשובים, אבל אני כן" (צילום: אביגיל עוזי)
עדי שימרון. למטה: הסרטון על ממציאת החיסונים. "אני מלמדת דברים שאף אחד לא חושב שהם חשובים, אבל אני כן" (צילום: אביגיל עוזי)

ההיסטוריה היא החיים של עדי שימרון, ו"היסטוריה זה החיים" הוא שם הבלוג של ההיסטוריונית הצעירה, שאוהבת ללמד על דברים שקרו פעם ואיכשהו נשכחו בדרך. בלי תמיכה של שם מוסד היא חוקרת אירועים שהיו ומוצאת את הזווית האחרת של הדמויות ההיסטוריות שלפעמים קשה לזכור שהיו אנשים כמונו בדיוק.

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

"מלמדים אותנו על ההמצאות והמחקרים של גלילאו גליליי, לדוגמה", אומרת שימרון, "אבל רובנו לא יודעים דברים לא פחות חשובים עליו: למשל, שבשלב מסוים אשתו נפרדה ממנו והלכה לגור עם גבר אחר. היו להם שתי בנות ובן; היא לקחה את הבן, והוא נעשה אב חד-הורי לשתי בנות קטנות. איך הוא הצליח לשלב בין קריירה לבין גידול הבנות לבד? דוגמה נוספת: תומס אדיסון. כולנו יודעים שהוא המציא את נורת החשמל, אבל אף אחד לא מדבר על שיטות השיווק שלו, והוא היה גאון שיווקי. הוא חיפש משקיעים פוטנציאליים, וכדי להדליק אותם, הכניס אותם לחדר חשוך, ובבת אחת הדליק אותו. האנשים האלה מעולם לא חוו אור חשמלי, ואחר כך הם אמרו שזה היה כמו לראות צבע חדש".

 

צפו בה מספרת על אדיסון:

 

 

במציאות שבה אנחנו צריכים להפעיל שיקול דעת כדי להבחין בין חדשות אמיתיות לבין פייק ניוז, שימרון רוצה שנעשה אותו דבר גם עם החדשות הישנות שלימדו אותנו – ההיסטוריה. "הרי חלק מהדברים שלמדנו באמת קרו, אבל חלק גם לא. הכל תלוי במי שכתב את ההיסטוריה", היא אומרת. "אני קוראת ספרים, חוקרת באינטרנט ומביאה את מה שאני מבינה מתוך הידע שאספתי. כשבסוף הרצאה שואלים אותי: 'רגע, אז מאיפה אנחנו יודעים שמה שאת אמרת הוא נכון?' אני אומרת: 'סימן שהבנתם הכל'".

 

ולא משנה איך מסתכלים על ההיסטוריה, היא הרי תמיד חוזרת. בימים אלה של בידוד, שימרון נותנת הרבה הרצאות אונליין, בהן אחת שעסקה בהתמודדויות עם מגיפות בעבר. היא גם העלתה לרשת סרטון שמספר על אמא מודאגת אחת, שבזכותה יש לנו חיסונים נגד אבעבועות שחורות (ראו בראש הכתבה): זוהי ליידי מונטגיו, שנולדה באנגליה בסוף המאה ה-17, יצאה עם בעלה לשליחות בטורקיה, ושם גילתה שהנשים הטורקיות המבוגרות עושות "מסיבת חיסונים" לילדים, ובהן הן מקיזות דגימה מנגיף לשריטה קטנה על הידיים של הילדים. אותה ליידי חיסנה את שני ילדיה, ובזכות קשריה בשכבות האצולה העבירה את הפלא לאנגליה, ומשם לכל אירופה. "הכרת התהליכים שהביאו אותנו למה שאנחנו היום, הופכת אותנו לאנשים יותר טובים", אומרת שימרון. "ההיסטוריה אומרת לי דברים על עצמי, על החיים, ומאפשרת לי להבין את המציאות יותר טוב".

 

שימרון עם תעודת התואר השני בהולנד. "הכרת התהליכים הופכת אותנו לאנשים יותר טובים"
    שימרון עם תעודת התואר השני בהולנד. "הכרת התהליכים הופכת אותנו לאנשים יותר טובים"

     

    לחשוב בצורה אחרת

     

    עם חיוך שלא יורד מהפנים, אנרגיות בלתי נדלות ודיבור בקצב מהיר, שימרון (39), תושבת הרצליה, רווקה, לא בדיוק תואמת את הסטיגמה של תולעת ספרים. כשהיא מדברת בהתלהבות על אנשים שמתו לפני 100 או 200 שנה, זה מרגיש כאילו הם חיו בתוכנו לא מזמן, במיוחד כשהיא בוחנת אותם לפי פרמטרים מודרניים. "כשמדברים על חדשנות, למשל, זה תמיד פייסבוק או סטיב ג'ובס, אבל אלה דברים שקורים עכשיו, בעוד שאני מסתכלת על תהליכים דומים שקרו לפני 100 שנה" היא אומרת. "מה שנראה היום מובן מאליו, לא קיים כל כך הרבה שנים, וזה פותח את הראש ומאפשר לחשוב בצורה אחרת".

     

    היא גדלה בהרצליה, ומגיל צעיר חשבה בצורה אחרת, כתבה סיפורים ושירים והייתה פעילה מאוד. "קראתי ספרים, עיתונים וכל מה שהיו בו אותיות", מעידה שימרון. היא גם הייתה כתבת נוער במגזין "ראש 1", למדה תיאטרון, השתתפה בתנועת נוער בינלאומית שהפגישה בני נוער ממדינות שונות, ואחרי השירות הצבאי חזרה אליה כמדריכה וכמלווה של משלחות לחו"ל. את התואר הראשון שלה, במדעי המדינה ובסוציולוגיה, למדה באוניברסיטה העברית, ובמהלכו היא הצטרפה לפורום צעירים ישראלי לשיתוף פעולה ולקירוב בין ישראל לשכנותיה ולפלסטינים. "נסעתי במסגרתו להרבה כנסים ומפגשים בין-תרבותיים, ארגנתי משלחות לחו"ל, והכל תוך כדי לימודים. עבדתי מהבית, ואנחנו מדברים על 2002, כשהכל היה בטלפונים, מכתבים ומעטפות. ההשקעה הייתה אדירה. יצא לי לייצג את ישראל בהרבה סיטואציות לא רשמיות כישראלית או כיהודייה יחידה בחדר, וחוויתי מצבים לא נעימים. הרבה פעמים עימתו אותי עם המצב, ולמדתי איך להתמודד עם זה. למדתי לא רק איך לשכנע או לגרום לאנשים להבין את הצד השני, אלא בעיקר איך לנהל שיחה ודיון, ושגם אם לא מסכימים איתי, זה לא אומר שאני לא צודקת. למדתי להבין שלאנשים שחיים אחרת יש דעות שונות".

     

    עם הרקע הזה בחרה לעשות תואר שני בלימודי קונפליקטים וזכויות אדם, שאותו למדה באוטרכט, הולנד. עם חזרתה לישראל החליטה לבדוק את התשוקה לחינוך ולהוראה, שתמיד הייתה לה. היא שלחה קורות חיים למספר חטיבות ביניים, והמשרה שהוצעה לה, הייתה, לגמרי במקרה, של מורה להיסטוריה. "אז לא ידעתי שהמפגש עם ההיסטוריה יהיה אחד הגורליים בחיי", היא אומרת. "כבר בשנה הראשונה התאהבנו יחד, התלמידים ואני, בימי הביניים. התלמידים הם לב, נשמה וצחוק, וקיבלתי מהם המון. הרגשתי הכי אני. גם אם היה לי בוקר רע – בכיתה מצב הרוח משתנה. כמובן שעברתי גם דברים קשים כמו שעובר כל מורה בארץ, אבל הרגשתי שיש לי משימה: לעניין את התלמידים ולגרום להם להתחבר גם לנושא שנחשב הכי משעמם. בגיל הנעורים כולנו מתחילים להתעניין בעולם סביבנו ורוצים להבין אותו יותר טוב. ההיסטוריה היא כלי שמאפשר ללמוד על העולם בצורה רחבה ועמוקה. בגיל שיש בו הרבה שאלות, ההיסטוריה יכולה לתת הרבה תשובות".

     

    שימרון בהרצאה. "התלמידים ואני התאהבנו בימי הביניים" (צילום: מעיין בודנשטיין)
      שימרון בהרצאה. "התלמידים ואני התאהבנו בימי הביניים"(צילום: מעיין בודנשטיין)

       

      רמה גבוהה, אבל לא כבדה

       

      לפני כשנה וחצי פתחה את הבלוג שלה, החלה להפיק סרטונים קצרים ולהרצות. היא הוציאה תעודת הוראה, אבל בספטמבר האחרון עזבה את בית הספר על מנת להתמסר להיסטוריה. כיום היא נותנת הרצאות אונליין בלבד, אבל בימים יותר רגועים היא גם מבקרת במרכזים קהילתיים, בבתי דיור מוגן ובחוגי בית. "דווקא אוכלוסיית המבוגרים קצת מוזנחת במה שקשור להרצאות", היא אומרת. "אין להם כל כך הרבה הזדמנויות ללמוד ולאמן את המוח. אבל גמלאים הם קהל מדהים". לדבריה, בהרצאות שלה היא מקפידה לשמור "על רמה גבוהה, אבל לא כבדה".

       

      מה הכי מעניין אנשים, בדרך כלל?

      "סיפורי אהבה הולכים ממש טוב, וגם סיפורים על אנשים מאוד חשובים שלא מכירים אותם, כמו אבי האיחוד האירופי, ז'אן מונה: הוא נראה כמו פקיד, אבל היה לו סיפור אהבה סוער עם איטלקייה שהייתה צעירה ממנו ב-20 שנה. או קורה קורלינה, משוררת ברזילאית שנולדה בסוף המאה ה-19, הוציאה ספר שירים ראשון בגיל 70 ונהפכה למשוררת לאומית. למי פה אכפת ממשוררת ברזילאית? אבל היא השראה מטורפת לכל בני האדם בכלל, וכוח נשי בפרט. ואגב, היה לה רומן עם גבר נשוי".

       

      אם את רוצה להיות היסטוריונית פופולרית, כמו ברברה טוכמן או יובל נח הררי, את לא חושבת שתצטרכי את ההכרה האקדמית, את הדוקטורט?

      "אם וכאשר אעשה דוקטורט, זה לא יהיה בשביל החותמת, אלא בשביל הלב והנשמה. כרגע יותר חשוב לי להשמיע את הקול שלי. אני אוהבת את הידע הרוחבי; לא רוצה להתמקד בחקר של נושא מצומצם אחד ולחלוק אותו רק עם אנשים שעושים מחקר. כשמסתכלים על מגוון תחומים, מקבלים תמונה רחבה. אני מלמדת דברים שאף אחד לא חושב שהם חשובים, אבל אני כן".

       

       

         

        גם הוא מעביר שיעורי היסטוריה, אבל מסוג אחר. הקליקו על התמונה:

         

        "הסיפור של המשפחה שלי לא מסופר בבתי ספר". הקליקו על התמונה (צילום: תומי הרפז)
        "הסיפור של המשפחה שלי לא מסופר בבתי ספר". הקליקו על התמונה (צילום: תומי הרפז)

         

         

         

         

         

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד