"רק מי שחווה בדידות אמיתית, יבין מה הקשישים עוברים בימי הקורונה"

ילדותה של איילה פרל בבלארוס נחלקה בין הבית, שבו היא גדלה כנוצרייה וענדה שרשרת עם צלב על הצוואר, לבין החוץ, שם ספגה הצקות חוזרות ונשנות בגין חזותה "היהודית". ביקור אצל קרובי משפחה בישראל יצר חיבור עז בינה לבין שורשיה היהודיים, ובנעוריה היא עלתה לבדה לארץ ולמדה בפנימייה חרדית. היא סבלה מבדידות קשה, אבל גיבשה ודייקה את מרכיבי זהותה. כיום היא מציגה את סיפורה, במסגרת תיאטרון בובות, במטרה להקל על עולים חדשים אחרים את הקליטה בארץ.

מי את?

"איילה, בת 33, נשואה לפיני ואמא של נועה-נטע (13), עדינו-דב (11), שרה-צוריה (8) ואבישי-אלעזר (5), גרה ביישוב סוסיא שבדרום הר חברון".

ומה את עושה?

"אני אמנית, בעלת תיאטרון הבובות איילושקה וגם מאמנת ובעלת סטודיו לאימוני כושר. בעלת תואר ראשון בדרמה ובתיאטרון ממכללת אמונה".

עם ההורים והאח בבלארוס. "הייתי כהה עם עיניים מלוכסנות"

שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?

"נולדתי בשם אוֹלה וגדלתי בעיר וורונז' שברוסיה. אבי, יליד בלארוס, שירת כמהנדס תשתיות בצבא הרוסי והגיע לבית ספר לקצינים ברוסיה, שם הוא הכיר את אמי, שהייתה בוגרת קונסרבטוריון ורכזת במתנ"ס העירוני. אבי לא יהודי, ואילו אמי גדלה לאם יהודייה ולאב נוצרי. הבית שהקימו היה נוצרי, ולי לא היה מושג שאני יהודייה. כשהייתי תינוקת, נשלחנו על ידי הצבא לאוזבקיסטן, שם נחשבתי לרוסייה, ובגיל חמש העבירו אותנו לבלארוס, וגם שם הייתי שונה: בעוד שרוב חבריי לכיתה היו בהירים, אני הייתי כהה עם עיניים מלוכסנות. הילדים קראו לי 'יהודייה' כשם גנאי, ולא הבנתי מה הם רוצים ממני: הרי גדלתי בבית נוצרי, והייתה לי שרשרת עם צלב על הצוואר. בקיץ נשלחתי לקייטנה של תנועת הנוער הלניניסטית, וגם שם סבלתי מהצקות וקראו לי 'יהודייה מסריחה'.

"כשהייתי בת עשר, סבתא שלי החליטה לעלות לארץ עם אחיה ואחותה של אמי. הייתי בשוק: ידעתי שבישראל חיים יהודים, ולא הבנתי מה הקשר שלהם למשפחה שלי. שאלתי את אמא, והיא אמרה שלסבתא יש תעודה שאומרת שבישראל היא יהודייה. בגיל 12 שלחו אותי לביקור אצלם. בדמיוני ראיתי מדינה נחשלת, שבה כולם גרים באוהלים או בבתים דלים, אבל כשנחתנו בארץ, חשבתי שהגעתי לאמריקה: השמש זרחה; היו פרחים בחוץ; בבית של דודתי בראשון לציון היו מחשב ועוד חידושים אלקטרוניים שלא הכרתי; הזמנו הביתה פיצה, שעד אז ראיתי רק בסרטים; ובחנויות היה שפע שלא יכולתי אפילו לחלום עליו. לראשונה בחיי ראיתי את הים וגם ביקרנו בירושלים. נהניתי מהביקור, הסתנוורתי מרמת החיים הגבוהה והחלטתי לחזור לכאן.

"שנתיים לאחר מכן ראיתי בעיתון מודעה המזמינה בני נוער יהודים ללמוד בבית ספר חרדי בישראל. לא ידעתי מה זה בית ספר חרדי, אבל דודתי ביררה ואמרה שזה טוב. קנו לי חצאית, החבאתי את הצלב בתוך החולצה, וככה עליתי למטוס לארץ. כשהגעתי, הכל היה חדש לי: המנהג לנשק את המזוזה, שני הכיורים במטבח, הלכות הכשרות, הלבוש ובעיקר העברית, שהייתה זרה וקשה לי. למזלי, הגעתי לפנימייה נהדרת, שבה נתנו לנו חופש יחסי. כל חברותיי ללימודים היו עולות מחבר המדינות, ומיד מצאתי איתן שפה משותפת. פעם בשבועיים היינו יוצאות הביתה, ואני התארחתי אצל קרובי משפחתי. בשבתות האחרות הייתי מוזמנת להתארח אצל משפחות בשכונת הר נוף, והוקסמתי מההווי המשפחתי, מהישיבה המשותפת סביב השולחן בלבוש חגיגי, מהשירה ומהאוכל הטעים. לקראת סוף התיכון בחרתי לי שם עברי, איילה, והרגשתי שלא סתם הגעתי לכאן, אלא שאני ממשיכת דרכו של סבא רבא שלי, שהיה דתי".

בתקופת הפנימייה החרדית. "נתנו לנו חופש יחסי"

בתום התיכון בחרה לעשות שירות לאומי בחברון כסייעת בגן ילדים. "זו הייתה תקופה קשה מאוד", היא אומרת. "חברותיי לשירות, ילידות הארץ, היו נעימות וחברותיות, אבל פתאום ראיתי את הפער ביני לבינן, ולא פעם קינאתי. בשבתות הן היו חוזרות הביתה, להורים, ואני הייתי נשארת לבד. המשכורת החודשית הייתה נמוכה מאוד, וקרה שהייתי רעבה. למזלי, משפחות מהיישוב הזמינו אותי לעשות איתן את השבת. כך גם הכרתי את פיני, כיום בעלי, שהיה אז חייל בסיירת גולני. זמן קצר לאחר ההיכרות התארסנו, וב-2005 נישאנו ועברנו לגור בסוסיא. למדתי דרמה ותיאטרון, ובהמשך גיליתי את תיאטרון הבובות והשתלמתי בתחום. אחרי שסיימתי ללמוד, הקמתי את תיאטרון איילושקה, שאיתו אני נודדת בארץ כבר עשר שנים. בשנה שעברה נבחרתי על ידי מיזם 'קול קורא' של המרכז לתיאטרון בובות בחולון לקבל תמיכה ביצירת הצגה על הצייר מארק שאגאל, וגם זכיתי בסיוע להפקת הצגה שבה אביא את סיפור חיי. בשנים האחרונות גם התחלתי לרוץ, וכיום אני טריאתלטית ומשתתפת בתחרויות. הפעילות הזו עוררה עניין בקרב הנשים ביישוב שלי, ובהשפעתן עברתי קורס מאמנות כושר ופתחתי קבוצות ריצה וחדר כושר לנשים ביישוב. ב-2005 עלו לארץ אמי ואחי הצעיר, דימה, בעוד אבי בחר להישאר בבלארוס. אנחנו שומרים על קשר חם".

בתום תחרות ספורט, עם אמה ובנה. "אני טריאתלטית"

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לאיילה של היום?

"את ילדותי העברתי בניכור ובניתוק מהיהדות שלי: לא ידעתי מי אני באמת. כשעליתי לארץ, הייתי 'הרוסייה': שוב תלושה, לא באמת שייכת, בודדה מאוד. נדרשו לי כוחות אדירים כדי לא לוותר, למצוא את הדרך שלי בדת ובמדינה ולבנות משפחה ובית. היום אני מבקשת להציג את הסיפור שלי כדי להקל על עולים חדשים את חוויית הקליטה בארץ, ולקרב ישראלים אל חוויית ההגירה ואל הבדידות הכרוכה בה".

מסר לאומה?

"בישראל יש דגש עצום על ההווי המשפחתי. להיות לבד בתוך היחד הזה, זה קשה מאוד. האנשים הטובים שליוו אותי בשנותיי הראשונות בארץ ממש הצילו אותי. עבור האדם הבודד, כל דפיקה בדלת, עוגה לשבת או ברכת חג שמח הן עולם ומלואו, בעיקר בימים אלה, כשאנחנו מתמודדים עם נגיף הקורונה, ואנשים מבוגרים נאלצים להסתגר לבד בביתם. רק מי שחווה בדידות אמיתית, כמוני, יכול להבין עד כמה זה קשה. אני מאמינה שלמרות ההגבלות, אפשר לתת לקשישים תשומת לב. אז בואו נפקח עין החוצה ונושיט יד לאנשים הבודדים החיים בקרבנו. זו שליחות ומצווה של ממש".

"הייתי זרה, שונה, כהה. ילדים שאלו אותי אם נשרפתי בתנור". הקליקו על התמונה:

אליזבט כץ. "המוות של אמא כאילו שיחרר אצלי משהו". הקליקו על התמונה (צילום: מירב גביש)