מאחד הקירות בגלריה "הצוק" שבנתניה, מציצה דמותה של דוגמנית-העל ההולנדית לארה סטון מבעד קרחונים המסתירים את תווי פניה. שיערה הבלונדיני נישא אל על כרעמה מפוארת המסמלת אותה כבת האלים. הציור של האמנית אלין אלג'ם הופך את דיוקן הפנים של סטון לחלק מהנוף הארקטי. בשיחה מבסיסה בברלין, היא מספרת כי "בעבודה שני כיוונים: מצד אחד, הפנים הופכות לנוף, איקוניות, בלתי מושגות, גדולות מדי ומפורקות כמעט בשל הגודל והשיבוש הקונטקסטואלי; מצד שני, היא צבעונית ומזמינה, בעוד הנוף הסלעי-קרחוני הוא שחור-לבן, קר וכמעט לא ברור".
לדבריה, הכיוונים המנוגדים והשונים מביעים את האופן שבו אנחנו תופשים יופי, איקוניות ואופי של תשוקה "נשגבת", ובשל כך גם בלתי מושגת: "הדימוי שמתקבל לא 'מסתדר', אבל זה לא מפריע לו להיות שלם. הדיוקן הופך לציור נוף ועוסק יותר באיך שאנחנו רואים אותה מאשר באיך היא עצמה באמת".
לארה סטון, בר רפאלי, יעל בר זוהר, פנינה רוזנבלום ובלונדיניות אחרות מככבות בימים אלה בתערוכה "50 גוונים של צהוב", שעוסקת בתאווה לבלונד בתרבות הפופולרית. האוצר ד"ר גיא מורג צפלביץ' איגד 34 אמנים ואמניות העוסקים בסוגיית הבלונד, אותו צבע שיער נחשק ובלתי מושג.
"הבלונד מסמל זוהר ותהילה, לוכד בקלות את אור הזרקורים מלפנים ומאחור ומעניק לבעליו תחושת מלכות ושליטה", כותב מורג צפלביץ' בפתח המאמר המלווה את התערוכה. "מצד שני, הבלונד מוכפש לעתים קרובות כסממן של העדפת היופי על פני האופי, ואף כעטיפה צעקנית ומצועצעת במיוחד המסתירה תוכן חלול". האומנם?
התערוכה הנוכחית מצטרפת לגל תערוכות שנפתחו בחודש האחרון ועוסקות בדימוי גוף באמצעות מבט על שיער גוף: תערוכת השפמים ושיער הפנים במוזיאון הרצליה, והעבודה "לוסי" המוצגת במסגרת התערוכה הקבוצתית "קוראת לאלה" בבית העיר בתל אביב. "50 גוונים של צהוב", שהיתה אמורה להינעל ב-4 באפריל, סגרה את שעריה בהנחיית משרד הבריאות, אולם רוב העבודות מוצגות בכתבה זו כמעין ביקור וירטואלי.
הנושא לתערוכה נולד בראשו הברונטי של האוצר לקראת יום האישה 2020, אולם חיטוט בביוגרפיה שלו מוצא שני הקשרים מעניינים שוודאי הובילו אותו לחקירת הנושא, גם אם הוא עצמו טוען כי אינו מובל מתוך האישי. בתחילת השיחה הוא מודה שהוא "נשוי לבלונדינית שהיא המוזה שלי", האמנית קרן שפילשר, ובתום השיחה מציין כי אילולא הבלונד, ייתכן שכלל לא היה נולד.
"סבתי ואחותה ניצלו באושוויץ בגלל הבלונד, ומאוד יכול להיות שזה מה שמניע אותי", הוא מגלה. "ד"ר מנגלה, יימח שמו, שלח את דודה של אמא שלי לחיים ואת סבתא שלי, שהיתה צעירה יותר, למוות. למזלה, אחותה הגדולה משכה אותה לשורה של החיים וד"ר מנגלה, שראה הכל, אפשר לה לעשות את זה. ככל הנראה, התייחסו אחרת לבלונדיניות בשואה", הוא מדגיש ומוסיף: "היחס הסלחני לבלונדיניות בשואה מופיע גם בספר 'נוטות החסד' ובסטאלגים שנכתבו. בלעדי אותו בלונד יכול להיות שלא הייתי קיים, כי רוב משפחתי נכחדה בשואה. סבתי נפגשה עם סבי במחנה עקורים בברגן בלזן, שם נולדה אמי בשנת 1948. אני, לשמחתי, יצאתי דומה לאבא שלי ואני לא בלונדיני. אף פעם לא רציתי להיות בלונדיני".
בין הגוונים של מיקי בוגנים לבלונד של מאור קידושים, שני ספרי צמרת שידועים ככימאי שיער מקצוענים – המסע אל הבלונד המבוקש אינו רק דילוג בין בקבוקי חמצן, אלא מסע ארוך שנים אל אידיאל יופי בלתי מושג שמלווה אינספור נשים. "הצבע הזהוב של השיער דומה מאוד לזהב, שכבר בימי קדם נחשב למתכת יקרה מאוד", מוסיף האוצר, "יש עדויות כי נשים רומיות היו קונות שיער משבטים נורבגים וגרמנים כדי לייצר מהם פאות בלונדיניות, אחרות החזיקו שפחות בלונדיניות כדי ליצור משיערן פאות לעצמן". עוד אומר מורג צפלביץ' כי "במאות ה-17 וה-18 בצרפת, נשים בעלות שיער בלונדיני או פאות בגוון זה נחשבו לחופשיות מבחינה מינית, והיצאניות היו מקשטות את ראשיהן בפאה בלונדינית".
בכור ההיתוך הישראלי, לבלונד משמעויות המסמלות גם מעמד וניוד. אירופאיות מול לבנטניות, אשכנזיות מול מזרחיות, בלונדיניות אמיתיות מול שחורדיניות – אותו שם גנאי חוצה עדות, אשר מסמל את אלו שצובעות את שיערן. בסדרת הדוקו של אורנה בן דור "בלונד" מ-2006, היא גילתה שבירוחם אחוז הנשים הצובעות לבלונד הוא הגבוה ביותר בישראל ביחס למספר התושבים. מורג צפלביץ' עצמו נזהר כשהוא מדבר על שחורדיניות. "המושג הלעגני 'שחורדינית' מבקש להזכיר למי שאינם ממוצא מערבי אלא מזרחי, ששורשי שיערם שחורים כי לעולם לא יצליחו להשתייך למערב היוקרתי", הוא אומר.
"הקלות שבה ניתן להשחיר שיער בלונדיני או להבהיר שיער שחור ולחמצן את השורשים – הופכים את הבלונד מגורל פיזי לסחורה נרכשת", הוא מוסיף ומציין תצלום של פנינה רוזנבלום שיצר הצלם המנוח מיכה קירשנר ב-1992, שבו היא מצולמת פשוקת שפתיים ולבושה באוברול מנומר. "פנינה רוזנבלום היא 'שחורדינית מצליחנית'", הוא ממשיך, "היציבה שלה מדמה פיסול אירופאי מתקופת הרנסנאס, והתצלום כולו מרפרר לתולדות האמנות, לשיח הפוגעני על שחורדיניות ואידיאל היופי שקשה להתחמק ממנו בתערוכה הזאת".
עבודה נוספת הפוגשת את הכמיהה לבלונד בחברה לא-לבנה היא "קנאת האישה השנייה" של הצייר יובל קידר, הנשוי לצעירה קנייתית. בעוד בקדמת התמונה מופיעה אישה כהת עור חמושה בפאה בלונדינית, מאחוריה ניצבים גבר ואישה המציגים מבט עורג אליה. "הציור מציג את משאת הנפש של הרבה נשים אפריקאיות לסגל לעצמן מראה מצליחני-אמריקאי, תוך אימוץ בלונד זוהר שאינו שחור ומקורזל", הוא מסביר. בהקשר זה הוא מציין כי במחקר שעשה, גילה כי תכשירי צביעה לבלונד גבוהים יותר באפריקה ובקרב נשים אפרו-אמריקאיות. "לעומת זאת", הוא מוסיף, "במדינות סקנדינביה רבים צובעים לשחור, כדי להיראות אקזוטיים".
יצירות האמנות בתערוכה מתייחסות לבלונד בתשוקה מול ביקורת, בהערצה מול אירוניה. בין העבודות אפשר למצוא כלוב "בלונדיני" של האמן רונן רז, "שאולי מונע התפתחות של נשים בלונדיניות בגלל יחס מזלזל של החברה", מסביר מורג צפלביץ'. עוד בתערוכה: התייחסויות לדמויות פופולריות בעולם הבידור הישראלי כמו טהוניה רובל וסתיו סטרשקו, בציור היפה של מרגו גראן "טהוניה וסתיו", המציג את השוני בין הדוגמנית ממוצא אתיופי לזו שממוצא אוקראיני, או שתי העבודות בכיכובן של בר רפאלי ויעל בר זוהר - הראשונה בעבודה של אמנית הקרמיקה מוריה אדר פלקסין, עם תבליט על כד של בר רפאלי אל מול גדודי פפראצי; השנייה בתצלום השנוי במחלוקת של מיכה קירשנר מהסדרה "הישראלים", כשבר זוהר בת ה-15 שוכבת על סוס כהה ושיערה הבלונדיני נשפך הצידה כליידי גודייבה. "זה תצלום חשוב ואיקוני, שהייתי חייב בתערוכה", מסכם האוצר.
והאם אידיאל היופי של נשים בעתיד יהיה שעיר במיוחד?
