פעמיים בחייה יצאה רחל שבתאי-כהן למלחמה למען בנה, קיוון. הפעם הראשונה הייתה כשהתייצבה, אישה יהודייה לבדה, מול אייתוללות באיראן, ארץ הולדתה, והתחננה שייתנו לה לצאת משם עם ילדיה. הפעם השנייה הייתה אחרי שהבן נורה על ידי צלף פלסטיני במהלך שירותו הצבאי בעזה, והיא נאבקה במערכות הממסדיות בארץ כדי לקבל אישור תקדימי לתרום את זרעו.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"יש צעירים שחולמים על טיולים בחו"ל, עבודה, בילויים, אבל בני קיוון תמיד רצה ילדים", היא אומרת. "כשהגיעו הקצינים אליי הביתה עם ההודעה על מותו, נכנסתי לחדר שלו, שברתי את המסגרת של התמונה שלו והתחלתי לדבר איתו. אמרתי לו: 'כל כך אהבת ורצית ילדים ומשפחה, ועכשיו יקברו אותך ולא יישאר כלום'. פתאום הרגשתי שהוא עונה לי: 'אמא, עוד לא מאוחר, את יכולה לקחת את הזרע שלי'. בעלי והקצינים חשבו שהתחרפנתי. הם מעולם לא שמעו על דבר כזה, וגם אני לא. ידעתי שיש בנק זרע, אבל לקחת זרע מחייל שנהרג ולהשתמש בו, זה דבר שעד אז לא עשו".
ארבע שנים עברו עד שהשיגה שבתאי-כהן אישור מבית משפט להשתמש בזרע להפריה. עוד שש שנים חלפו עד שנמצאה האישה המתאימה והצליחה להיכנס להיריון ממנו. היום, כשהיא סבתא גאה לאושר בת השבע, שבתאי-כהן מוציאה ספר על חייה, "מטהרן ליקינטון" (בעריכת ענת שינקמן בן-זאב, טפר הוצאה לאור), שבו היא מספרת על כל התהפוכות, הסכנות והקשיים שעברה. "הספר הזה נכתב בדם ליבי ממש", היא אומרת. "אחרי כל דף שכתבתי, לא תפקדתי שבוע, אבל המסרים בו חשובים לי. אנשים צריכים לדעת שיש אנשים שבונים את המדינה בחייהם. כשאריק שרון התקשר אליי בשבעה ושאל אם אני מצטערת שעליתי לארץ, עניתי: 'בשום פנים ואופן!' נכון שבהתחלה האשמתי את עצמי על כך שכל כך נאבקתי להגיע לכאן, אבל היום אני אומרת לעצמי שזה היה גורלו של הבן שלי, ואיך אני יכולה ללכת נגד גורל של מישהו?"
צפו בה בראיון לליאור דיין:
אמא, קיללת את חומייני?
ב-2014 שודר בערוץ 10 סרטם של ציפי ביידר וישראל בן ברוך "משהו ממני", שתיעד את המסע שעברה שבתאי-כהן (57) עד ללידת נכדתה. מה שלא ידעו הבמאים הוא שהתלאות שהיא עברה עד שעלתה לארץ יכלו גם הם לשמש בסיס לסרט.
היא נולדה באיספהן, וכשהייתה בת שלוש, עברה עם משפחתה לטהרן. היא זוכרת ילדות נעימה: הקהילה היהודית בבירת איראן נהנתה באותם ימים מהשקעות גדולות של ארגון הג'וינט, ונבנו עבורה גנים ובית ספר גדולים ומאובזרים. גם אם פה ושם היו גילויי אנטישמיות, היהודים הרגישו בנוח, לדבריה, וכשהגיעה המהפכה החומייניסטית, ב-1979, הם תמכו בה. "הייתי אז נערה, וגדלתי על שטיפת מוח שהשאח הוא גנב ופושע", היא אומרת. "אפילו השתתפנו בהפגנות נגדו, ורק כשקראו 'מוות לישראל', היינו שותקים. לא ציפינו שיקרה מה שקרה כשחומייני עלה. חשבנו שיהיה שינוי גדול, שהאזרחים יקבלו נפט בחינם, כפי שהובטח, אבל גילינו שאלה היו רק סיסמאות".
לבעלה לשעבר, יעקב, נישאה כבר בגיל 15, אבל המשיכה בלימודי ערב עד שקיבלה בגרות. בגיל 23 כבר הייתה אמא לשני ילדים – ערן (כיום בן 39) וקיוון (שבתאי בפרסית) ז"ל. היא ובני משפחתה התרגלו להגבלות החדשות, להעמדת הפנים ולהלשנות, עד שיום אחד היא שכחה את עצמה ופלטה קללה בקול רם. לידה עמד בנה הבכור, שהיה אז תלמיד כיתה א'. "הוא אמר לי: 'אמא, את קיללת את חומייני? הוא משה רבנו, אסור לקלל אותו'. נבהלתי מאוד. התחלתי לנשק את התמונה של חומייני, להגיד שאני אוהבת אותו, אבל פחדתי שלמחרת הילד יספר על זה בבית הספר. אנשי הצוות המוסלמי היו חוקרים את הילדים לגבי הבית, והיו מקרים שהילדים סיפרו, וההורים מצאו את עצמם בבית סוהר".
למחרת היא אזרה אומץ, התכסתה בצ'אדור המסורתי, כנדרש, והלכה להוציא דרכון – משימה שהייתה כמעט בלתי אפשרית ליהודים. במשך מספר חודשים, כשהיא שומרת זאת בסוד אפילו מאמה, התרוצצה בין משרדי ממשלה והתמודדה עם פקידים עוינים, שעות של המתנה מורטת עצבים ובעיקר פחד שכמעט שיתק אותה והגיע לשיא כשדיברה פנים אל פנים עם האייתוללה הממונה על ענייני היהודים. "בית המשפט של האייתוללות היה מקום קשה וקר. מהקירות הרגשתי שחנוק לי שם, ושקשקתי במכנסיים. דפקתי על הדלת של האייתוללה כמו חתול מבוהל, ונכנסתי ברעדה. בפעם הראשונה הוא צעק עליי שאני יהודייה חוצפנית, ושאלך לעשות משהו בשביל המדינה. בפעם הבאה הסכים לתת דרכון רק לי, בלי הילדים. בכל פעם שיצאתי ממנו, בכיתי נורא ואז שוב חזרתי אליו. כבר לא ידעתי מה להגיד לו עד שבא לי רעיון: הרי האייתוללות מאמינים בתורה ובמשה רבנו, אז אמרתי לו ש'כולנו בניו של אברהם אבינו, ושאפילו אלוהים לא לקח קורבן ילד מאברהם, אז איך אתה רוצה לקחת ממני את הילדים?'"
וכך, בעזרת עקשנות, אומץ לב וטיעון דתי, הצליחה לרכך את ליבו של האייתוללה. היא ושני בניה הגיעו לישראל ב-1987. הבעל הושאר באיראן כמעין בן ערובה והצליח לצאת אחרי חצי שנה. בארץ ילדה שבתאי-כהן עוד שני ילדים (איתן, 30, ולינוי, 25) ועבדה כמזכירה רפואית בבית החולים שיבא בתל השומר. "כל השנים רדפנו אחרי ביטחון כלכלי, בנינו משפחה ובית בפתח תקווה, שילמנו משכנתה, ובאיזשהו מקום לא שמתי לב שהזמן מתקתק, ופתאום יש לי חייל שרק השתחרר, ועוד חייל. דאגתי מוות. לפני שהגענו לארץ, האחים שלי אמרו לי לא לקחת את הילדים לישראל, כי יש שם מלחמות, אבל ערן התגייס לקרבי, וגם קיוון רצה".
קרעתי לעצמי את החולצה
סמל קיוון-יצחק כהן נהרג ב-20 באוגוסט 2002 בפעילות מבצעית במוצב יקינטון שבגוש קטיף. זה קרה בשבע בבוקר. שעה לאחר מכן התקשרה אמו למפקד שלו. לדבריה, היא הרגישה שהוא כבר איננו. כשהמפקד לא ענה לה, הבינה שהיא אם שכולה. "קרעתי לעצמי את החולצה, נתתי לעצמי סטירות ובכיתי. התקשרתי למפקד שוב ושוב, אבל גם כשהוא ענה לי, היה לו אסור להגיד לי שקיוון מת. צעקתי והשתוללתי עד שהוא הודה. כשביקשתי להשתמש בזרע שלו, הקצינים התווכחו איתי ואמרו לי שצריך אישור של בית משפט, אבל אני התעקשתי. הרי איזה בית משפט לא יאשר כזה דבר, ואיזו בחורה לא תרצה? זה הרי דבר טהור".
במהלך הראיון היא מתקשה בנשימה, מבקשת לעשות הפסקה, הולכת לעשן סיגריה. הזיכרונות קשים לה. בשנה הראשונה אחרי המוות כמעט לא תפקדה, וכשכבר מצאה את הכוחות, התברר לה שהחוק בישראל מאפשר רק תרומת זרע אנונימית, כך שאף אישה לא יכולה להשתמש בזרעו של בנה. שבתאי-כהן פנתה לתקשורת, גייסה רופאים ופסיכולוגים מכל הארץ, נעזרה גם בארגון "משפחה חדשה" שהצטרף למאבקה. בתום ארבע שנים של דיונים והתכתבויות ניתן לה אישור מיוחד לתרום את הזרע.
מאז עברו עוד שש שנים של פגישות עם נשים שונות, בדיקות רפואיות, חתימה על הסכמים וטיפולי הפריה. 11 שנים אחרי שקיוון מת, נולדה בתו. אמה, אירית, סיפרה שאחרי שראתה את שבתאי-כהן מחזיקה אותה בידיה וממלמלת: "אושר, אושר", החליטה שזה יהיה שמה של התינוקת. היחסים בין האם לסבתא חמים והדוקים. "יש לנו הסכם", אומרת שבתאי-כהן, "אבל לא בקשר למזונות או לשעות. היא לא רצתה כסף, ולא דיברנו על זה. אצלנו הכל סביב הנפש. אושר היא אדם בפני עצמו, אבל היא יודעת שאבא שלה היה גיבור מלחמה ונהרג. אני אומרת לה שהוא נמצא בלב שלי ושלה".
לא רצית לגדל בעצמך את הנכד שייוולד לך?
"ילד צריך אמא, ומהרגע הראשון ידעתי שלא אני אגדל אותו. למה לבלבל אותו? ומי אני בשבילו? גם אמא וגם סבתא? ככה לא מביאים ילד לעולם. אני מאמינה בכוח נשי, אמהי. אין כמו אמא. ידעתי שלנכד שלי תהיה אמא שתקבל עליו אחריות ותגדל ילד בריא בנפשו. ואושר היא באמת ילדה מדהימה: שובבה, חייכנית, לבבית, מזכירה את אבא שלה בדברים רבים – במראה, בהליכה, בצורה שבה היא ישנה, באופי ובחיוך בלי הפסקה שלה".
נס שקרה לנו
לפני שלוש שנים התגרשה שבתאי-כהן, וכיום היא גרה בקריית ים. יש לה עוד שישה נכדים מילדיה הבוגרים. כשהילדים קראו את הספר החדש, הם הופתעו לגלות דברים שלא ידעו מעולם. "לא סיפרתי להם הכל", אומרת שבתאי-כהן, "כי רציתי לשמור עליהם, וכשהם קראו, הם היו עצובים. נתתי עותק גם לכל אחד מהנכדים כדי שהם יקראו כשיהיו גדולים. אני אוהבת את כל הנכדים שלי שווה בשווה, גם אם כולנו קצת יותר רגישים לאושר. אף אחד לא יכול לקחת את המקום של קיוון; היא לא באה במקומו, אבל היא נס גדול שקרה לנו".
ששת אחיה ואחיותיה עדיין חיים בטהרן עם ילדיהם ונכדיהם. הם שומרים איתה על קשר בעזרת הרשתות החברתיות, אבל לא חושבים לעזוב את איראן. "יש להם הרבה כסף, אבל אין להם חופש. הם התרגלו לאיסורים, ולכל בעיה שם יש פתרון של שוחד. האייתוללות אומרים שהם שונאים את מדינת ישראל אבל לא את היהודים, אז הם לא מרגישים סכנה, אבל לילה אחד הכל יכול להתהפך".
גם היא נולדה באיראן, ובמשך שנים הייתה לה בעיה עם זה. הקליקו על התמונה:
