מתפשרת על גבות של פרידה קאלו - העיקר שתחזירו לי את הלק-ג'ל
בהיעדר בריכת שחייה בגלל הקורונה, מצאתי לעצמי בריכות חדשות לקפוץ אליהן: למשל, בריכת ההלם של רבבות נשים שלא מוכנות להיפרד מהמניקוריסטית שלהן
מכיוון שמדובר בימים שבהם העצבים של כולנו מרוטים, אקדים ואומר שהדברים הבאים נכתבים בהומור, כי כזאת אני: נאחזת בהומור בציפורניים כדי לשמור על שפיות דעתי. ציפורניים, כן, כי בשעה שכולנו מנסים לתפוס בשולי שמלתה של שגרה שהולכת ומתרחקת מאיתנו בצעדים מעוררי אימה, הרי שלפני שלושה ימים הטילו הרשויות פצצת צבע טרי כשהכריזו על סגירת כל מכוני הטיפוח והקוסמטיקה. תבואו ותגידו: נו, בסדר, אז לא נמרוט שפם עד תעבור קורונה, ונגדל גבות אה-לה פרידה קאלו – אבל היי, מה יהיה עם הלק-ג'ל?
קודם כל, יש להבין שהלק-ג'ל הוא אחד הדברים היחידים שלא יורדים במים של הבריכה: הכלור לא פוגע בו, ואפשר לשחות בחסותו למרחקים. הרי הקפיצות שלי למים היו פעם, מזמן, למי הבריכה, כך שאני עוד זוכרת משם כמה דברים, אבל בהיעדר שיעורים ובהיעדר בריכה, בחסות סגר הקורונה, עליי למצוא לעצמי בריכות חדשות: למשל, בריכת ההלם של רבבות נשים תלויות לק-ג'ל, שלא מוכנות להיפרד מהמניקוריסטית שלהן. בימים האחרונים אפשר היה לפגוש בנו ברחבי הגלובוספירה: נשים מיואשות שיצאו בעל-כורחן לחל"ת, או כאלה שמזינות ילדים בפחממות ריקות – כולנו הצמדנו ציפורניים מקולפות-קצוות ומחודדות-לשון אל המקלדת וקוננו קינת אחיות נגזלות על שבועות ארוכים שצפויים לנו בציפורניים שבורות. כי בואו, אפשר לשרוד בלי החדרת לחויות והזרקת רעלנים בין הגבות, אבל איך, איך נשרוד בלי ציפורניים עשויות? ולמשך כמה זמן נצליח להביט בקצות האצבעות שלנו ולראות שם מיני-קוסמוס של הקורונית – קצוות שזקוקים להנשמה דחופה, תקוות מקולפות וסדקים מוכי ייאוש – בלי שהדבר יסיר מאיתנו כל שריד של אופטימיות?
הרי רק המחשבה שהלק-ג'ל המרגיע מתחלף למשך זמן לא ידוע באחיו ההיסטרי האלכו-ג'ל, יכולה לגרום לנו לכסוס את שולי דעתנו שנותרה שפויה, או לנעוץ שיניים וציפורניים בכל מה שיש לו ערך פחממתי הרסני.
צפו בקריאתה הנרגשת של ענת אביעד:
תבואו ותגידו, מה כבר קרה? מדוע דווקא ההכרזה על מותו של הלק-ג'ל גרמה לרבבות נשים לייצר סרטונים מצחיקים, תגובות מחודדות ופוסטים מיואשים? אז לא רק פינוק אסתטי יש בתגובה הקולקטיבית הזו, אלא גם הרבה היגיון הישרדותי שחייבים להבין את מניעיו הרגשיים. על לוח השעם שלי במערכת תלוי כבר הרבה שנים גזיר עיתון מהשבועון "לאשה", ובו מופיעים נתוניו של מחקר יפני שטען כי שגרת טיפוח תורמת לתחושת אושר. לפי המחקר, נשים שמקיימות שגרת טיפוח יומיומית, מפגינות לאורך זמן מידת חוסן נפשי גבוהה יותר, שמן הסתם גם תורמת להן מבחינת המערכת החיסונית. נשים אלה גם ענו בצורה חיובית ונחרצת יותר לשאלה אם הן מאושרות. כשמוציאים את הראש ממגירת הטיפוח, מבינים שלא הלק או הליפסטיק אחראים לאושר הזה, אלא העובדה שאמצעי הטיפוח מהווים ומסמלים ריטואל שחוזר על עצמו בחיינו – והרי ריטואלים, אנחנו כבר יודעים, מסייעים לנו להיות עמידים בפני רוחות הזמן והשינוי.
הרי לא לחינם בני האדם עוד בימי קדם נעצו בחייהם חגים ומועדים – כלומר, אירועים ש"חגים", "מסתובבים" וחוזרים על עצמם במועדים קבועים. ולא לחינם הנשק ההישרדותי הכי יעיל שלנו מצוי בטקסים ובמחזורים – מטקסי יום ההולדת שחוזרים כל שנה, דרך טקסי ההתבגרות ועד מחזורי התפילה, מחזורי עונות השנה וגם המחזור החודשי, שהיעלמותו מחיינו היא סוג של מוות רגשי עבור נשים רבות, ולא רק בשל היעדר האסטרוגן. ולכן, גם אם נרצה להקל דעת בכך, הרי שיש משהו מחזק ומרגיע גם ביכולת שלנו לעמוד כל בוקר מול המראה ולהתמסר לטקס האיפור הקבוע, או לנקוט כל שגרת טיפוח עצמי אחרת – בין אם זה לעמוד מול הכיור ולהתגלח (ולראיה, בזמן אבל, שהוא זמן של יציאה מהשגרה, לא מתגלחים כלל), לקחת חמש דקות אחרי האמבטיה ולמרוח קרם גוף או אפילו לכונן מנהג של שעת מדיטציה יומית.
העובדה שמדובר בטקס שחוזר על עצמו בזמן קבוע ביממה, במקום קבוע, באמצעים קבועים – ושאנחנו שבים ועושים אותו מדי יום – מעניקה לנו ולו אשליה של יכולת שליטה בחיינו ותחושה ש"הכל בסדר". זו גם הסיבה לכך שילדים אוהבים טקסים חזרתיים, ובראש ובראשונה את שעת הסיפור לפני השינה. ואם נחזור רגע לעניין הלק-ג'ל, ונשאל מדוע היעדרו הזמני עורר כזאת מהומה, הרי שהאבולוציה של הביוטי מוכיחה שבעשור האחרון, מאז 2010, עקף הלק את הליפסטיק במדד המכירות. היום, מתברר, כבר לא מדברים על "מדד הליפסטיק", אלא על "מדד הלק", וזה בהחלט מתקשר לימי הקורונה המאתגרים והמפחידים.
"מדד הליפסטיק" הוא מונח מתחום קמעונאות הקוסמטיקה שמתייחס לכך שככל שהתקופה מאתגרת יותר מבחינה כלכלית, מכירות הליפסטיק עולות. כך, למשל, במשבר הכלכלי הגדול של 1929 דווח כי מכירות הליפסטיקים בארצות הברית קפצו ב-25 אחוז, וההסבר היה שבזמנים של חוסר ודאות כלכלי, נשים משתמשות ברכישת ליפסטיקים כתחליף לרכישות גדולות יותר. עכשיו מתברר שיש שחקן חדש על המגרש, וקוראים לו לק לציפורניים, והוא עקף את מכירות הליפסטיקים – לא רק בזמן משבר. מדוע זה קרה? אולי בגלל העידן הדיגיטלי שחטף אותנו. כשאנחנו כל הזמן מחזיקים טלפון ביד וגם אוחזים בפריטים שנועדו לתיעוד, יש חשיבות גבוהה יותר מבעבר לציפורניים מטופחות. סיבה אפשרית נוספת: כדי להבחין בשפתיים המשוחות בצבע, אנחנו נזקקות למראה, ואילו את הציפורניים המטופחות שלנו אנחנו רואות כל הזמן מול העיניים.
כשנסעתי לפני כ-20 שנה לסקר את שבוע האופנה בניו יורק, לקחו אותנו לסיור במעוזי האופנה של העיר, ואני זוכרת ששאלתי את עצמי מי זה ה-NAILS הזה, שכל העיר מלאה בשם שלו. לקח לי כמה דקות להבין שאני עדה לטרנד חדש שעוד לא הגיע לארץ באותן שנים: מאות מעוזי מניקור-פדיקור, שהיו עד אז סוג של ספסל אחורי במספרות, פרצו את גבולות הפצירה והאצטון וכבשו את רחובות מנהטן. איפה שלא תקעת אצבע, פגשת מכון ציפורניים, ונדמה היה שכל הנשים האסיאתיות בעולם מצאו לעצמן מקצוע חדש ומכניס. פתאום כל אישה שהלכה ברחוב הייתה בדיוק בדרך למניקור, או רק יצאה ממנו, וכולן הפגינו קצות אצבעות אחידים.
ועכשיו מגיע עוצר הלק-ג'ל הזה, שאינו מעיד רק על הצורך שלנו בשמירה על אסתטיקה וטיפוח, אלא גם על הכמיהה שלנו ל"עולם כמנהגו", לאחיזה בשגרה הפשוטה, שעד לפני כמה ימים נדמתה לנו דהויה ושחוקה, אבל פתאום היא כל מה שאנחנו רוצים לחזור אליו.
זוכרים מה הטריד את ענת לפני משבר הקורונה? הקליקו על התמונה:
