יש להניח כי בעוד כחצי שנה, אפילו פחות, תחושת הארמגדון ששוטפת את העולם תהפוך לאחד מנושאי ההשראה הפופולריים של מעצבי האופנה, לצד אופטימיות של התחלה מחודשת. הראשון לזהות זאת היה המעצב דמנה ווסאליה, שתצוגת האופנה בעיצובו למותג בלנסיאגה בתחילת החודש הציגה מסע מסוף העולם ועד ימי שלווה כשמאחורינו המבול. בינתיים, תעשיית האופנה העולמית, והישראלית בפרט, נמצאת במשבר עמוק שהחל לפני כחודשיים עם סגירת המפעלים והייצור בסין, והמשיך השבוע לסגירת הקניונים בישראל ושליחתם הביתה לחל"ת של אלפי עובדים: ממעצבים, דרך עובדי מחסן ועד אחרון המוכרים. אלה שמחזיקים בחנויות אונליין, כמו קסטרו, רנואר, דלתא, קרייזי ליין ואחרים, ממשיכים במשלוחים כרגיל.
"משבר הקורונה" מגיע לענף האופנה הישראלי לאחר שנתיים של מאבק מתמשך שאיתו מתמודדים בעלי העסקים. עבור אחרים, שהיו צפויים להציג בשבוע האופנה שנדחה, מדובר במכה כלכלית קשה. אלה הוציאו בחודשים האחרונים עשרות אלפי שקלים על קולקציית מסלול שכרגע הוקפאה, כמו גם הוצאות של שעות נוספות לעובדים שעבדו מסביב לשעון. המשבר הנוכחי מקרין לא רק על בעלי החנויות בקניונים ומעצבי האופנה שנאלצו לסגור חנויות רבות ולשלוח עובדים הביתה – אלא גם על נותני שירות לתעשיית האופנה, כמו מעצבים גרפיים, צלמים, סטייליסטים, מאפרות ומעצבי שיער. כולם נאלצו להוריד הילוך עד כמעט להשבתה מלאה. גם מי שמתפרנסות מפרסום באינסטגרם צמצמו פעילות ברשתות החברתיות. הרי אף אחד לא רוצה לראות סרטוני Unboxing כשכולם אוגרים מזון לימים קשים.
ובכל זאת, חמישה מעצבי אופנה שאיתם שוחחנו השבוע נשמעים אופטימיים. אומנם הם לא חוו משבר כזה עד היום – שכן גם בעתות מלחמה רוב העסקים נותרו פתוחים – וכעת הם נדרשים למציאות חדשה, אך הם בוחרים לראות את הצד החיובי: פיתוח תהליכי חשיבה חדשים לעסק, הזדמנות לחסל מלאי קודם, וזמן לעיצוב הקולקציה הבאה.
המשבר הנוכחי הוא גם הזדמנות של ענף האופנה בישראל להביט פנימה ולהבין את גודלו. לאורך השנים מותגים רבים – בין אם מקומיים או בינלאומיים שנחתו בישראל – מינפו את "ההצלחה" למספר חנויות גדול מתוך רצון למקסם רווחים. אחרים הסתמכו על ייצור מחוץ לישראל (לאחר שהמדינה הובילה לקריסת תעשיית הטקסטיל), ונאלצו בחודש האחרון לאתר מתפרות ובעלי מקצוע מקומיים. זו הזדמנות לשקם את תעשיית הטקסטיל והאופנה בישראל על כל היבטיה.
דורין פרנקפורט: "מקווה שהמשבר יוביל לשינוי חשיבה"
מעצבת האופנה הוותיקה דורין פרנקפורט, שהפכה לנושאת הדגל של ייצור מקומי, מציגה קול מורכב בעת הזאת. פרנקפורט היא בעלת רשת חנויות שחלקן נסגרו בימים אלה (למעט החנות המקוונת והחנויות ברחובות דיזנגוף ובזל בתל אביב) וגם תעשיינית בעלת מפעל בתל אביב עם עשרות עובדים שעברו כעת לעבודה במשמרות ובמרחק של שני מטרים האחד מהשנייה. בעוד מותגים, בתי אופנה ומעצבים אחרים מייצרים את עיצוביהם במדינות אחרות או אצל ספקי משנה, פרנקפורט נפגעת מכל החזיתות.
"בעיניי, אנשים קודמים לכל", היא אומרת בפתיחת השיחה איתה, "אבל כן, 'אכלתי אותה' בריבוע. אני אחראית לעשרות רבות של בתי אב בישראל שמלווים אותי שנים ארוכות ולא באמת קיבלתי הנחיה איך לפעול, למעט שאסור להיות 10 אנשים בחלל ולשבת במרחק של שני מטרים. ייצור הוא עבודת שרשרת, אז אנחנו לומדים איך לתמרן. או במילים אחרות, אומרים לי: תסגרי, בייבי".
פרנקפורט היא מוותיקות השבט, והיא מספרת שאינה זוכרת תקופה שבה נסגרו חנויות בישראל, גם לא בעת מלחמת המפרץ בשנות ה-90. "הנזק הכי גדול שאנחנו חווים הוא מוראלי", משתפת פרנקפורט, "אבל אני אופטימית וחושבת שהמצב לא יהיה לעד, ומעצבים ימשיכו ליצור בגדים וחלומות".
"את הנזק הכלכלי למשק יהיה אפשר למזער בחשיבה פרגמטית של אנשים שאכפת להם", היא מוסיפה, "ואני מקווה שהמשבר יוביל לשינוי חשיבה. כרגע אני מתפנה לטפל בארכיון ולפתח את הקולקציה הבאה".
למרות האופטימיות הזהירה, היא קוראת לממשלה לפעול בצורה פרקטית כדי למזער את הנזקים הצפויים לבעלי העסקים. "אני רואה את השיח על קרנות תמיכה מצד הממשלה, אבל אני בן אדם שחושב בקטן. הגיוני ופרקטי יהיה דבר ראשון להבין שדמי השכירות בקניונים, למשל, צריכים להיות מוקפאים; ודבר שני, להבטיח לאנשים הבטחת הכנסה, כי אז כל הפניקה תירגע", היא אומרת לסיכום, "כי אם אני אעמוד מול סיטואציה שאני צריכה לשלם לאנשים שלא עובדים – אין לי צ'אנס. אבל אם לא תהיה פניקה, איך ישלטו בנו?"
רתם לויתן, רתמה: "מצמצמים פעילות וחוזרים למקורות"
"היו ימים טובים יותר, אבל בישראל אין רגע דל: אם אין מלחמות – יש מחאות, אבל משהו בסדר גודל של סגירת חנות עוד לא עברתי", נאנחת המעצבת הצעירה רתם לויתן, בעלת המותג רתמה הפונה לנשים במידות גדולות. לויתן, שפתחה לאחרונה חנות חדשה בקניון שרונים בהוד השרון, השביתה אותה לאור הנחיות משרד הבריאות ופיקוד העורף, אולם חנות האונליין והסטודיו במתחם נגה ביפו, בו עוד מאפשרים קבלת קהל, פועלים במתכונת מצומצמת עם עובדת אחת לצד המעצבת. היתר הוצאו לחל"ת. "אנחנו במצב חירום וצריך להפעיל את הראש, אני לא יודעת מה יקרה מחר", היא מוסיפה.
לדבריה, האתגרים החדשים שעומדים בפניה מכניסים תהליכי חשיבה חדשים לעסק. "אם יש יתרון אחד – זה מחזיר אותי להתחלה", היא מודה, "באיזשהו מקום זה מאפס, כמו ניקיון פסח, מחזיר אותך למקום הנקי. אתה מתחיל להבין את המשמעות החשובה של תוכן. מאחר שהמכירות יורדות באופן דרסטי – גם כי אין היכן לרכוש וגם כי אנשים לא רוצים לרכוש עכשיו בגדים – מה שנותר לי זה להמשיך את הפעילות הדיגיטלית של המותג: שידורים חיים, תוכן אורגני ואותנטי, סטורי באינסטגרם, ובכלל, תקשורת ישירה עם הקהל".
"משבר הקורונה" העיב גם על תצוגת האופנה של המותג, שהיתה אמורה להתקיים היום (שני) אחר הצהריים. "הדחייה של שבוע האופנה היא מכה כלכלית קשה", אומרת לויתן, "הושקעו בתצוגה ובקולקציה משאבים רבים מאוד ואין לי איך להחזיר אותם. מה עושים כדי למזער? מצמצמים פעילות וחוזרים למקורות. התחלתי לבד ואני יכולה להמשיך ולעשות דברים לבד".
האם היא מרגישה שגדלה מהר מדי עם המותג שהקימה לפני כשלוש שנים? "להפך, אני רוצה לגדול יותר", היא אומרת באופטימיות, "רתמה תהפוך בשנים הקרובות למיני-רשת. ברגע שהמשבר הזה יחלוף, נחזור חזקים, טובים וממוקדים".
דרור קונטנטו: "שום קורונה לא תיכנס ביני לבין הצוות שלי"
מעצב שמלות הכלה והערב דרור קונטנטו חווה בימים אלה מאבק בשתי חזיתות: תצוגת האופנה שלו שהיתה מתוכננת להתקיים הערב (שני) במסגרת שבוע האופנה שנדחה, שאבה ממנו אנרגיה ומשאבים בחודשיים האחרונים, והמשבר הנוכחי וביטול האירועים והחתונות של הימים האחרונים מקרינים באופן ישיר גם על ההזמנות בסטודיו הפופולרי שלו. "המשבר הנוכחי חדש לכולם. להגיד לך שאני יודע איך להתמודד איתו? לא", הוא אומר בכנות, "הסטודיו קיבל אינסוף דחיות מלקוחות בהיסטריה. חלק הצליחו לדחות את החתונה שלהן, אחרות לא". בתוך כך, הוא מספר על תופעה מעניינת: בימים האחרונים הגיעו קומץ כלות לאסוף את ההינומה המעוצבת לטובת חתונה מצומצמת של עד 10 משתתפים. האירוע הגדול יתקיים בהמשך.
"ייקח זמן עד שנחזור לשגרה, אבל זה יגרום לסופר האטה בעתיד, כי אנחנו נכנסים לתקופה קשה מבחינת הכנסות. אני אחרי כמעט שלושה חודשים של שעות נוספות לעובדים לקראת התצוגה, ולא רק שלא הצגנו – לקחו אותנו 20 צעדים אחורה", מוסיף המעצב, "מצד שני, אני לא מוותר על הצוות שלי ושום קורונה לא תיכנס בינינו. כרגע אנחנו עוד לומדים את הסוגייה: חודש כזה למעצבים עצמאיים יכול לגמור אותנו אם לא ניערך אליו כמו שצריך. זה בור לתקופה הקרובה. אני מפרנס 12 משפחות ועוד לא הוצאתי עובד אחד לחל"ת. אנחנו עובדים במתכונת מצומצמת, אבל צריך לקחת את הדברים בפרופורציה. יש לי הזמנות עתידיות לאוקטובר ודצמבר הבאים, ואני בתקווה שהקורונה תיעלם בעוד שבוע. במידה שלא, נתעדכן מדי שבוע".
"אני לא מבין גדול בפוליטיקה, אבל המדינה צריכה לתת יד", הוא אומר לסיכום, "יש פה אנשים שנלחמים בתעשיית האופנה יום-יום. זה אולי נראה זוהר מהצד, אבל אנשים עובדים קשה ומישהו צריך לתת פה יד. הלוואי שיקום כאן ארגון של מעצבים שיאגד את הזכויות שלנו. לשבת ולבכות לא ייתן לנו כלום, ובאופן אישי אני רוצה ללמוד מהשקט הזה, לחסל מלאי שיש פה, לחדד את תהליכי העיצוב שלי. זה חלום בשבילי לשבת שבועיים בסטודיו רק אני, בובות הדיגום והבדים".
הגר אלמביק, אלמביקה: "מקווה שהמדינה תסייע ביום שאחרי"
בעמוד הבית של אלמביקה מופיע הציטוט "גם סערה חולפת" של הפסל עמנואל הצופה, אביה של המעצבת הגר אלמביק, שהלך השנה לעולמו. "גם הסערה הזאת תחלוף", היא אומרת באופטימיות השמורה למעטים בענף האופנה. המותג הישראלי סגר השבוע את כל חנויותיו, למעט חנות הדגל ברחוב אבן גבירול בתל אביב, זאת במטרה להשאיר קצה אור ללקוחות הקבועות.
"זאת חנות גדולה המאפשרת את המרווח והמרחק המתאים", מסבירה אלמביק, "אנחנו משתמשים גם באמצעי זהירות, אך אני חושבת שחשוב היה להשאיר ללקוחות אפשרות לבוא, למדוד ולקנות גם בתקופה הזאת". מאחר שלעסק אין עדיין חנות מקוונת, באלמביקה לא מספקים משלוחים הביתה, אך הם מאיצים את העבודה על הקמת חנות אונליין.
"משבר הקורונה", היא אומרת, כמעט שלא הקרין על המותג באופן מתמשך, שכן חומרי הגלם מסין הגיעו בזמן והמשלוחים לארצות הברית כבר יצאו, כך שהקולקציה הגיעה לחנויות מעבר לים. "אני חושבת שהסינים ידעו מראש – כבר במהלך נובמבר – שהם נכנסים למשבר וסיפקו את כל הסחורות בזמן לפני שהם יצאו לחופשת ראש השנה הסיני", היא אומרת בטון קונספירטיבי וגם תוהה האם ההשבתה הנוכחית בזמן זה מסייעת לגורמים פוליטיים בישראל. "כרגע אנחנו מתמודדים עם ההשלכות של סגירת החנויות. אני מקווה שהמדינה תסייע לעסקים העצמאיים ביום שאחרי: אם זה בהקלות של ארנונה, דחיית תשלומים והעמדת קרנות סיוע, כדי שהיום שאחרי לא יהיה קשה עוד יותר".
לילך אלגרבלי: "המכירות בקניון ירדו ב-90 אחוז"
לפני פחות מחודש השיקה מעצבת האופנה לילך אלגרבלי חנות שנייה בקניון רמת אביב היוקרתי, אחות לחנות הוותיקה יותר ברחוב דיזנגוף בתל אביב, ובנוסף ל-60 נקודות מכירה ברחבי הארץ. השבוע נדרשה לסגור את שתיהן ולחזור לפעול באמצעות חנות האונליין בלבד – שאותה פתחה בגלגולה הנוכחי כבעלת מותג הנושא את שמה לפני חמש שנים. אלגרבלי, שב-17 השנים האחרונות עברה כמעט כל משבר אפשרי – מהשותפות שפורקה עם צביקה אסור במותג לילה מיסט ועד מבצעים צבאיים שהקרינו על המכירות – לא זוכרת השבתה כזו של המשק. "היום קיבלתי טלפון מבוטיק טוב שמוכר אותי בשדרות, שאמרו לי: 'כשיורים טילים על העיר יש יותר תנועה'. אני מניחה שבהמשך גם האונליין ייסגר".
"המשבר החל עוד לפני שהקורונה הגיעה לישראל", מגלה אלגרבלי, שבניגוד למעצבים רבים המייצרים בכמויות קטנות, פועלת בהיקפים גדולים ורוכשת את חומרי הגלם שלה בסין. "ספקי הבדים בסין היו בהסגר עד לפני שבוע, והייתי צריכה לגרד סחורה מכל מיני מקומות. לא היה לי מאיפה להביא בדים לקראת קולקציית החג".
זה המשיך כאן כבר בשבוע האחרון: "החדשות חלחלו לתודעה של אנשים. המכירות בקניון ירדו ב-90 אחוז ובדיזנגוף לא פתחנו קופה. כבר עדיף לסגור במצבים כאלה. גם כדי לשמור על הסדר האזרחי שהממשלה מבקשת וגם בגלל המצב הכלכלי. היום הוצאתי את כל העובדים לחל"ת של חודש. כשהדברים ישתנו, נחזיר אותם". עוד מוסיפה אלגרבלי: "כרגע אנחנו משלמים שכירות ועדיין לא ברור מי ישלם את זה. אני רוצה להאמין שקניוני עופר (בעלי קניון רמת אביב, א"י) ידעו לבוא לקראת הסוחרים, כמו גם בעלי הנכסים של הסטודיו והחנות. זה המון-המון כסף".
בתוך כך, אלגרבלי נשמעת סלחנית למעורבותה של המדינה בסיוע לעצמאים לעבור את המשבר. "ישראל מדינה קטנה והלוואי עלינו חצי מהמשאבים שיש בקנדה, שמסייעת לאזרחיה", היא אומרת, "זה חלום שלי שהמדינה תביא לי מענק, אבל זה לא יקרה. המדינה הקלה עלינו כי היא משלמת את החל"ת לעובדים, ובנוסף הייתי מאוד רוצה שהמדינה תאפשר לחלק את המע"מ, אבל אני לא יודעת מה מצבה של המדינה. זה הפסדים של שני מיליארד בשבוע וישראל נטולת משאבים. אבל אני אופטימית, כי אנחנו חיים ברווחה שלא היתה פה אף פעם – לקוחות נכנסות כמה פעמים בחודש כדי לקנות בגדים. אני היום בת 47 וזוכרת את המדינה בשנות ה-80, כשלא היה לנו פה כלום. הייתי נוסעת בשבעה אוטובוסים מהקריות לכרמל בחיפה כדי לקנות מגזין ווג".
