הפציינטים במכון לטיפול בהפרעות אכילה בבית החולים השיקומי רעות בתל אביב לא יודעים את זה. הם לא מעלים על דעתם שהרופא הלבבי והחייכן, שמשמש כמנהל הרפואי וכפסיכיאטר של המכון, האיש שהם מתייעצים איתו ושופכים את ליבם בפניו, היה פעם זמר מפורסם, שהופיע בקדם אירוויזיון וששיריו צעדו במצעדי הפזמונים. הוא, מצידו, לא ממהר לספר להם על כך, אבל עם הביוגרפיה שלו אי אפשר להתווכח: ד"ר ראובן לביא היה בשנות ה-80 הסולן של להקת הנח"ל והופיע ברחבי הארץ לצד דפנה דקל, יואב צפיר, אילה אשרוב ואחרים; הוא גם נראה לא פעם בטלוויזיה, ובעידן שבו היה רק ערוץ אחד, נחשב לסלב של ממש.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"ב-1985 הופעתי בפעם הראשונה ב'סיבה למסיבה', שהייתה תוכנית האירוח המרכזית של יום שישי בערב", הוא מספר. "עד לאותו ערב הייתי אלמוני, ולמחרת, לאן שלא הלכתי, ראיתי שמצביעים עליי. להקת הנח"ל הופיעה המון בערוץ 1, המעמד שלי ככוכב שלה התקבע, וסומנתי כהבטחה בתחום הבמה והזמרה. עוד כחייל במדים עשיתי אודישנים למחזמר 'סלאח שבתי' וקיבלתי את אחד התפקידים הראשיים".
מיד אחרי השחרור החל להופיע בהצגה וגם הוציא תקליט בכורה, שלא זכה להצלחה. לביא, בחור פרקטי, הבין מהר מאוד לאן הרוחות נושבות, ונרשם ללימודי רפואה. המהירות שבה פרץ לתודעה הציבורית ונעלם ממנה, הייתה מסחררת. "השתחררתי כהבטחה גדולה, ואחרי שנה כבר הייתי 'הבטחה שלא מומשה'", הוא אומר. "בגיל 23 מצאתי את עצמי מסביר לדן שילון למה זה קרה, וזה היה נורא: פשוט קברו אותי. הבנתי עד כמה השואו ביזנס הוא מקצוע אכזרי, ושרק מתי מעט זוכים לחיות בכבוד ולנהל קריירה יציבה".
צפו בו שר עם דפנה דקל בלהקת הנח"ל את "התחדשות אחרת":
חשבתי, אולי זה יקרה
לביא (54) נולד בתל אביב, עיר מגוריו עד היום, למשפחה מוזיקלית: אביו, פרופ' גד לברטוב, היה ויולן ראשון בתזמורת הקאמרית, ובבית שמעו הרבה מוזיקה קלאסית. הוא עצמו העדיף לשיר בלהקת צופי תל אביב, ומשם הדרך ללהקת הנח"ל ולכוכבות מוקדמת הייתה קצרה. "זה היה מאוד נעים, אבל מבלבל ולא פשוט להכלה בגיל כל כך צעיר", הוא נזכר. "זה גם היה פרסום שלא הייתה לו משמעות מאוד גדולה: הרי לא היה לי נושא חשוב לקדם. מצד שני, מאוד אהבתי להיות על הבמה, את מחיאות הכפיים, ובעיקר לשיר. מעבר לאהבת הקהל, היה לי צורך בביטוי אמנותי, אבל אחרי שיצא התקליט שלי, דברים התחילו פחות להצליח. מהר מאוד הבנתי שאני לא מאותם יחידים שיכולים לנהל במקצוע הזה חיים יציבים ובטוחים, מה שהיה לי מאוד חשוב. מעולם לא הייתי יוצר, ויש הרבה שיודעים לשיר יפה, אז הבנתי שהסיכוי שאוכל לפתח קריירה שתפרנס אותי ולנהל חיי משפחה במקביל, הוא קלוש. הרבה קולגות שלי שנשארו בתחום, לא באמת הצליחו, ועד היום הם מתקשים מבחינה כלכלית. זה תחום ללא יציבות תעסוקתית, וקשה לנהל בו אורח חיים יציב".
כל כך מהר ויתרת על חלום חייך?
"כמה שנים עוד הייתי בתפיסה שאולי זה יקרה, ושבינתיים אבנה לי קרקע יציבה. הייתי מופיע ב'סלאח שבתי' בערבים, ולמחרת מגיע לאוניברסיטה טרוט עיניים. השתתפתי בהפקות קטנות, בערבי שירה, ולאט-לאט מיעטתי את הפעילות הבימתית לטובת לימודי הרפואה".
הקש ששבר את הגב היה כנראה קדם אירוויזיון 1993, שבו הוא הגיע למקום האחרון. זה מה שגרם לו לפרוש מהבמה סופית ולהתמקד ברפואה. כשהגיע זמנו לבחור התמחות, לא חשב שיתגלגל לפסיכיאטריה, אבל משהו קרה לו כשהגיע לבית החולים הפסיכיאטרי גהה: הצעיר שעמד על במות נוצצות, מוקף באנשים היפים ביותר בארץ, התאהב בפגועי הנפש. "הוקסמתי מהמקצוע ומהחולים", הוא אומר. "הקשר בין הגוף לנפש ריתק אותי. הרגשתי זכות להיות במקום שבו אנשים חווים פסיכוזות ונוירוזות, והיה לי ברור שזה מה שאעשה בחיי".
צפו בהופעתו בקדם אירוויזיון:
שמונה שנים עבד כרופא בכיר במרכז הרפואי לבריאות הנפש באר יעקב, עם הרבה תורנויות לילה וטיפול באוכלוסייה פסיכוטית ואובדנית. ב-2005 עזב ופתח קליניקה פרטית בתל אביב. במהלך השנים התמחה בפסיכיאטריה של הילד והתמקד בהפרעות אכילה, תחום שבו הוא עוסק עד היום. "העיסוק באוכל ובמראה נוגע לכולנו, בכל התרבויות ובכל התקופות", אומר לביא. "זה דבר שאי אפשר להפסיק לעסוק בו. אני תמיד נמשכתי לחיבור בין גוף לנפש, והפרעת אכילה היא אבטיפוס של השילוב ביניהם, כי מדובר בהפרעה במנגנון גופני, של אכילה, שיושבת על בעיה נפשית. הרי יש הבדל בין עודף משקל להפרעת אכילה. ומתי משהו הופך להפרעה? כשנוצרת מצוקה, כשיש פגיעה בתפקוד".
לפני כעשור החל לעבוד ברעות, כשמתחתיו צוות מקצועי של דיאטנים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ועוד. "אנחנו מטפלים רק בבוגרים, ו-90 אחוז מהם נשים, שרובן מתמודדות עם אנורקסיה, בולימיה או השמנת יתר חולנית", הוא אומר. הטיפול הוא אינטנסיבי: שש שעות, חמישה ימים בשבוע. "בזמן הזה יש שתי ארוחות משותפות עם הצוות, שבהן אנחנו מעניקים להן מודל של אכילה תקינה והשגחה", מסביר לביא. "אנחנו לא מסתכלים להן על הצלחת, אבל הן מחויבות לאכול פחממה וחלבון. הן גם חותמות על חוזה התנהגות: אנחנו לא מקבלים אובדנות וגם לא הקאות. אם מישהי נתפסת מקיאה, היא תקבל התראה, ואם זה לא יעזור, היא תעזוב".
מתי מסיימים טיפול?
"במקרה הטוב, זה קורה כשמחלימים, אבל לרוב מדובר בהישג יותר צנוע: שיפור סימפטומטי משמעותי. יש לנו גם טיפול מרפאתי שמאפשר שגרת חיים רגילה וביקורים אצלנו למשך מספר שעות בשבוע. חלק גדול מהטיפולים הם קבוצתיים: נוצרות חברויות, ויש אלמנט של תמיכה והזדהות".
אין מאכלים אסורים
הוא נשוי להילה, מעצבת טקסטיל, ויש להם שלושה ילדים: יותם (22), גלי (19) וסופי (שש). על התקופה שבה היה זמר מפורסם הוא מדבר בלי שום תחושת החמצה. גם בתקופה ההיא, הוא אומר, נחשף היטב לנושא המשקל. "בלהקת הנח"ל לחצו מאוד שנרד במשקל", אומר ד"ר לביא, "ואני זוכר את עצמי עושה דיאטות לפני צילומים חשובים, כי אמרו לנו ש'הטלוויזיה מוסיפה שבעה קילו'. כמובן שהלחץ הגדול היה על הבנות. נאמרו משפטים קשים, שהיום לא היו נאמרים. לא פעם אמרו לבנות שמצפים שיחזרו אחרי הסופ"ש עם שני קילו פחות. היה במאי שאמר למישהי: 'בשואה כולם ירדו במשקל'. בזמנו זה נראה לי בסדר, כי זה היה הרבה לפני שהתפתחה מודעות לנושא. הייתה עדיין האלהה של הרזון".
והיום?
"תתפלאי, אבל עדיין יש לא מעט בתים שבהם שמים דגש על צורך ברזון, שיש המון הערות, ושאחד ההורים עסוק בדיאטות או בכושר אובססיבי. הורים לפעמים לא מודעים להשלכות של הדברים שהם עושים, כמו הקפדת יתר על אכילה ואיסור על מאכלים. צריך להיזהר מזה. יש הפרעה שנקראת אורתורקסיה – הקפדת יתר על מזון בריא. משם הדרך לאנורקסיה מאוד קצרה, כי זאת אכילה המבוססת על המון איסורים. לי אין שום בעיה עם אכילה בריאה, ואני בוודאי לא בעד ג'אנק פוד, אבל יש בעיה בנוקשות ובהפרזה. יותר בריא לאכול מכל סוגי המזון, ומותר פה ושם גם פיצה או שוקולד. אצלנו בבית אין מאכלים אסורים. אני דואג לילדיי בהרבה דברים, אבל לא מכך שיסבלו מהפרעת אכילה".
גם הוא היה פעם זמר מפורסם, ואחר כך נעלם. הקליקו על התמונה:
