מי אתן, הנשים ששוכחות לאכול? ולמה זה ממש לא בריא לגוף

הן אוכלות רק כי צריך, ארוחות מסודרות זה לא בתפריט שלהן, והן לא מבינות למה אנשים עושים כזה עניין ממה שיש במקרר או בצלחת. אז מה אומרת על זה הדיאטנית?

לימור כרסנטי. "בחורף אני נזכרת לאכול בשלוש־ארבע אחר הצהריים ובקיץ זה קורה בשש־שבע בערב" (צילום: גיל נחושתן)
לימור כרסנטי. "בחורף אני נזכרת לאכול בשלוש־ארבע אחר הצהריים ובקיץ זה קורה בשש־שבע בערב" (צילום: גיל נחושתן)

"אומרים לי: 'את מרגיזה, אי־אפשר לשמוע אותך'"

לימור כרסנטי (48) מחיפה, גרושה ואם לילד

 

"אני עסוקה בטירוף ושוכחת לאכול", אומרת לימור כרסנטי, בעלת משרד יחסי ציבור הנושא את שמה. "האוכל לא מנהל אותי, אני אוכלת רק כדי לשרוד. כשאני לחוצה בעבודה, אין לי שום רצון לאכול. בחורף אני נזכרת לאכול בשלוש־ארבע אחר הצהריים ובקיץ, שעמוס באירועים של הלקוחות שלי, זה קורה בשש־שבע בערב. אני מסיימת אירוע, קולטת שלא אכלתי ואומרת: 'רגע, רגע, דחוף להכניס משהו לפה'. אנשים סביבי אומרים לי: 'מיטב המעדנים של השפים הכי־הכי פה לידך, איך את לא אוכלת?' ואני עונה: 'אני לא יכולה לאכול כשאני עובדת. קודם שהאירוע יסתיים בשלום". היא שוקלת 57 ק"ג על 170 ס"מ ובתקופות לחוצות שבהן היא לא אוכלת מעירים לה על הרזון המוגזם. "הרבה פעמים אני אוכלת רק כשאני חוזרת הביתה. אני כל כך וורקוהולית, שגם בבית אני כל הזמן סביב העבודה, זה סטרס כל הזמן".

לימור: "לפעמים אני מרגישה שמתחתי את הגבולות יתר על המידה ואז אני נראית קצת חיוורת וסובלת מכאבי ראש, לחץ דם נמוך ורעידות. ברגע שמתחיל כאב ראש, זה פעמון אזהרה בשבילי"

 

את לא מרגישה שאת מזיקה לעצמך?

"האמת היא שכן, לפעמים אני מרגישה שמתחתי את הגבולות יתר על המידה ואז אני נראית קצת חיוורת וסובלת מכאבי ראש, לחץ דם נמוך ורעידות. ברגע שמתחיל כאב ראש, זה פעמון אזהרה בשבילי".

 

איך מגיבים כשאת אומרת ששכחת לאכול?

"אומרים לי 'סתמי את הפה, את מרגיזה, אי־אפשר לשמוע אותך'! או 'זה לא אמיתי, איך את חיה ככה?'".

 

ניסית להכניס סדר בארוחות שלך?

"לא, אבל העובדות שלי דואגות לי ומדי פעם מכניסות לפגישות צלחת עם עוגה או משהו טעים אחר ואומרות 'יאללה, תאכלי משהו'. לפעמים הן אפילו צועקות עליי".

 

"אני נזכרת לאכול כשאני מאכילה את הילדים"

לירון שֶבְּס (40) מראש־העין, נשואה ואם לשניים

 

לירון שֶבְּס. "אני שונאת לצאת מהבית כדי לקנות אוכל לעצמי" (צילום: אביגיל עוזי)
    לירון שֶבְּס. "אני שונאת לצאת מהבית כדי לקנות אוכל לעצמי"(צילום: אביגיל עוזי)

     

    "זה גנטי אצלנו במשפחה, גם אבא שלי וגם הבן שלי ככה. אם לא אגיד לבן שלי 'השעה שתיים, צריך לאכול', הוא לא יאכל", מודה לירון שבס, מנחת סדנאות יצירה ובעלת המותג Happily לעיצוב מוצרי התפתחות לתינוקות.

     

    אין לה מושג כמה היא שוקלת (בין 40 ל־50 ק"ג על 152 ס"מ) והיא מודעת לנטייתה לשכוח לאכול מגיל צעיר מאוד. "בצבא, כשהייתי מאוד בלחץ, כמעט ולא אכלתי", היא משחזרת, "הייתי במצב לא טוב מבחינה תזונתית".

     

    כשהייתה שכירה היה לה קל יותר לזכור לאכול כי העובדים סביבה קמו ויצאו לאכול, אבל בסופי שבוע ובחופשות קרה לא פעם שדילגה על ארוחות. כיום, כעצמאית, זמנה נחלק בין עבודה מחוץ לבית לעבודה מהבית. "אם יש לי בוקר עמוס, אני יכולה להיזכר רק בשלוש אחר הצהריים שלא אכלתי כלום. אם אני עובדת מהבית אני נזכרת לאכול כשאני מאכילה את הילדים".

    לירון: "אני שונאת לצאת מהבית כדי לקנות אוכל לעצמי, אז אם נשאר חצי יוגורט שהבת שלי אכלה בבוקר אני אוכלת אותו, וככה אני נדבקת בווירוסים שהיא מביאה מהגן, שוכבת חולה שלושה ימים ומקללת את חצי היוגורט הזה"

     

    את קונה לעצמך אוכל?

    "אני שונאת לצאת מהבית כדי לקנות אוכל לעצמי, אז אם נשאר חצי יוגורט שהבת שלי אכלה בבוקר אני אוכלת אותו, וככה אני נדבקת בווירוסים שהיא מביאה מהגן, שוכבת חולה שלושה ימים ומקללת את חצי היוגורט הזה. פעם נזכרתי לאכול וגיליתי שהמקרר ריק לחלוטין. היה בבית רק ממרח שוקולד, אז אכלתי ממנו עם כפית עד שקיבלתי בחילה".

     

    איך מגיבים אנשים סביבך כשאת אומרת ששכחת לאכול?

    "אנשים אומרים 'הלוואי עליי'. בסופו של דבר, כל אחד מדבר מדם לבו. למי שנאבק במשקל זה אולי נשמע כמו חלום, אבל זו לא סיטואציה בריאה, כי אני יכולה להגיע לסחרחורות, חולשה, כאבי בטן או כאבי ראש. זה לא מצב רצוי".

     

    מעירים לך שאת רזה מדי?

    "אנשים אוהבים לדבר על משקל באופן כללי, קצת יותר מדי, אם את שואלת אותי. רזון בתרבות שלנו נחשב חיובי, אז לא מעירים לי. לפעמים, כשאני עוברת מחורף לקיץ אומרים לי 'איך רזית'. וואלה, יופי, רק הורדתי את המעיל".

     

    "עד שאני לא מעולפת מרעב אני לא אוכלת"

    גבי מעוז (21) מקיבוץ כפר־גליקסון, רווקה בזוגיות

     

    גבי מעוז. "כשאין מישהו סביבי שמזכיר לי לאכול אני פשוט לא אוכלת" (צילום: אלעד גרשגורן)
      גבי מעוז. "כשאין מישהו סביבי שמזכיר לי לאכול אני פשוט לא אוכלת"(צילום: אלעד גרשגורן)

       

      היא השתחררה לאחרונה מיחידת קרקל שבה שירתה כמפקדת, ומספרת שבצבא, בגלל העומס, דילגה פעמים רבות על ארוחות. "היו לילות שישנתי רק שלוש שעות והייתה לי רק רבע שעה לאכול, אז העדפתי לסיים משימות מבצעיות לפני שניגשתי להתעסק בעצמי", מספרת גבי (56 ק"ג על 167 ס"מ). "בתקופות שהחזקנו קו לפעמים לא הלכתי לחדר האוכל של היחידה בגלל חוסר זמן או שהעדפתי לישון במקום לאכול. הייתי הולכת קבוע עם חטיף אנרגיה בווסט, כדי שאוכל לתפקד. התרגלתי לחיות על בטן ריקה ולחיות עם מה שיש. העדפתי לשמור את הרעב לארוחות גורמה שעשינו לפעמים בסיורים ליליים, 200 מטר מהגבול עם מצרים".

      "אין  לי במטבח כיריים, יש רק מקרר וקומקום. אני באה להורים שלי, שגרים במרחק חמש דקות הליכה ממני, הם שואלים: 'מה אכלת היום?' ואני עונה 'עוגייה' או 'חטיף אנרגיה'. הם קצת מתוסכלים מזה"

       

      אבל גם כיום, כשהיא עובדת כמאבטחת טיולים וסייעת בגן של הקיבוץ, היא לא אוכלת בצורה מסודרת. "אם אני יוצאת כמלווה לטיול, אני לוקחת איתי כריכים כי אני חייבת אנרגיה כדי ללכת, אבל אם אני בגן של הקיבוץ, אני עסוקה עם הילדים וגוררת את הרעב כמה שעות, עד שאפשר לקחת הפסקה ולאכול משהו. קורה לי לא פעם שרק בשעות הצהריים המאוחרות אני שמה לב שלא אכלתי כלום. כשאין מישהו סביבי שמזכיר לי לאכול אני פשוט לא אוכלת. כשאני בחופש אני יכולה להגיע למצב שלא אכלתי כלום עד השעה חמש".

       

      אך נראה המטבח שלך?

      "אין אפילו כיריים, יש רק מקרר וקומקום. אני באה להורים שלי, שגרים במרחק חמש דקות הליכה ממני, הם שואלים: 'מה אכלת היום?' ואני עונה 'עוגייה' או 'חטיף אנרגיה'. הם קצת מתוסכלים מזה, אבל אני לא אכריח את עצמי לאכול. יש גבול. אם אין לי כוח ללכת להורים שלי, אני אוכלת מה שיש בבית: תפוז, חטיף אנרגיה, צימוקים, שוקולד, עוגיות".

       

      גם כשהיית ילדה שכחת לאכול?

      "בתקופת בית הספר נטלתי ריטלין שמדכא תיאבון, ולא אכלתי כלום עד שהגעתי הביתה. זה היה נגרר עד ארבע וחצי. הייתי רזה כמו מקל".

       

      אילו תגובות את שומעת מהסביבה?

      "בצבא קיבלתי הרבה הערות על הרזון שלי, 'את לא צריכה להתאמן, את רזה גם ככה' וכשהיה לנו יום כיף בפארק מים קיבלתי מבטי קנאה מכל הבנות".

       

      ניסית לשנות את הרגלי האכילה שלך?

      "לא. זה אף פעם לא הטריד אותי. אנשים חוששים שאולי יש לי הפרעות אכילה, אבל אני ממש לא מנסה להיות רזה, אני יודעת שצריך לאכול, אבל עד שאני לא מעולפת מרעב, אני לא אעשה כלום בעניין. אני אוכלת כי צריך לאכול".

       

      "כשאני לא פנויה, אני לא פנויה לשום דבר"

      שרון פרושי־פישביין (42) מקיבוץ חניתה, נשואה ואם לשניים

       

      שרון פרושי־פישביין. "רק כשהידיים שלי רועדות, אני מבינה ששכחתי לאכול" (צילום: גיל נחושתן)
        שרון פרושי־פישביין. "רק כשהידיים שלי רועדות, אני מבינה ששכחתי לאכול"(צילום: גיל נחושתן)

         

        הייתם מצפים שקונדיטורית שעסוקה כל היום באוכל לא תשכח לאכול. אבל אצל שרון פרושי־פישביין, רעש המיקסרים וריח הווניל לא מזכיר לה שעליה לקחת לעצמה ארוחה. "כשאני עובדת על עוגת חתונה או על פסל, אני יכולה לשכוח לאכול במשך שעות", היא אומרת. "כשאני מסיימת, זה כאילו מישהו החזיר לי את האוויר, ואז אני אוכלת מכל הבא ליד".

        שרון: "כשאני עובדת על עוגת חתונה או על פסל, אני יכולה לשכוח לאכול במשך שעות. כשאני מסיימת, זה כאילו מישהו החזיר לי את האוויר, ואז אני אוכלת מכל הבא ליד"

         

        היא אמנית רב־תחומית ובעלת העסק "העוגות של שרון" (כרגע בהפוגה), ששקלה עד לפני כמה שנים 52 קילו, כיום היא שוקלת יותר.

         

        "כשאני לא פנויה, אני לא פנויה לשום דבר", היא מסבירה, "אני לא פנויה לקחת כוס מים, כי המוח לא פנוי. יש לי הפרעת קשב וריכוז, אבל כשאני שקועה ביצירת עוגה, המוח שלי מפוקס לשם, ואני שוכחת כל דבר שאינו תזכורת שמצפצפת בטלפון. רק כשהידיים שלי רועדות, אני מבינה ששכחתי לאכול".

         

        את לוקחת ריטלין להפרעת הקשב שלך? ידוע שזה מדכא תיאבון.

        "אני לוקחת לפעמים, וכשזה קורה אני מרגישה שתחושת הרעב יורדת, אבל יחד איתה גם האימפולסיביות, ואז אני מגיעה לארוחה יותר מפוקסת ולא טורפת את כל המקרר".

         

        הרגלי האוכל שלך מטרידים אותך?

        "כן, זה בעוכריי שאני לא אוכלת מסודר, כי אחר כך יוצא שאני אוכלת לא בשליטה. מסיבה זו אני עושה עכשיו שינוי בעזרת קבוצת תמיכה להרזיה ואורח חיים בריא. בעבר ניסיתי לדבר על זה עם דיאטנית, אבל היה לי קשה לשנות הרגלים. כשאני לא פנויה, אני פשוט לא יכולה לאכול". 

         

        לא להרעבה עצמית, כן לצום לסירוגין

        ============================

        נטעלי קירשטיין, דיאטנית קלינית במכבי שירותי בריאות, מסבירה מה המשמעות של דילוג על ארוחות:

         

        כשהגוף נמצא בצום, רמות הסוכר בדם יורדות ועלולות לגרום כאבי ראש, סחרחורות, רעידות וחולשה כללית. מצב כזה עשוי לפגוע בתפקוד בעבודה ובמצב הרוח, כי כשחסרה לנו אנרגיה בגוף, אנחנו לא פנויים למשימות אחרות.

        "אבל יש הבדל גדול בין מי שמרעיבה את עצמה למי שבוחרת בשיטת תזונה של צום לסירוגין. מי ששוכחת לאכול, אבל לא מרגישה רע ובסופו של דבר מזינה את עצמה באוכל בריא, בכמות שהיא זקוקה לו, לא מדאיגה אותי. לא חייבים לאכול כל שלוש שעות".

         

        מי כן מדאיגה אותך?

        "מי שמרגישה רע, מתעלמת מתחושת הרעב, ואז תבחר באוכל לא מזין כשתגיע בסופו של דבר לאכול ולא תשלוט באכילה. החוויה חשובה: האם אני מתעלמת או לא מתעלמת מהרעב; האם אני אוכלת בצורה שפויה או מתנפלת. מי שצמה כל היום, אבל אוכלת הרבה מאוד בערב, עלולה לקום למחרת עם תחושת אשמה, שתגרום לה לצמצם את כמות המזון, ובכך להזין מעגל קסמים של אכילה בולמוסית וצומות לסירוגין".

         

        האם זה יכול להגיע למצבים מסוכנים?

        "באוכלוסיות רגישות, כמו תינוקות, ילדים והגיל השלישי או חולים במצבים מורכבים של מחלות כרוניות, לא מומלץ לצום שעות ארוכות, משום שבמצבי רעב הגוף מפריש הורמוני סטרס ונמצא במצב של פירוק. אצל נשים בהיריון רעב קיצוני עלול לפגוע בהתפתחות העובר.

        "אבל ממה שידוע היום בספרות הרפואית, כל עוד לא מדובר בהרעבה קיצונית המתבטאת בהפרעת אכילה מסוג אנורקסיה, שיכולה להוביל לתת־תזונה, וכל עוד האדם אוכל את כל אבות המזון בכמות הגיונית, אין בעיה תזונתית אצל מי שבוחרת לא לאכול שעות ארוכות".

         

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד