ב-24 בנובמבר 1974 גילה הפלאו-אנתרופולוג דונלד ג'והנסון שלד מאובן של המונין (האבות הקדמונים של האדם) בנהר האוואש שבאתיופיה. מבנה האגן קבע שהשלד הוא ממין נקבה. גובהה היה 1.10 מטר ומשקלה 29 קילו, ומספרה הקטלוגי AL 288-1 זכה לכינוי "לוסי" על שם השיר "לוסי ברקיע היהלומים" של להקת הביטלס, ששימש כפסקול יומי לחוקרים במקום.
"המסר הגדול של לוסי הוא שהאבולוציה של האדם לא ניתנת לערעור", הסביר אז ג'והנסון, "היא בעצם אומרת לנו: כולכם בניי ובנותיי, כולכם הילדים של אפריקה". יותר מ-45 שנה מאז שנמצאה, זוכה לוסי להתעניינות מחודשת בשלל תחומים. בחודש שעבר הוקדש לה ערב מיוחד במכון ון ליר בירושלים עם הרצאה מאלפת של פרופ' יואל רק, שהיה מהחוקרים שחקרו בזמנו את פניה של לוסי, ובתערוכה "קוראת לאלה" שנפתחה בשבוע שעבר בבית העיר בתל אביב, ניצבת בת דמותה העתידנית של לוסי בפרשנות של האמנית ומעצבת מיה אגם.
בכניסה לחלל המוזיאון בנתה אגם מקדש לדמותה של לוסי, המורכב מדימוי וידאו ומיצב הכולל כ-150 פאות שיער בצבע שטני, היוצרות מעין מפל שיער, לצד חפצים כמו פמוטי נרות וצנצנות זכוכית שכוסו בשיער מלאכותי. בהמשך התערוכה תלויים דימויים שצילמה צלמת האופנה רותם לבל, אשר אורזים את לוסי בשפה אופנתית, כשגופה מכוסה מעין חלוק שיער, שמזכיר ז'קט דומה שיצר המעצב הבלגי מרטין מרג'יאלה בקולקציית סתיו-חורף 2008-09, עשוי פאות נוכריות אשר עטפו את גוף הדוגמנית מהראש ועד הירכיים.
את "לוסי" יצרה אגם לטובת הפנזין החדש "קמה", כתב-עת עצמאי שנוצר על ידי קורל דביר ומיכל סבר, 21, המוקדש לאמנות והגות נשית-ישראלית-עכשווית. כל גיליון מציב שאלת-על אחת, המבקשת לאתגר את רעיון "האישה" ואת האופן שבו אנחנו חווים וחוות אותו כיום. הגיליון הראשון עוסק בשאלה "מי היא אלה?" ומלווה בתערוכה שאצרו השתיים ותינעל ביוני 2020.
"קורל ומיכל הזמינו אותי להציג עבודה בנושא אלת העתיד", מספרת אגם, "אני עוסקת רבות בנושאים של נשיות ודימוי גוף, וחשבתי על האישה הנערצת הבאה. כך הגעתי אל לוסי: אישה קדמונית, אישה שימפנזה, אישה קופה. בגילוי הזה אני חושבת שיש משהו מגחך אל מול המלחמה האינסופית של נשים בשיער גוף ומבנה פנים".
לדברי אגם, הגילוי הזה הוביל אותה לתובנות על נשיות במאה ה-21: "אתה מצפה שככל שהעולם מתפתח, נשים ירצו להשתחרר מכבלים של דיכוי. בטח היום, כשהמגמה היא רבגוניות וחשיפה של האחר. אבל מצד שני, יש מגמה חזקה יותר, של רצון להציג ברשתות החברתיות פנים מפולטרות שהופכות אותך לאדם בלתי מושג. מודל היופי כיום מאוד מלאכותי: סנטר צר, עיניים גדולות, אף קטן, ישבן גדול ובטן שטוחה. מודל ללא רבב. אין מקום לפגם באמת".
אגם, 29, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל משנת 2016, פועלת על קו התפר בין אמנות, עיצוב ואופנה. היא ארט-דירקטורית בהפקות אופנה ועוסקת במיתוג ועיצוב גרפי. לא פלא שהבחירה שלה בלוסי הולידה דמות מסוגננת וביקורתית. לדבריה, לוסי שלה היא משאלת לב לשחרור הגוף הנשי מהמשטור הנוכחי. זה שדואג לומר לך שאת שעירה מדי, מלאה מדי, קופה מדי.
"שיער הגוף של לוסי הוא ביטוי לשינוי שאני רוצה לראות בעתיד", היא מסבירה, "העבודה הזאת מוקדשת לאישה קדמונית, שאולי היה לה יותר ייצר וחייתיות מאשר הייצוג הנשי היום ובעבר. לאורך ההיסטוריה דימוי האישה השתנה על ציר הזמן: מוונוס מווילנדורף (צלמית פרהיסטורית שנתגלתה ב-1908, א"י), שמציגה אידיאליזציה של הגוף הנשי עם גוף עגול, ציצי גדול ומראה בריא שהעיד על תיאבון בריא; ועד נשים חלשות ולבנות בעידן הרנסאנס. בשנות ה-70 חל שיפור בגלל המהפכה המינית והפמיניסטית שחיזקה את הדימוי הנשי. היום אני חושבת שלוסי היא הכי יפה בעולם".
עד כמה את מנהלת את חייך לפי הרעיונות שאת מבקשת לקדם?
"אני כל הזמן במחקר עצמי: מה זה אומר להיות אישה? מדוע אני עצורה במערכות יחסים? למה אני בוכה המון או למה כאישה אני לא יותר חזקה ואין לי ביטחון עצמי?"
זה קשור להיותך אישה? אולי את פשוט אדם רגיש יותר או פגיע מאחרים.
"גם וגם, בוודאי. אבל להיות אישה זה מחייב – כמו גם להיות גבר חזק ויודע כל".
ובפרקטיקה, את רוצה להיות לוסי או שאת מגלחת את שיער הגוף?
"כמו נשים אחרות, גם אני כפופה למודל היופי העכשווי ונמצאת במרדף להיראות טוב, להיות חלקה ורזה. לוסי היא משאלת לב אישית שלי להיות משוחררת, והיא מסייעת לי לחפש את התעוזה שלי".
ומה גילינו על יעל גולדמן בלי איפור מול המראה?
