מהטראומה בקרב ל"צבא של אהבה": "אני רואה את העולם קצת אחרת"

יום עקוב מדם במבצע חומת מגן גרם לניב עמיר לשינוי בדפוס החשיבה. בעקבות זאת עבר מהקיבוץ לאוסטרליה, ועכשיו הוא שוב פה, עם מיזם יומרני לתיקון החיים של כולנו

אריאל קרס

|

09.03.20 | 03:11

ניב עמיר, השבוע בעין חרוד. "נעבור תהליך שיעזור לנו לעצור את המרוץ ולחשוב מה היינו רוצים לעשות או ליצור" (צילום: שרון צור)
ניב עמיר, השבוע בעין חרוד. "נעבור תהליך שיעזור לנו לעצור את המרוץ ולחשוב מה היינו רוצים לעשות או ליצור" (צילום: שרון צור)
עם זוגתו דנה והילדים. למטה: סרטון של הארגון שהקים, "צבא של אהבה"
עם זוגתו דנה והילדים. למטה: סרטון של הארגון שהקים, "צבא של אהבה"

הנוף הירוק והפורח בואכה הגליל התחתון הוא תבנית נוף הולדתו של ניב עמיר. כאן הוא נולד וגדל, ולכאן הוא מתגעגע. "בשנים האחרונות באתי לבקר בישראל במאי או בספטמבר, כשהכל כבר יבש", הוא אומר. "מזמן לא ראיתי את הארץ כשהיא כולה ירוקה".

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

עמיר (39) גדל בקיבוץ עין חרוד מאוחד, מהקיבוצים הוותיקים בארץ, אבל ב-15 השנים האחרונות הוא חי באוסטרליה. בשבועות האחרונים הוא שוהה כאן עם זוגתו דנה, קיבוצניקית לשעבר מכפר הנשיא, ושני בניו (תאיו, ארבע, ופלא, שנתיים וחצי) כדי לארגן אירוע רוחני בשם "רשות להאיר", שייפתח ביום חמישי הקרוב (12.3) במלון יערים שליד ירושלים. באירוע, שיימשך שלושה ימים, ישתתפו מרצים ומנטורים מחו"ל, בהם קייט והנארי אובריאן, לצד ישראלים (גבי ניצן, יעל דקלבאום ועוד), כשהמטרה, כמו תמיד באירועים מסוג זה, היא לגרום למשתתפים לעבור שינוי משמעותי בחייהם. "אני חולם", אומר עמיר. "חולם ומגשים. מגיל קטן תמיד היה בי דחף לעשות משהו שונה. ראיתי את העולם קצת אחרת".

 

וככה הוא רואה אותו עכשיו:

 

 

נולדתי להנהיג ולהוביל

 

לעמיר יש עדיין שרידים של מבטא קיבוצניקי שורשי. לקיבוצניקים כמוהו יש עד היום מעין גאוות יחידה: מגיל צעיר מחדירים בהם הכרה שהם הטובים ביותר, ושתפקידם להורות את הדרך ולהנהיג. "תמיד הרגשנו גאווה עין-חרודית", מאשר עמיר. "הייתי אמנם רגיש מאוד, אבל מאז שאני זוכר את עצמי, ידעתי שנולדתי להנהיג ולהוביל".

 

בתחילה עשה את זה על מגרש הכדורסל. "בנעוריי הייתי כדורסלן מצטיין ושיחקתי בנבחרת הקדטים של ישראל, אבל לא הייתי מספיק גבוה, אז זה לא הצליח. מלבד זאת, רציתי להתגייס ולהיות לוחם, להיות הכי טוב, אז הייתי הכי קרבי שאפשר: שלד"ג, מטכ"ל, פלוגת חבלה והנדסה של הצנחנים". בשנתיים הראשונות, הוא אומר, לא חווה שום דבר חריג, "רק הרבה שטח, חצץ, אימונים קשים, מסעות", ואז הגיעה 2002 ואיתה סדרת פיגועים קשים שהובילו למבצע חומת מגן. "ישבתי בבית בסדר פסח, והיה הפיגוע במלון פארק בנתניה", משחזר עמיר. "אמרתי להורים שלי: 'לוקחים אותנו עכשיו'. אחרי שעה הגיע הטלפון. התייצבנו למחרת בבוקר. אביב כוכבי, שהיה אז מח"ט הצנחנים, ישב מולנו ואמר: 'אנחנו יוצאים למבצע גדול וקשוח, ולא כולם פה יחזרו'. בלענו את הרוק ויצאנו".

 

מה היה מבצע חומת מגן? צפו:

 

 

שלושה שבועות לאחר מכן הגיע הרגע ששינה את חייו. "מי שהיה מפקד היחידה שלנו, אסף אסולין, השתחרר שלושה חודשים לפני המבצע אבל חזר לצבא ונכנס איתנו לשכם, למרות שלא היה צריך. נכנסנו לאחד הבתים, ואני עמדתי מאחורי קיר, ואסף וחבר נוסף תצפתו מהחלון. פתאום הייתה ירייה, ושמעתי את אסף צועק ונופל לרצפה. התברר שצלף של צה"ל זיהה אותו בטעות כאויב וירה בו. זו הייתה 'אש ידידותית' של כוחותינו. שעה לאחר מכן הודיעו לנו שהוא מת.

 

"הכעס התחיל לצאת: כעסתי על הערבים, על המלחמה; היה המון בלבול בראש, אבל המשכנו להילחם, כי אין ברירה, והתקדמנו כדי למצוא בית שנוכל להישאר בו בלילה. כשמצאנו בית, פוצצנו חור בקיר, כרגיל, ואז אני נכנסתי ראשון, ראיתי את האבא והצמדתי לו רובה לראש כדי להבטיח שהוא לא בא לעשות לנו שום דבר. מהחדר השני אני שומע בכי, והאמא מגיעה עם ילד בן חמש ומחזיקה ביד תינוקת יפהפייה בת שנתיים. אני מסתכל לאמא בעיניים, והתינוקת מסתכלת עליי ורואה אותי מחזיק רובה שמכוון לראש של אבא שלה. ברגע ההוא הבנתי שהוא לא אויב, שזאת משפחה נחמדה שאין לה כוונות עוינות, אבל הבנתי גם שהמלחמה הזאת לא יכולה להיגמר, כי כשהתינוקת הזו תגדל, היא תרצה לפגוע בישראלים. אחרי שהורדתי את הרובה, האבא הסתכל עליי ואמר: 'למה לא דפקתם בדלת? הייתי פותח. למה פוצצתם לי את הקיר?' – ושנינו התפוצצנו מצחוק. זה החזיר אותי לאנושיות שלי. אחרי היום המטורף הזה, עם המוות של אסף, חזרתי לארציות. חשבתי לעצמי, בשביל מה כל זה? ככה יצאתי למסע שלי, שעכשיו אני מספר ומרצה עליו".

 

צפו בסרטון לזכר רס"ן אסף אסולין ז"ל:

 

 

ארץ שכיף לחיות בה

 

אחרי הטראומה בצבא הוא חזר למשק. "חצי שנה עבדתי על טרקטורים בשדות של הקיבוץ. למי שאוהב להיות לבד, עם עצמו, זה פינוק. הריח של האדמה, לשתות קפה בחוץ, ארוחות בשדה – נהניתי מאוד". אחרי שנרגע בפלחה נסע לאוסטרליה. "יצאתי עם חבר לטייל, קיבלתי עבודה דרך הקיבוץ והתמקמתי שם. פשוט נשארתי; לא תכננתי כלום. כיום אני אזרח אוסטרלי. הרבה פעמים אני שואל את עצמי למה אני גר באוסטרליה, רחוק מהמשפחה והחברים, והתשובה: אולי פשוט משום שזו ארץ שכיף לחיות בה".

 

שנים גר במלבורן יחד עם זוגתו דנה, שאותה פגש באוסטרליה, ולאחרונה הם עברו לעיירת הנופש ביירון ביי. בארצו החדשה עבר עמיר תהליך רוחני. "התחלתי ללמוד שם על עולם ההתפתחות האישית ועברתי הרבה סמינרים וקורסים שהובילו לשינוי אצלי. הבנתי שאני יכול להתנתק מהראש וללכת עם הלב באמונה שלמה. אמנם, תמיד פעלתי כך, אבל החוויה בצבא נתנה לי פרספקטיבה. שאלתי את עצמי: אם כולנו באנו מאהבה, מה קורה פה? איך הגעתי למצב שאני עומד עם רובה מול האבא של הילדה הקטנה ההיא?

 

"בעקבות התהליכים שעברתי, הבנתי שהמתנה הכי גדולה שלי היא היכולת לאחד בין אנשים. עשיתי את זה בגן, בצבא, בכדורסל, בעסקים. מצאתי שאם אתה מחבר אנשים סביב תחושה של משהו משמעותי וגדול יותר, הם שמים את האגו בצד. אמרתי לעצמי שיום אחד אפתח צבא אחר – צבא של אהבה. זה לא פוליטי: אני הרי לא יכול ללכת לביבי או לאבו-מאזן ולשבת איתם, אבל אני יכול לעשות שינוי דרך חינוך, לתת לאנשים 'רשות להאיר'. אני לא מאשים אף צד ואין לי פתרון, אני רק מעלה את השאלה מה אנחנו, כאנושות, יכולים לעשות כדי לשנות את המצב. יכולתי לבחור בשנאה ובכעס באותו יום שבו אסף נהרג, אבל הסיטואציה עם האבא ועם הילדה הקטנה שבכתה, גרמה לי להבין שיש אופציה אחרת".

 

ניב עמיר עם זוגתו דנה. "יש לי בסיס טוב באוסטרליה"
    ניב עמיר עם זוגתו דנה. "יש לי בסיס טוב באוסטרליה"

     

    בניסיון ליישם את האופציה האחרת הקים עמיר לפני שנה את "צבא האהבה" – פלטפורמה שרובה עדיין אינטרנטית, ושמטרתה לאחד בין אנשים ברחבי העולם (ראו סרטון בראש הכתבה). "התחלתי בפעילות אונליין, אבל עכשיו אני מתחיל להגיע פיזית למקומות שונים בעולם. האירוע הראשון שלנו הוא זה שייערך בישראל, ובו נעבור תהליך שיעזור לנו לעצור את המרוץ ולחשוב מה היינו רוצים לעשות או ליצור".

     

    ויש תוכנית. "ביום הראשון נכנסים פנימה ובודקים מה קורה עם הילד הפנימי, שעדיין מחזיק תפיסות מהילדות וסוחב מטען. היום השני מוקדש לטרנספורמציה: נדמיין את עצמנו

    "הדרך הישנה כבר לא רלוונטית, היא מתפרקת. היא אפילו לא מצליחה להקים ממשלה. יש מעבר בין דורות, ואנחנו באים לעזור לאנשים בתהליך המרגש הזה"

    בגרסה שאנחנו רוצים להיות כמוה, אבל לא מצליחים להגיע אליה. ביום השלישי תתחיל הבנייה: נברר איך אנחנו מביאים את כל הידע שלמדנו לחברים, למשפחה, לאנשים שסביבנו, שרובם מאוד פסימיים ואומרים לכל אחד מאיתנו: 'מה אתה עף? רד לקרקע'".

     

    ולמה בחרת דווקא במילה "צבא"?

    "מבחינתי, צבא זה איגוד של אנשים שנוצר למען מטרה מסוימת, לאו דווקא להרוג אנשים אחרים. זו קריאה לעשות משהו חדש. הרבה אנשי עסקים הבינו שצריך לעזור לאנשים, לתרום. אם אתה רוצה שפע, אתה חייב לוותר, לחבר את עולם הרוח לעולם החומר. הילדים של היום רגישים ומרגישים, והלב שלהם רוצה משהו אחר. אנחנו נולדנו להורים קשוחים שדרשו מאיתנו לעבוד וללמוד. אנחנו כבר היינו דור שהתחיל לטייל בעולם, דור של 'אני לוקח את הזמן, אתחיל לעבוד אחרי הטיול', אנשים יותר חופשיים. המנהלים הכי גדולים כבר מבינים שאת הדור הזה לא מעניין לעבוד באותה עבודה כל החיים, ולכן לחברות גדולות קשה למצוא עובדים, והן עוברות שינויים בהתייחסות לצעירים של היום. צריך לתת להם משמעות, אחרת זה לא עובד. שים אותם מאחורי שולחן לשמונה שעות ביום, והם יעזבו בתוך חודשיים. הדרך הישנה כבר לא רלוונטית, היא מתפרקת. היא אפילו לא מצליחה להקים ממשלה. יש מעבר בין דורות, ואנחנו באים לעזור לאנשים בתהליך המרגש הזה".

     

    התהליך הזה, מבחינתך, כולל גם חזרה לישראל?

    "כרגע לא. יש לי בסיס טוב באוסטרליה, אבל עד היום, כשאני מגיע לביקור בארץ, אני יושב ומסתכל על הגלבוע, על הקיבוץ. ההורים שלי עוד גרים בעין חרוד, ואני אוהב את הקיבוץ ואת הארץ. הלב שלי עדיין פה, בישראל, למרות הסטרס, הדאגות, הצפיפות והבעיות הפוליטיות".

     

     

       

       

      בגיל 70 הם מכרו את הבית והתחילו לטייל בעולם. הקליקו על התמונה:

       

      נעמי ויהודה איילון. "בכל מקום היינו 'זקני השבט', אבל מבחינתנו אנחנו צעירים ובריאים". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)
      נעמי ויהודה איילון. "בכל מקום היינו 'זקני השבט', אבל מבחינתנו אנחנו צעירים ובריאים". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד