"הגעתי הביתה ולא הצלחתי לעלות במדרגות. עירנות בעלי הצילה אותי"

כאשר שירתה כמ"מית בכלא צבאי, התקשתה הילה שלזינגר להתמודד רגשית עם האסירים שהיו תחת פיקודה. בהארה של רגע החליטה לקרוא להם משיריה של דליה רביקוביץ – פעולה ספונטנית שנעשתה מיזם יומיומי, שבמהלכו ניתנה לאסירים לגיטימציה להעלות אל פני השטח את הרגשות הקשים שעימם הם התמודדו. כשנעשתה שלזינגר מאמנת ופסיכותרפיסטית המלווה נשים בדרך לאימהוּת, עשתה מזה כלי טיפולי מוביל בקליניקה שלה, ואז היא עברה אירוע מוחי מטלטל, שאילץ אותה ליישם את הכלי הזה קודם כל על עצמה. כיום היא מרצה ומספרת על התהליך לרופאים וגם לקהל הרחב.

מי את?

"הילה, בת 47, נשואה לאייל ואמא של אמיליה (12) וג'ויאה (11), גרה בהוד השרון".

ומה את עושה?

"אני פסיכותרפיסטית המתמחה בנושאי פוריות, לידה ומשפחה, וכן מופיעה עם הרצאה,'לדבר את הפחד', שבה אני מביאה את הסיפור האישי שלי. יש לי תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, ואני גם מאמנת אונטולוגית עם הסמכה בינלאומית ובוגרת לימודי פסיכותרפיה".

תמונת ילדות. "הייתי ילדה חברותית, סקרנית, מסתדרת עם כולם"

שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי ברחובות, בת אמצעית בין שלוש בנות. אבי חיים נולד באנגליה, ואמי טובה, בת לניצולי שואה מפולין, נולדה במחנה עקורים באוסטריה. הוריי הכירו במסיבה של עיריית רמת גן, ואחרי נישואיהם גרו ברחובות. אבי למד חקלאות והקים חברה ביו-טכנולוגית לשירותי מעבדות ומחקר ולבדיקות ביו-כימיות. כיום הוא בגמלאות, מרצה ויועץ בהתנדבות לסטארט-אפים בתחום הביו-טכנולוגיה. אמי למדה חינוך, ניהלה את לשכת ראש העיר רחובות והפיקה אירועי תרבות בעיר.

"הבית שלנו היה ערכי מאוד, ששם דגש על התפתחות אישית ועל עבודה. הציפייה מאיתנו הייתה שנשאף למצוינות ושנעשה מה שאנחנו אוהבות. אני בילדותי הייתי סוג של בילבי – חברותית, מסתדרת עם כולם, סקרנית ורגישה לעוולות חברתיות. גם אהבתי מאוד בעלי חיים: האכלתי את חתולי השכונה, אימצתי כלבים עזובים ומצאתי להם משפחות מאמצות, למדתי רכיבה, והייתה לי סוסה. חשבתי שאהיה פסיכולוגית או וטרינרית, כדי לעזור לבני אדם או לחיות, והיה לי עולם תרבותי עשיר שכלל קריאת שירה ופרוזה, לימודי מחול קלאסי ומודרני, נגינה בפסנתר והשתתפות בערבי שירה".

עם שתי אחיותיה. "הציפייה מאיתנו הייתה שנשאף למצוינות"

בצבא שירתה כרל"שית של קצין משטרה צבאית ראשי וכמ"מית בכלא 4. "ההתמודדות עם האסירים לא הייתה קלה לי", היא אומרת. "יום אחד נכנסתי למשרד שלי, שבו היה ספר של דליה רביקוביץ, וכמה שעות מאוחר יותר כינסתי את האסירים והתחלתי לקרוא להם משיריה. בעיניים שלהם ראיתי את העניין ואת הכמיהה לאוזן קשבת. התחלנו להיפגש כל יום, לקרוא יחד שירה עברית ולקיים דיונים שכללו גם ביטוי של רגשות מכל הסוגים. בהמשך, כשפיקדתי על קורס שוטרות, שמתי דגש רב על העובדה שמולנו עומדים בני אדם ולא רק חוקים יבשים.

"אחרי השחרור ניהלתי חנות דיסקים ברחובות, ואחר כך יצאתי לטיול בדרום אמריקה וחייתי שנה בניו יורק. כשחזרתי לארץ, למדתי לתואר ראשון בספרות ובפילוסופיה ועבדתי כתחקירנית בסדרות תיעודיות. בתקופה הזו הכרתי את אייל, במאי תיעודי, ונישאתי לו. אחרי שנולדו הבנות, חשתי רוויה מהטלוויזיה והחלטתי שאני רוצה לעזור לאנשים לעשות טרנספורמציה בחייהם כדי להגיע למקום שבו הם רוצים להיות. התחלתי ללמוד אימון אונטולגי והמשכתי ללימודי NLP, פסיכותרפיה מכוונת ומיינדפולנס. לפני 14 שנה פתחתי קליניקה פרטית והתמקצעתי בתחומי הפריון, הפונדקאות והמשפחה.

"לפני כשנתיים פתאום התחלתי להרגיש לא טוב. רופא שלח אותי לנוח בבית, אבל כשהגעתי הביתה, לא הצלחתי לעלות במדרגות. למזלי, אייל היה איתי, ראה שאני מגמגמת והבהיל אותי לבית חולים. העירנות שלו הצילה אותי, כי התברר שעברתי אירוע מוחי ושאני סובלת ממחלת דם שמגבירה את ייצור כדוריות הדם האדומות, וללא טיפול מתאים עשויה להביא ללחץ דם גבוה ולאירועים מוחיים. לאחר חודש אשפוז יצאתי הביתה עם מרשמים לקופסת כדורים יומיומית. מאדם בריא שלא לקח בכלל תרופות, קפצתי בבת אחת לעשרה כדורים ביום. הרגשתי חרדה גדולה והסתובבתי בעולם בתחושה של חוסר שליטה על הגוף שלי ועל קיומי. בכל זאת, בין כל הבדיקות, המעקבים והטיפולים, לא איבדתי את עצמי. זכרתי שאני תמיד מנחה את המטופלות שלי לתת ביטוי גם לרגשות שליליים, במקום לשים אותם בצד, בדיוק כמו שהמלצתי לאסירים, וקיימתי את זה על עצמי. שיתפתי את הרופאים ואת המטפלים בכל מה שעובר עליי. התעקשתי ללכת בתוך הכאב ולעבור דרך האש. זה היה תהליך מורכב, אבל בכל שלב שלו ראיתי את ההתקדמות. נזקקתי פחות ופחות לתמיכה תרופתית – עד לריפוי מלא. כיום אני נוטלת תרופות בכמות מינימלית, מקיימת אורח חיים של אדם בריא ונמצאת במצב הכי טוב שלי אי פעם".

שלזינגר בהרצאה. "החלטתי שאני רוצה לעזור לאנשים לעשות טרנספורמציה בחייהם"(צילום: שרון הורוביץ)

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך להילה של היום?

"עוד כמפקדת בכלא הצבאי למדתי על הצורך לאפשר לפקודיי מרווח לביטוי רגשות מכל הסוגים, כחלק מהשיח היומיומי. האירוע המוחי שעברתי ותקופת ההחלמה וההתאוששות ממנו, בצירוף הכלים והניסיון הטיפולי שרכשתי במהלך הדרך, הבהירו לי סופית שרגשות שליליים הם חלק מהחיים וחלק מהמערכת הפיזית והמנטלית שלנו כבני אדם, וככל שניתן להם מקום, נכיר בהם, נלמד אותם, ננהל איתם דיאלוג ונאפשר להם להתקיים – כך תגדל תחושת הרווחה שלנו ותאפשר לנו לחיות חיים טובים יותר".

מסר לאומה?

"אנחנו חיים היום בתרבות חיצונית ומצולמת מאוד, המקדשת תמונת חיים אידיאלית והצגת חזות מושלמת לכאורה. חוויות של קושי וכאב נדחקות הצידה, ומצפים מאיתנו להניח את הטראומות בצד ולחזור כמה שיותר מהר לשגרה, בטענה שזה יחזק אותנו. אלא שמחיר ההדחקה הזו הוא הרסני. אם רק נעז לוותר על הפאסון ונהפוך את הדיבור על עצב, כאב, כעס וקנאה לחלק מהשיח השגור, היומיומי – נוכל לקיים חיים מיטיבים ומערכות יחסים בריאות שלנו עם הגוף שלנו ועם אנשים אחרים".

אסתי קסטרו נעזרת באמנות כדי להתמודד עם אובדן כואב. הקליקו על התמונה:

"החיבור לחומר ריפא את נפשי". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)