לרקדן והכוריאוגרף עודד רונן יש ניסיון עשיר בתחום המחול. הוא רוקד ועובד הרבה בארץ ובחו"ל, יצירות שלו הועלו באירופה, באוסטרליה ובאפריקה, אבל למופע "בתי זכוכית", שאותו הוא מעלה בימים אלה בגרמניה, יש משמעות מיוחדת עבורו: היצירה מבוצעת על ידי להקת הבלט של העיר פלאון שבמזרח המדינה, שבה חיו בני משפחתה של אמו לפני מלחמת העולם השנייה. 17 איש יצאו ממנה למחנות ההשמדה, ולא חזרו. היום מוקרנות תמונותיהם על מסך ענק כחלק מהמופע של הכוריאוגרף הישראלי (ראו תמונה למעלה).
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"היה לי מאוד מורכב להסתובב בעיר הזו בימים הראשונים", אומר רונן. "היא מאוד יפה, אבל כל הזמן זכרתי שגם בני המשפחה שלי הסתובבו באותם רחובות, ישבו בבתי קפה, ומשם הם נלקחו לאושוויץ. הקרנת התמונות שלהם בסוף המופע היא מעין תיקון עולם בשבילי – רצון להחזיר אנשים שנשכחו אל לב השיח הציבורי בחלק המזרחי של גרמניה, שבו מורגשים מאוד הימין הקיצוני והניאו-נאציזם".
צפו בקדימון ל"בתי זכוכית":
איך מתפתח טירוף המוני
רונן (40) גדל בתל אביב, ובנעוריו עסק בעיקר במוזיקה. את המחול גילה דווקא במהלך שירותו הצבאי כמפקד בחיל הקשר: אחת לשבועיים, כשהיה יוצא הביתה לסופשבוע, נהג להצטרף לשיעורי מחול פתוחים, ונדבק בחיידק. חבריו ליחידה לא ידעו שזה מה שרונן עושה בשבתות, מה גם שהוא המשיך להשקיע בתפקידיו בצה"ל. העולם הצבאי אמנם רחוק מאוד מהמחול, אבל רונן אומר שבמהלך השירות קיבל כלים שמסייעים לו לעבוד עם רקדנים. "העברתי בצבא קורסי מפקדים ועסקתי בפסיכולוגיה מנהיגותית, ואלה תכנים שאני משתמש בהם עד היום, כי העיסוק במחול הוא עיסוק בנפש", הוא אומר. "אני נותן לרקדנים פתח אל התת-מודע והולך איתם לאיבוד. לכוריאוגרפים יש סטיגמה של אנשים קפריזיים ומתנשאים, אבל אצלי הגורם האנושי הוא העיקר, ולכן אני מאוד מודע לאנשים שסביבי. אין שום אמנות שמצדיקה השארת פגרים באמצע הדרך. אני גם לא מהגאונים האינדבידואלים. אני מחובר לדרישות ממני, ללוחות הזמנים ולכספים, ומנסה לכוון במסגרתם כמה שיותר גבוה".
אחרי השחרור למד מחול בלונדון, ואחר כך רקד בפורטוגל. לאחר שש שנים בחו"ל חזר לישראל, ולא מתוך אילוץ. "ישראל היא מעצמת מחול, וכך רואים אותה אנשי מקצוע מכל העולם", מפתיע רונן. "יש לנו כאן להקות ידועות ושיטות תנועה מהפכניות, והמחול בארץ הוא פורץ דרך. בישראל יש את המחול המודרני הכי טוב בעולם". הוא רקד כאן בלהקות פרסקו וקולבן דאנס, ובמקביל, השתתף כרקדן פרילאנס בפרויקטים באוסטרליה, בקפריסין, באלבניה וגם בטקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה ב-2004. כל השנים יצר גם בעצמו, אבל החל להתמקד בכוריאוגרפיה אחרי שעזב את להקות הריקוד. אחת מיצירותיו, "קפסולה", נצפתה על ידי מנהלי הבלט פלאון-צוויקאו, שתי ערים בגרמניה שיש להן תיאטרון משותף. הם התלהבו ממנה וביקשו מרונן שיכין יצירה עבורם. "הם רצו יצירה של שעה, אבל לא הייתה להם אג'נדה מסוימת", הוא נזכר. "אחרי שסיפרתי להם שהשורשים שלי הם מפלאון, הוחלט שנושא היצירה, ברמה האבסטרקטית, יהיה שורשים".
אז הם הזמינו יצירה ולא ידעו מה בדיוק יקבלו?
"גם אני לא יודע אף פעם מה בדיוק ייצא. אני עובד בשיטה של דמיון בתנועה: התנועה נולדת מתוך החוויה של הרקדנים. אני נותן הכוונה, הרקדנים טובעים בזה, וככה זה מתפתח. בעבודה על היצירה הזאת ביקשתי מהם לקרוא ספר שעוסק באגו קולקטיבי ושמראה איך מתפתח טירוף המוני. עם הזמן נכנסנו לתחום יותר ויותר אפל, בלי שיפוטיות. דיברנו על שנאה ועל אפליה שהרקדנים עצמם חוו – במיוחד כהי העור שביניהם – וגם על תחושת האשמה שיש להם כגרמנים. גם נתתי להם משימות של תוקף וקורבן שלפעמים יצאו משליטה. את הכל צילמתי בווידיאו".
כשהחברה נכנסת לאי-שפיות
רונן מחובר מאוד לנושא השואה, בעיקר דרך אמו, היסטוריונית שזהו תחום התמחותה. הוריה עזבו את פלאון ועלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה, אבל בני משפחה אחרים נשארו שם ונספו, והיא לקחה חלק פעיל בהנצחתם. רונן עצמו נמנע מלעסוק בשואה. "הספיק לי מה ששמעתי בבית. העדפתי להתרחק. כששקעתי בנושא דרך העבודה על היצירה בגרמניה, הופתעתי מעצמי. אמנם, היצירה לא ממש עוסקת בשואה, אבל הנושא הזה מוזכר בה כדוגמה קיצונית למה שעלול לקרות לחברה שנכנסת למומנטום של אי-שפיות קולקטיבי. הוריי מאוד התרגשו כשצפו בהצגת הבכורה".
לא היית רוצה להעלות את היצירה בברלין?
"אם היא הייתה עולה בברלין, זה היה פחות משמעותי. במזרח גרמניה מרגישים היום הרבה יותר את הימין הקיצוני, ולכן יש משמעות מיוחדת לכך שהמופע מועלה דווקא שם. לאנשים שם יש תחושה של 'אכלו לי, שתו לי', בגלל המערב-גרמנים והפליטים, שלהרגשתם לקחו להם כסף ותקציבים והותירו אותם בלי כלום. תחושה כזו מולידה שנאה לאחר. עובדי התיאטרון והרקדנים מדברים על זה המון ורוצים להביא תלמידי בתי ספר לראות את המופע כדי שדור העתיד שם לא ייכנע לשנאת האחר. כרגע נמכרו כמעט כל הכרטיסים להופעות הקרובות, מה שאומר שהקהל הגרמני מוכן להתמודד עם הנושא".
התיאטרון בפלאון יעלה את "בתי זכוכית" שמונה פעמים במהלך החודשים הקרובים, ורונן כבר יודע שלאחר מכן צפויה לו תקופה לא קלה. "היצירה הזאת היא כל כך מדויקת בעיניי, שאני לא כל כך יודע איך אוכל ליצור אחר כך משהו אחר. אבל תחושת הריק הזאת כבר מוכרת לי מיצירות קודמות. ההתרוקנות היא טובה, כי אם התרוקנת, סימן שלא השארת שום דבר פתוח, וניסיון העבר שלי מוכיח שהכלי מתמלא שוב. יש לי גם תוכנית להביא את 'בתי זכוכית' לארץ, ואני מנהל מגעים בנושא עם כמה תיאטראות".
צפו ביצירה אחרת שלו, "En Route":
לא רק לצעירים
עם כל הפרויקטים שלו ככוריאוגרף, רונן ממשיך לרקוד בעצמו. יש לו גם להקה משלו שמשתתפת בהפקות שונות בארץ. בתחילת הדרך, הוא אומר, חשב שיוכל לרקוד רק עד גיל 30, אבל הקריירה שלו הוכיחה לו שהתפיסה הזאת מוטעית. לדעתו, היכולת לרקוד בצורה משמעותית ומרגשת לא נעלמת עם הגיל, גם אם היכולת הפיזית משתנה.
"מחול לא מיועד רק לצעירים", טוען רונן. "בכל גיל אפשר להבין את הפיזיולוגיה של הגוף, והתוצאות הן מהירות יותר מקצב ההזדקנות. עידו תדמור עדיין רוקד כל יום בגילו. הוא לא הפסיק מעולם, ולכן רוקד מדהים. הרקדנים מזדקנים רק כשהם מפסיקים לרקוד, לא כשהגיל קופץ עליהם, כי מה שחשוב זה התשוקה, לא שום דבר אחר. אני מלמד נשים בנות 40 ו-50 שקודם לכן מעולם לא רקדו, והן רוקדות פצצה. לתנועה שלהן יש איכות ועומק. בזכותן הפסקתי להתעסק עם הגיל".
לרקדן איתי אקסלרד יש סיפור חיים יוצא דופן. הקליקו על התמונה:
