כשתובל ניצן ז"ל התמודד עם מחלת הסרטן, לפני שהתחיל בטיפולי הקרנות, הוא תרם זרע, כדי שבעתיד יוכל להביא ילדים לעולם. "הוא נסע לבנק הזרע של בית החולים, נתן שתי מנות ומילא טופס, שהוא למעשה הצוואה הביולוגית שלו", מספרת אמו, יעל ניצן. "הוא ציין במפורש 'לא להשמיד את הזרע שלי אחרי מותי', מה שאומר שהוא רצה בוודאות שיהיו לו ילדים אחרי מותו. אני רוצה להגשים את החלום שלו".
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
היום, שנתיים אחרי מותו בגיל 33, היא מחפשת אישה שתהרה מזרעו. "מיד אחרי הלוויה התקשרתי לבנק הזרע וביקשתי מהם לא להשמיד את הזרע בטעות. אחר כך עזבתי את הנושא, ורק לפני שמונה חודשים מצאתי את הכוחות לעסוק בזה. צלצלתי לבנק הזרע, נדרשתי לשלם רטרואקטיבית על אחזקת הזרע, וגיליתי שחייבים לקחת עורך דין שמתמחה בתחום כדי לשחרר אותו. אם הייתה לתובל בת זוג, היא הייתה מקבלת את הזרע בצורה כמעט אוטומטית. מכיוון שלא הייתה לו, שכרתי עורך דין (ראו ריאיון איתו בהמשך, י"ג) והכנו את התיק המשפטי, שכלל הכנת תצהירים של בני המשפחה וחברים על היחס של תובל לילדים ועל כך שרצה להיות אבא".
איך מוכיחים את זה?
"בחור בן 33 שלא יודע אם יחיה או ימות, לא הולך ומדבר על הרצון שלו בילדים עם כל אחד. אבל הוא אמר דברים בעניין לשניים־שלושה אנשים, ולמזלנו מצאנו אותם והם הסכימו להצהיר על הדברים ששמעו ממנו. אחד מהם, חבר טוב, סיפר שתובל אמר לו 'אני אשמח אם יהיו לי ילדים אם אני לא אחיה' וידע על הזרע שהוא השאיר".
מה את מחפשת?
"מישהי צעירה, עד גיל 38, שרוצה להיות אמא ומעדיפה לפנות למסלול הזה, שבו יודעים ממי הגיע הזרע, במקום לקבל זרע אנונימי מבנק הזרע. אני מממנת את כל ההליך המשפטי ויכולה להבטיח לה תמיכה משפחתית ונפשית. היא תוכל לראות תמונות של תובל ולשמוע עליו סיפורים. חשוב לי שהיא תהיה בן אדם טוב ואמא אוהבת. אשמח אם היא תתחבר אלינו מבחינה רגשית ושתהיה כימיה טובה בינינו. אני סומכת על האינטואיציות שלי ובטוחה שאם תיווצר כימיה טובה, יהיה בסדר. לא משנה לי מאיפה היא בארץ, אם יהיה לי נכד בבאר־שבע או בערד, אל דאגה, אני אגיע אליו".
על מה תפסלי מישהי?
"על עישון".
היה תענוג לגדל את תובל
יעל (67), אלמנה בזוגיות טרייה, אוצרת אמנות, יועצת תקשורת ויזמית, אמא לשלושה ילדים (בני 46 ו־43 ותובל ז"ל) וסבתא לשני נכדים, מתגוררת בחיפה. היא נולדה בעפולה, למשפחה ממייסדי העיר. כשהייתה בת שבע עקרה עם הוריה לרמת־השרון, ושמונה שנים מאוחר יותר הגיעה כילדת חוץ לקיבוץ גבת. "הייתי חברת תנועת מחנות העולים וחלמתי לגור בקיבוץ. כשהיה במשפחה משבר קטן (שאחר כך נפתר), ניצלתי את ההזדמנות לעבור". בקיבוץ הכירה את אסף ניצן, שאיתו התחתנה בגיל 21.
אחרי שירות צבאי למדה לתואר ראשון בחינוך והיסטוריה. כשהיא ואסף היו בני 25 וכבר הורים לבן ולבת, טסו לדרום־אפריקה, שם עבד אסף כקצין הביטחון של שגרירות ישראל בפרטוריה, ויעל גויסה מחדש לצבא ועבדה בנספחות הצבאית. במקביל למדה אמנות וספרות באוניברסיטה. כששבו ארצה הפכה יעל לקצינת הקישור בין צה"ל לצבא ארצות־הברית, ובגיל 28 נפרדה מהצבא, פנתה ללימודי הפקה באולפני הרצליה והפכה לאחת ממפיקות הטלוויזיה העצמאיות הראשונות בארץ.
תובל, בנה השלישי, נולד בקיבוץ גבת חודש לפני הזמן: ירידת מים מפתיעה הובילה לכך שאסף סייע בלידה ("היה לו ניסיון עם בעלי חיים, מנעוריו בקיבוץ"). בין אסף לתובל, בן הזקונים, נוצר קשר מיוחד. "היו לנו חיים נפלאים", מספרת יעל, "אסף עבד במפעל בקיבוץ, ואני הייתי מאושרת מהאמהוּת. היה תענוג לגדל את תובל".
איזה ילד הוא היה?
"חמוד בצורה בלתי רגילה, רגיש ומתוק. התגלמות החלומות של כל הורה. ילד טוב ומתחשב. חיכינו לבואו המון שנים, אז הוא קיבל המון אהבה ופינוקים מאיתנו ומכל המשפחה המורחבת. הוא אהב במיוחד את הכלבה שלו, לברדורית שהייתה איתו עד שהתגייס לצבא. הוא אהב לפרק ולבנות דברים, אהב טרקטורים, וכשגדל אהב לנהוג.
"כשתובל היה בן שש עזבנו את הקיבוץ ועברנו לאבן־יהודה. אבא שלו עבד כמנהל מכירות במפעל מזון, ואני עסקתי ביחסי ציבור. תובל היה תלמיד רגיל לגמרי, מאוד חברותי, אהב ספורט אקסטרים. כשהוא היה בן עשר עברנו לצור־יגאל, ואז הבנו שיש לו בעיה בלימודים. מאוחר יותר שמענו מאחת המורות שבמשך כמה חודשים הוא הקריא תשובות לשאלות המורים ממחברות ריקות, כי לא הצליח לבטא את עצמו בכתב. התברר שיש לו הפרעת קשב וריכוז וגם דיסגרפיה. הוא טופל, עבר לתיכון של רשת פרטית, עם כיתות קטנות וסיים עם בגרות מלאה.
"לא היה לו דחף להצטיין בלימודים, הוא הצטיין מבחינה חברתית, החֶברה הייתה אצלו מעל ומעבר. הייתה לו אינטליגנציה רגשית גבוהה, אכפתיות וטוב לב. שני החברים הכי טובים שלו נפצעו קשה בתאונת דרכים, ובמשך שנה וחצי הוא דאג להם וביקר אותם".
איפה הוא שירת בצבא?
"בנח"ל. הוא עשה את כל המסלול והיה שלוש שנים בחברון, דבר לא פשוט עם הורים שמאלנים כמונו. היה לנו קשה לשמוע על ילדים בני 12 שמגיעים למחסום עם חגורת נפץ. בצבא הוא השתנה בצורה דרסטית, נעשה גבר, מאוד שקול, נבון, אחראי ורציני. בדומה לאבא שלו הוא לא אהב את הצבא, אבל היה חייל למופת. לקראת סוף השירות התמנה לתפקיד סמב"צ וחתם קבע למשך חצי שנה. שבועיים אחרי שחתם, פרצה מלחמת לבנון השנייה. הוא היה בלבנון, אבל הסתיר את זה ממני, כדי שלא אשתגע מדאגה".
מה הוא אהב?
"תובל היה מטורף על כדורגל ונסע כמה פעמים לברצלונה כדי לראות את מסי משחק. כשהוא מת, החברים שמו על קברו חולצה של בארסה, שמונחת שם עד היום. חוץ מזה הוא אהב מאוד את סדרת הסרטים 'שר הטבעות', חגגנו יחד כל סרט חדש בסדרה".
הרב פירר אמר: אויש
אסף, אביו של תובל, נפטר בגיל 59. "היה לו התקף לב כבר בגיל 47, ולמרות זאת הוא המשיך לעשן", אומרת יעל בכעס. "כשניסיתי להגיד לו משהו בעניין, הוא לא התייחס. הוא היה מכור לעישון. מאז אותו התקף לב, מעולם לא דיווח על כאבים או על תחושה לא טובה. בוקר אחד, לפני תשע שנים, קם וצעק 'כואב לי'. זה היה דום לב. הוא מת באמבולנס".
יעל תרמה את הקרניות של אסף. תובל, שהיה אז בן 27, גר בצור נתן ולמד משפטים במכללת נתניה, התקשה להתמודד עם מות אביו. "אחרי השבעה הוא חזר לגור בבית והפסיק ללמוד", היא נזכרת בכאב.
כעבור זמן מה החל תובל לעבוד בחברת הייטק בתור מדיה פלאנר ובהמשך עבר לגור עם חבר בדירת שותפים בהרצליה. הקשר עם אחיו הגדול, שמבוגר ממנו בתשע שנים וחי בחו"ל, התחזק מאוד. "בדיוק כשהתחלנו להתאפס על עצמנו, אחרי האזכרה של השנה לאסף, הבת שלי צלצלה אליי ואמרה שתובל לא רואה", מספרת יעל. "עברה עליו אפיזודה של עיוורון. הוא היה לבד, ניסה לצלצל אליי ולא תפס אותי, כי הייתי בים המלח בענייני עבודה, אז הוא צלצל לאחותו. אחרי כמה דקות הגיע חבר שלו ולקח אותו לחדר מיון.
"בכיתי כל הדרך מים המלח לבית החולים. כשהגעתי, הרגיעו אותי שהוא רואה, אבל אז עשו לו בדיקת CT וראו ממצא במוח. ניתחו אותו, בישרו לי שזה גידול שפיר ושלחו אותנו הביתה. במשך שלושה חודשים תובל הקיא וראה לא טוב. כשהגענו לביקורת, הרופאים השתגעו כשהם ראו לאיזה גודל זה הגיע. היה לו סרטן במוח שיש רק ל־20 איש בעולם, במיקום בעייתי, מאחורי העיניים. זו הייתה מכה איומה בשבילנו. בהתחלה אמרו שזה הפך מגידול שפיר לממאיר, אחר כך אמרו שהגידול היה שם מילדוּת, בגלל איזו שקערורית. כשהלכנו לרב פירר, הוא אמר: 'אויש'.
"אחרי הניתוח להסרת הגידול עשו לו 30 הקרנות והוא קיבל הכל בגבורה. הוא היה מסיים הקרנה והולך לעבודה".
תובל הבריא וחזר לשגרה, תוך הקפדה על בדיקת MRI מדי חצי שנה, תזונה בריאה וכושר גופני. "בינתיים אני עברתי לחיפה, והיינו נפגשים כל סוף שבוע. הילדים של אחותו היו משוש נפשו. הוא אהב אותם בצורה מטורפת והיה מאושר".
הייתה לתובל זוגיות?
"הוא היה בחור סגור ולא שיתף אותנו במה שקורה בתחום הרומנטי. ידענו רק שהייתה לו חברה בצבא, ושלוש שנים לפני מותו שמענו על ניצני זוגיות. זה היה משהו שכל כך ציפינו לו".
גבר־גבר עד הרגע האחרון
אחרי שלוש שנים של שגרה שלווה, תובל התעלף ונפל בביתו. "הגעתי אליו מיד", משחזרת יעל, "וכששאלנו שאלות, התברר שהיו לו כאבי ראש ונפילות שהסתיר מאיתנו מתוך מחשבה שזה שום דבר וגם כדי שלא נדאג". הוא אושפז עם בצקת במוח והתברר שהגידול חזר. מהניתוח להסרת הגידול יצא עם פגיעה בראייה המרחבית. למרות זאת, תוך זמן קצר התאושש וחזר לעבודה.
כדי לממן לתובל תרופות ביולוגיות יקרות מחו"ל מכרה את ביתה בצור־יגאל. מכיוון שכבר לא היה מסוגל לנהוג, תובל עבר לגור בתל־אביב, משם נסע באוטובוס לעבודתו ברעננה. "הוא נותח בפעם הרביעית, ומצבו כבר היה נורא. התרופה הביולוגית עשתה לו הרבה תופעות לוואי. אחד הרופאים אמר לנו שהגידול הצטמצם, היינו מאושרים וחגגנו בחופשה בחו"ל, אבל תובל היה חלש ומצב רוחו היה ירוד. למעשה כבר אז הוא התחיל לגסוס, מה שכמובן לא רציתי לראות. אף פעם לא שמעתי ממנו שהוא יודע שהוא הולך למות: הוא שיחק אותה גבר־גבר עד הרגע האחרון, אבל תוך כמה שבועות הוא התמוטט, התחיל לאבד את הזיכרון וכבר לא יכולנו להשאיר אותו לבד. יומיים אחרי שחגגנו לו יום הולדת 33, תובל נפל בבית, פרכס ואיבד את ההכרה. כעבור שבועיים נפטר. הייתי מוכנה לתת את הנשמה שלי כדי שהוא יחיה".
גם הפעם תרמה יעל את הקרניות של יקירה. "זה היה אופייני לתובל, לתרום כל מה שאפשר. ללוויה שלו הגיעו 500 חבר'ה צעירים מכל המקומות שבהם היה, ישבו ובכו".
חבריה ובני משפחתה של יעל תמכו בה, ובתוך כמה חודשים חזרה לפעילות ויזמה הקמת הוסטל לתרמילאים בחיפה. "הרגשתי כאילו אסף או תובל מושיטים לי יד ומובילים אותי", היא אומרת בדמעות.
עכשיו היא מחפשת אישה שתגיש יחד איתה תביעה כדי לקבל את הזרע. היא החלה בחיפושים מפה לאוזן, מה שהניב עד כה שתי מועמדות בלבד. "אחת הייתה מתאימה, אבל נלחצה מכתב התביעה לבנק הזרע", היא מספרת, "השנייה רוצה להיות בהיריון כבר אתמול ולא התאים לה לגשת לתהליך שאורך שנה. לכן פניתי ל'לאשה'".
יש בך חששות מסוימים?
"חברות שלי אומרות לי: 'מה את צריכה את זה? את יכולה להסתבך עם מישהי שפתאום תקום ותיסע לחו"ל, או עם איזו מכשפה שתהיה רעה אלייך'. אני בכלל לא חושבת על עצמי אלא רק על הילד".
את מתכננת לחתום על חוזה עם האם העתידית?
"כן, נחתום על הסכם שיבטיח יחסים טובים בינינו".
מה תגידי למי שחוששת שמדובר במחלה גנטית?
"לזרע השמור אין שום קשר למחלה. זה זרע בריא וטוב, מלפני ההקרנות".
מה יקרה אם זה לא יצליח וייגמרו מנות הזרע?
"כשאדם יוצא למסע כזה, הוא משוכנע שיצליח. אם זה לא ילך, ארגיש החמצה אדירה, אבל אלה החיים, ממי, מה אפשר לעשות? בכל אופן אני יודעת שאחיה בשקט, כי אדע שעשיתי כל מאמץ".
כבר יש לך נכדים. איך הקשר שלך איתם?
"כמו כל הסבתות: אוהבת, מפנקת. סבתא רגילה לגמרי, לא משתגעת".
למה כל כך חשוב לך שיהיו לך עוד נכדים?
"אני לא עושה את זה בשביל שיהיו לי עוד נכדים, אלא כדי שיהיה מישהו מתובל, וזה מה שהוא רצה. הוא היה מיוחד ונפלא, כל כך אהבתי אותו והוא כל כך חסר לי, ואני רוצה שיישאר משהו ממנו בעולם".
רוצה ליצור קשר עם יעל ניצן?כתבי לה למייל: artcommle@gmail.com
למה צריך להגיש תביעה?
==================
"כל אישה שתחפוץ להתעבר מזרעו של המנוח צריכה לדעת שעליה להצטרף לתביעה עם אמו כנגד משרד הבריאות והיועץ המשפטי לממשלה", אומר עו"ד דורי שוורץ, המייצג את יעל (עם שותפתו למשרד, עו"ד שיראל בר). "אין מדובר בתביעה משפטית במובן הקלאסי, שעלול לצייר את התובעות כצד מסוכסך עם הנתבע, אלא בתביעה מחויבת מציאות. הסיבה להליך המשפטי נובעת מכך שנושא סבוך זה טרם הוסדר בחקיקה ונשען בעיקרו על הוראות היועץ המשפטי לממשלה ועל פסיקות קודמות שהתהוו לכדי נורמות משפטיות. חשוב לקחת בחשבון שהליך שכזה עשוי להימשך זמן לא מבוטל. אם היועץ ייעתר מיד, ההליך המשפטי יסתיים במהרה, אך אם יתנגד, ניאלץ להיערך למשפט שיכול להימשך בין שנה לשלוש שנים, לא כולל דיון בערכאות ערעור. מי שתיגש למשימה תזדקק לאורך נשימה וסבלנות".
מה עוד צריכה לדעת אישה ששוקלת את התהליך הזה?
"מכיוון שבית המשפט צריך לבחון את טובתו של הילד העתיד להיוולד, מתבקש לדעת מי האישה והאם היא מסוגלת לגדל ולפרנס את הילד. ייתכן שיעלה צורך בתסקיר עליה, שיבוצע על ידי עובדת סוציאלית. נוכחותה בארבעה־חמישה דיונים תהיה חשובה. חשוב גם לציין שההליך יתנהל בדלתיים סגורות".
