המשוררת לא הייתה אמא, והיא כתבה שירי ילדים שהיו נפסלים היום

כריסטינה רוזטי הוציאה ב-1872 ספר לילדים, שחלק משיריו עסקו בשכול וביתמות. לדעתה, מדובר היה ב"פנינים שלא נדלו ואבני חן שטרם נכרו מהמעמקים"

עופרה עופר אורןפורסם: 01.03.20 02:46
כריסטינה רוזטי. שירי הילדים שלה מיטיבים לשקף את התקופה שבה חיה, ובה מוות של פעוטות ותינוקות היה שכיח (צילום: Gettyimages)
כריסטינה רוזטי. שירי הילדים שלה מיטיבים לשקף את התקופה שבה חיה, ובה מוות של פעוטות ותינוקות היה שכיח (צילום: Gettyimages)

במכתב לאחותה, שבו היא סיפרה על ספר השירים שלה, קובץ שירי ילדים, כתבה המשוררת כריסטינה רוזטי כי יש בו "פנינים שלא נדלו ואבני חן שטרם נכרו מהמעמקים". רוזטי כתבה את הדברים הללו ב-1874, שנתיים אחרי שהספר ראה אור לראשונה, והוא מרתק עד היום את קוראיה של רוזטי ואת החוקרים העוסקים בכתיבתה. הספר כולל 126 שירים קצרים, קצובים ומחורזים; באנגלית הוא נקרא "Sing Song", והספר שמקבץ תרגומים שלי לעברית לשירים מתוכו נקרא "שירי לי שיר" – שורה מתוך אחד השירים.

 

חלק מהשירים יכלו להתפרסם גם היום בספרי ילדים, אבל רבים היו נפסלים ונחשבים לא הולמים קוראים צעירים, שכן הם עוסקים בשכול וביתמות. אלה נושאים שהעסיקו מאוד את בני התקופה הוויקטוריאנית: אנשים באותה תקופה לא היססו להתקרב אל המוות, לגעת בו ולתעד אותו. היה גם מנהג להצטלם לצד גופות של אנשים שזה עתה הלכו לעולמם, ולפעמים נהגו אפילו להציב את המתים בתנוחות "חיות". גם הנושאים המופיעים בשיריה של רוזטי – אחותו של הצייר הנודע גבריאל דנטה רוזטי, ומי שנחשבת כיום לאחת מבכירות השירה הוויקטוריאנית – אינם קלים. רוזטי מוכרת אמנם בעיקר בזכות השירים שכתבה למבוגרים, שהיו חדורים באמונה דתית, אבל גם שירי הילדים שלה מעוררים עניין: הם מיטיבים לשקף את התקופה שבה חיה, ובה מוות של פעוטות ותינוקות היה שכיח, וכך גם עוני שנשא בחובו מצוקה קשה.

 

הנושאים המרכזיים בשירתה של רוזטי – אהבה, פרידה ומוות – שולטים גם בשירי הילדים שכתבה. גם הטבע מופיע בהם רבות: ציפורים, פרחים, חילופי העונות, הנופים הכפריים של אנגליה והדמויות שמאכלסות אותם – הנערה החולבת, הפועל בחווה, ילדים שמשוטטים בשדות. בספר נכללו גם איורים שרוזטי עצמה רשמה את הרעיונות להם. היא העבירה את הרישומים שלה לצייר ארתור יוז, וזה עיבד אותם, בהתאם להנחיותיה.

 

הנה מבחר מתוך שירי הקובץ, בתרגומי, מלווים בסרטונים שבהם אני קוראת אותם:

 

פָּרוּשׁ בִּכְלוּב זָהָב,

פָּרוּשׁ עַל הֶעָנָף –

בְּיוֹם מַקְפִּיא רַק נְשַׁעֵר

חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שָׁפַר יוֹתֵר.

 

אַךְ כְּשֶׁעָלִים יָנֵצּוּ כָּאן

וְעַל עָנָף יָצוּץ הַקֵּן,

הָאִם עוֹד יִוָּתֵר סָפֵק

מִי מִשְּׁנֵיהֶם הוּא הַמִּסְכֵּן?

 

 

מַלְאָךְ לְרַגְלֶיךָ

מַלְאָךְ לְרֹאשְׁךָ,

אַתָּה כְּמוֹ טָלֶה

מְתֻלְתָּל בַּמִּטָּה.

 

 

 

לְכֹל סִיכָּה יֵשׁ רֹאש, אַךְ הוּא נְטוּל שֵׂעָר,

יֵשׁ לָאֲגַם פָּנִים, אַךְ אֵין פֶּה שֶׁנִּפְעַר.

הַמַּחַט? יֵשׁ לָה קוֹף! אַךְ הוּא לֹא מְטַפֵּס,

לַכֹּתֶל יֵשׁ אָזְנַיִם, אוֹתָן לֹא נְחַפֵּשׂ.

יֵשׁ לַשֻּׁלְחָן רַגְלַיִם, שֶׁכְּלָל אֵינָן פּוֹסְעוֹת.

לַמַּיִם יֵשׁ עֵינַיִם, אַךְ הֵן אֵינָן רוֹאוֹת.

יֵשׁ לַכִּנּוֹר צַוָּאר, שֶׁבִּמְקוֹמוֹ קָבוּעַ,

לַמְּשֻׁלָּשׁ ¬– שׁוֹקַיִם, לֹא יְכוֹלוֹת לָנוּעַ.

לַנַּעַל יֵשׁ לָשׁוֹן, שֶׁכְּלוּם אֵינָה בּוֹלָעָת,

וְלַמַּסּוֹר יֵשׁ שֵׁן – לִלְעוֹס אֵינָה יוֹדָעָת.

הָעֵץ מַצְמִיחַ בַּד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּר,

הַדַּף אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, גַּם עִם אָזְנֵי חֲמוֹר,

אֵין שֵׁם-נִרְדָּף חוֹשֵׁשׁ, הֲרֵי לֹא הוּא אָשֵׁם,

וְאַף-אֶחָד שׁוֹנֶה: הוּא אַף שֶׁלֹא נוֹשֵׁם.

 

 

לִבְחוֹש אוֹתָהּ,

וּלְעַרְבֵּב,

לִטְרֹף אוֹתָהּ

הֵיטֵב הֵיטֵב,

וּמֵאִלְפָּס שֶׁלֹא כֻּסָּה,

אָז לְהָעִיף אֶת הָעִסָּה,

מִי אֶת הַפַּנְקֵייק אָז תוֹפֵס?

מִי שֶׁזָרִיז לֹא מְפַסְפֵס.

 

 

ההקדשה של כריסטינה רוזטי בפתח ספרה נוגעת ללב: "חרוזים שמוקדשים בלי רשות לַתִּינוק שהציע אותם". ההקדשה מרגשת במיוחד כשיודעים שרוזטי לא נישאה מעולם, ולא היו לה ילדים. עם זאת, אפשר לחוש באהבתה להם וביכולתה להבין אותם ואת מה שמעניין אותם, וגם באהדה הרבה שהיא רחשה להורים לילדים קטנים. אין לדעת אם שיריה מבוססים על זיכרונות הילדות שלה או על היכרותה עם הילדים שראתה סביבה. מכל מקום, שיריה ממשיכים לגעת ללב גם שנים רבות אחרי מותה.

 

 

     

    הנער הזה כתב קלאסיקה ישראלית שכולם מכירים. הקליקו על התמונה:

     

    איתן פרץ בעין גדי. לא היה חסר הרבה שהשיר ייעלם. הקליקו על התמונה (רפרודוקציה: צביקה טישלר)
    איתן פרץ בעין גדי. לא היה חסר הרבה שהשיר ייעלם. הקליקו על התמונה (רפרודוקציה: צביקה טישלר)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עופרה עופר אורן
    |
    |
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים