מבחוץ הבית נראה כמו תיבה פשוטה; רק רמז אחד מסגיר את מורכבותה. קירות אלכסוניים בפנים מחלקים את המבנה לחדרים משולשים, באופן המזכיר את אמנות קיפולי הנייר היפנית, אוריגמי. אחד המשולשים נראה היטב ממעוף הרחפן – זהו הגג השקוף של חדר השמש, שנבנה כחלק בלתי נפרד מהבית.
העיירה היפנית סונובה (Sonobe) נמצאת באזורים ההרריים והקרירים של מחוז קיוטו. לכן בנתה לה כמעט כל משפחה חדר שמש; חדרים/מחסנים שקופים, רובם ככולם תוספת מאוחרת וזרה לבתים המקוריים. חדרי השמש מאפשרים ליהנות מאורה בלי להיות חשופים לפגעי מזג האוויר (וגם לייבש היטב את הכביסה).
אדריכלי סטודיו Tao, שהוזמנו בידי בני זוג צעירים עם ילד לתכנן את ביתם החדש, החליטו לעשות זאת אחרת. השכונה חדשה יחסית, מחולקת למגרשים מלבניים מסודרים ושווים בגודלם, 331 מטרים רבועים כל אחד מהם. את חדר השמש שילבו האדריכלים בבית מראש, כחלק חשוב ממנו; עיצובו וחומריותו היוו נקודת מוצא לתכנון הבית כולו.
הגג המשולש השקוף שלו נראה היטב מלמעלה. גם מלפנים אי אפשר להחמיץ אותו: הבנייה המסורתית היפנית מתאפיינת במחיצות נייר קלות, ממוסגרות בעץ, הנעות על מסילות. כאן הפכו את הקיר החיצוני של חדר השמש, הנישא לכל גובה הבית, לקיר הזזה שנפתח כלפי החצר בקלות. הוא ממוסגר בעץ בהיר, כמקובל, אך עשוי פוליקרבונט גלי ושקוף למחצה. כך הושג עוד חדר, שאינו בולט מקו המבנה, אך יכול להפוך למרפסת מקורה ומרווחת בקלות.
שטח הבית 121 מטרים רבועים (79 בקומה הראשונה, 42 בשנייה), והוא מורכב מצירופים של משולשים שווי שוקיים בגדלים שונים, בהתאם לתפקוד הרצוי של החדר. החלוקה הזו יוצרת מצבים מעניינים: המטבח, למשל, פתוח גם לסלון וגם לפינת האוכל, אף כי ביניהם מפרידה מרפסת חיצונית משולשת.
מעל מחצית המטבח, בקומה השנייה, נמצאת המרפסת המשולשת של חדר השינה. מחציתו השנייה חולקת עם הסלון תקרה בגובה כפול. בקירות שהתקבלו בגובה שתי הקומות, הנראים מהסלון וניצבים לו בזווית של 45 מעלות, נפערו חלונות המטילים מטה אור בצורות משולשות, ומעצימים את החוויה הגיאומטרית.
לב המטבח הוא אי ממשטח נירוסטה פשוט על רגלי ברזל, שבו שולבו כיריים וכיור, ואליו מקבילים מדפי עץ שעליהם כלי בישול והגשה. בקיר המשותף לסלון ולמטבח הוטמע ארון עצום ולבן כקיר סביבו, שבו בולט מקרר שחור, ובהמשך – נישת עמוקה שעוטפת חלון ומשמשת גם לישיבה.
פינת האוכל הוצבה במעבר רחב המחבר בין המטבח לחדר טטאמי מסורתי. בצדה האחד חלון הצופה למרפסת הסלון, ובשני ויטרינת זכוכית הנפתחת אל חדר השמש. כך, כאשר הוויטרינה וחדר השמש פתוחים, גם פינת האוכל חשופה לגינה.
לכל חדר הוצמדה מרפסת. המרפסות נגרעות מקו המתאר המלבני של הבית ומתפקדות כממשק ביניים עם החוץ, פתוחות תמיד או לסירוגין. הקירות שחוצצים בינן לחדרים מזוגגים, כך שאור טבעי מציף בשפע את הפנים.
החדרים נעימים, אף כי אינם מרובעים כמקובל אצלנו. הרהיטים מעטים ובעלי קווים מינימליסטיים, ממוקמים במרכז החדר או צמודים לאמצע הקיר – אך מרוחקים מהפינות. דווקא הפינות הריקות, הבלתי מנוצלות, הן שיוצרות את תחושת האווריריות והמרחב.
חדר האורחים הוא יוצא הדופן בבית: צורתו ריבוע סטנדרטי, הוא אינו פונה למרפסת ואור היום חודר אליו מבעד לחלון רגיל. רצפתו כוסתה מחצלות טאטאמי מסורתיות, שגודלן המקובל הוא 90X180 סנטימטרים, והן מכסות את הרצפה מקיר לקיר, ללא רווחים. כשבאים אורחים, נהוג לפרוש עליהן מזרוני פוטון, המאוחסנים בשגרה בארון.
שלד הבית עשוי עץ, לפי מסורת הבנייה היפנית, ויחד עם השימוש במנעד מצומצם של חומרי גמר מונוכרומטיים נוצרת האווירה הסגפנית האופיינית לבתים היפניים המסורתיים (אף כי בהקשר אחר אפשר גם להגדירו כמודרני לגמרי, ולא בהכרח יפני).
ואולי הכל קשור: באוריגמי קוראים לקיפול נייר ליחידה בודדת שחוזרת על עצמה Sonobe – כשם העיירה שבה נמצא הבית, שהפכה לחלק מרצף עירוני גדול בשם נאנטאן – ובאופן המזכיר, ייתכן שגם מסביר, את הגיאומטריה של הבית.
