נדב סגל משוכנע שעכשיו, כשהוא בן 39, הפריצה הגדולה שלו או-טו-טו מגיעה, והיא לא תתפוס אותו בלתי מוכן. כבר קרוב ל-20 שנה שהוא מופיע כזמר, כשחקן וכמנחה, ואחת הסיבות לכך שהוא עדיין לא מוכר, לדעתו, היא העובדה שעד גיל 18 היה רחוק מהשואו ביזנס: הוא גדל בעולם חרדי סגור, ובמקום לפתח את הכישרון האמנותי שלו, היה עסוק בניסיונות להיחלץ מהמסגרת הנוקשה, שבמהלכם נדד בין זרמי היהדות השונים. הוא הספיק להיות חרדי, דתי-לאומי, חסיד חב"ד; חבש כיפות סרוגות, כיפות קטיפה שחורות ומגבעות. היום הוא חילוני לגמרי, וקשה למצוא סימנים לעברו.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"כל השנים חייתי בין עולמות", הוא אומר. "גרתי בשבי שומרון, שהוא יישוב דתי, אבל אבא שלי התעקש שבמהלך השבוע אלמד במסגרת חרדית בעמנואל. ההבדלים הם כמו בין שמיים וארץ, ואני חיפשתי דרך לצאת משם. בסוף שכנעתי אותו שיעביר אותי לחב"ד, וגם משם ברחתי. הסתובבתי ברחוב עם חבורות של 'חרדים מקולקלים' שהסתבכו במכות. אחרי שהתעוררתי יום אחד בבית חולים, הבנתי שזה לא הכיוון שלי".
סיפור חייו, חיים של נער שנע ונד בין עולמות שונים, היווה את ההשראה למחזה "כל נדרי" מאת יהושע סובול, שהועלה לראשונה לפני 15 שנה בתיאטרון הרצליה, ושעוסק בחרדים שנעשים חילונים בימים ובשעות מסוימים. "גם אני חייתי ככה", אומר סגל. "מישיבת חב"ד הייתי נוסע לתחנה המרכזית בתל אביב, מחליף לבגדים חילוניים ומסתובב שם. עד שנות ה-20 שלי לא סיפרתי לאף אחד את סיפור חיי, כי התביישתי, אבל עם השנים קלטתי שיש לי סיפור מעניין. הגעתי לסובול, ישבנו יחד שעות ארוכות, והוא נדהם מהדברים שסיפרתי לו".
המחזה "כל נדרי" יועלה בקרוב (17.3) בתיאטרון הקאמרי עם שחקנים צעירים, בוגרי בית הספר למשחק אימפרו. סגל השתתף בהפקה הראשונה שלו (ראו סרטון למעלה) והשמיע טקסטים שמתבססים על סיפורו האישי. בהפקה הנוכחית הוא יישב בקהל.
צפו בקדימון שלה:
קלטתי את הטירוף
הוא נולד למשפחה דתית, חמישי מתוך שישה ילדים. עם השנים הקצין אביו את עמדותיו, ובעקבות זאת שלח את שני ילדיו הצעירים ללמוד ביישוב החרדי עמנואל. כבר אז החלה אצלו תחושת בלבול וחוסר שייכות. "זה היה משונה לבוא בשבתות לבית הכנסת הדתי בשבי שומרון, שבו הכל מתנהל בצורה שונה ממה שהכרתי בעמנואל", אומר סגל. "בשבת אסור לעשות הרבה דברים, אבל ילדים חובשי כיפה סרוגה רוכבים על אופניים ומשחקים בצעצועים שהוציאו מהם את הסוללות. מה שקרה זה שכל הילדים בשבי שומרון היו יוצאים לשחק, ורק אני ואחי היינו נשארים בבית הכנסת. כשהגיע הזמן שלי לעבור לישיבה, רציתי ישיבה תיכונית לכיפות סרוגות וחיפשתי מקום שאבא שלי יסכים לו. הדבר הכי קרוב היה חב"ד: הם אמנם חרדים מחמירים, אבל היחס שלהם לדתיים הלאומיים ולחילונים יותר פתוח, ואפשר לשחק עם הלבוש. אבא שלי הסכים. בחרתי ללמוד בישיבה של חב"ד בקריית גת, כי רציתי עצמאות, והמרחק קסם לי. נסעתי לשם בשלושה אוטובוסים והגעתי הביתה רק פעם בשבועיים".
באותה תקופה נהג לצאת לרחובות ולהציע לעוברים והשבים להניח תפילין, אבל במקום שזה יחזק אותו באמונתו הדתית, זה קירב אותו לחילוניות, שאליה נחשף אז לראשונה בחייו. נקודת השבר הבאה הגיעה עם מותו של הרבי מלובביץ', ב-1994. "ראיתי מחזה הזוי: עשרות בחורי ישיבה רוקדים, שמחים, בטוחים שהמשיח עזב את גופו וכעת יתגלה. זה היה הרגע שבו קלטתי את הטירוף ואת האמוק של אנשים שבטוחים שהנה מגיע המשיח. אז גם קלטתי שאני עומד להפוך לחב"דניק בעצמי, בזמן שהמטרה המקורית שלי הייתה להגיע לישיבה תיכונית של כיפות סרוגות. התחלתי שוב לשבת חזק על אבא שלי ושכנעתי אותו לאפשר לי לעבור לתיכון בכפר חב"ד עם מגמה תורנית. חתמתי איתו על חוזה שכלל התחייבויות שלי להשאיר את הציציות גם כשאני הולך לישון, להישאר עם כיפה שחורה ולא לשמוע מוזיקה לועזית. כמובן שלא עמדתי בכך".
כשהחליט להתגייס, אביו לא עצר בעדו, כי העדיף שיהיה במסגרת מסודרת. סגל רצה להצטרף ליחידה מובחרת, ושוב היה צריך לצאת למסע שכנועים – הפעם מול הצבא, ששלח אותו לבסיס עורפי של נערי שוליים. "לא הייתה לי בגרות, והצבא לא הבין מי אני, אבל לא ויתרתי, ואחרי פניות רבות לקצין העיר הצלחתי להגיע לאגוז. כל השירות גרתי בדירות של האגודה למען החייל. מאז נתקלתי בהמון יוצאים בשאלה חכמים ומוצלחים, שגם הם לא מקבלים הזדמנות".
אחרי השחרור הלך ללמוד משחק בבית הספר אימפרו. הוא גר בתל אביב, ולפרנסתו תופף בהרכבים דתיים והנחה אירועים ושעשועונים. "גדלתי בבית מאוד מוזיקלי: אבא שלי היה בילדותו סולן במקהלה, ולימים גם חזן, ואחי ניגן בלהקת חתונות. מגיל ארבע הייתי מתופף על סירים ומחבתות ומחקה אנשים, ובשולחן שבת היינו שרים בכמה קולות. המוזיקה תמיד ליוותה אותי, גם אם לא למדתי באופן רשמי".
צפו בו מנגן ושר:
מה שלא קיבלתי בבית
הקשר עם המחזאי יהושע סובול נולד בעקבות רעיון לכתוב סדרת טלוויזיה על יוצאים בשאלה. "היה לי חבר יוצא בשאלה, מנחם לאנג, והתחלנו לחשוב יחד על סדרה. אז עוד לא היה כזה דבר. הגענו לסובול, וכשסיפרנו לו על יוצאים בשאלה ועל חרדים שיש להם חיים כפולים, הוא התלהב וביקש את רשותנו לכתוב מחזה על התופעה הזאת. בהתחלה קצת התבאסנו, כי רצינו סדרה שנשחק בה, אבל כשההצגה עלתה לבמה, נבחרתי להשתתף בה אחרי שעברתי אודישנים, ושמחתי על כך".
הוא הופיע גם בהצגות ילדים ופרינג', השתתף בפסטיבל עכו, הנחה אירועים, שיחק קצת בפרסומות ולקח חלק בסדרת הריאליטי "חיים חדשים", שבמסגרתה עבר עם אשתו ובנו הבכור (כיום בן שבע) לגור בירוחם. בני הזוג אמורים היו לגור שם שבוע ימים בלבד, אבל התלהבו מהמקום ונשארו ארבע שנים, שבמהלכן נולד להם ילד נוסף (כיום בן שלוש וחצי). לפני מספר חודשים חזרה המשפחה למרכז והשתקעה בפתח תקווה. כשסגל מתגעגע למוזיקה ולהווי של חייו הקודמים, הוא הולך לטיש של יוצאים בשאלה שמתרפקים על השירים שעליהם גדלו בבית. כיום הוא לומד במכללה לסאונד ולהפקה BPM, מנחה אירועים וכן מתופף ושר בהרכבים שונים. "המטרה שלי היא להיות זמר-יוצר", הוא אומר. "אני מרגיש שאני בשל לכך".
בעצם, הפסדת 20 שנה של עיסוק במוזיקה בגלל חיפושים עצמיים ועימותים עם הסביבה ועם אבא.
"זאת נקודה מאוד כואבת. אני רואה היום ילדים בני 17 שמקבלים תמיכה, עידוד וכלים מהבית, וזוכר שאני בגיל הזה לא קיבלתי כלום. עם כל זה שהיינו משפחה מאוד מוזיקלית, העיקר בבית היה לימוד גמרא. אני מאמין שאם הייתי נולד למציאות אחרת, הייתי היום במקום שמגיע לי להיות בו. התחלתי מאוחר, אבל אני מרגיש שעם החיים שעברתי, האישיות שלי התחזקה והתגבשה".
רוויה בלום לא יצאה רק בשאלה. הקליקו על התמונה:
