כשהמעצבת ומרצה בכירה לאופנה אורית פרייליך נשאלת על נקודת המרד הראשונה בחייה, היא חוזרת אחורה לגיל ארבע, אז עברה עם משפחתה מהכרמל הפסטורלי בחיפה לשאון העיר החרדית בני ברק. "קנו לי סנדלים שלא אהבתי וגזרתי אותם. בתגובה, נענשתי קשות", היא אומרת בחיוך, "שם התחיל המרד, כנראה. ונראה לי שאני מורדת עד היום".
"מורדת" הוא ביטוי קשה למדי עבור אישה דתייה חובשת פאה, אך פרייליך משתעשעת עם הגדרות ואתגרים מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא אומנם פועלת בשדה האופנה הנתפש כקל-דעת, אך בעבודתה כמרצה במשך שנים ארוכות בשנקר וכאמנית הבוחנת סוגיות של יופי, הסתרה וגוף – נוכחותה של פרייליך מאתגרת את הצד השני, תוך שבירת מוסכמות ודוגמות. רק אל תנסו להכניס אותה לתבניות מוכרות.
"אני מעדיפה שלא יכניסו אותי תחת כותרות", היא עונה לשאלה האם להגדיר אותה בכתבה כדתייה-חרדית או כדתייה-לאומית. כשהיא מתנגדת במשיכת כתפיים לשתי אלה, אני שואל האם ההגדרה יהודייה שומרת מצוות נוחה לה. "אני אדם מאמין", היא מסכמת.
את הדלת לדירת הדופלקס שלה בפתח תקווה היא פותחת חמושה בחצאית שהיתה בעבר סוג של חולצה וסווטשירט תכלת בגזרת אוברסייז. טקס ההתלבשות היומיומי שלה, היא מספרת, מתחיל בטקסטורה או בצבע, ואז מתעצב באמצעות שכבות נוספות ואביזרים נלווים. זה לוקח לה שלוש דקות, היא מדגישה.
כמאמר הקלישאה, את פרייליך קשה לפספס. הסגנון שהיא רוקחת אינו דומה לשום דבר שראיתם, כמו, לדוגמה, שמלת פליסה בצבעי סגול וכתום עם סריג בדוגמת נקודות צבעונית, ומעליהם, כמעין טוניקת סטרפלס החותכת את קו החזה, היא מניחה חצאית שיפון שחורה של ג'ון רושה. במקרה אחר היא משלבת חולצת טי משנות ה-80 של ז'אן פול גוטייה עם עליונית בצבע ירוק רעל שקיבלה במתנה מהסטודנט לשעבר שי טאקו, שהשבוע הגיע אליה עם אוסף רצועות מתחלפות לשעון מתוקף עבודתו כמעצב במותג השעונים סווטש. הרצועה הצבעונית מכולן, בוורוד פוקסיה, עשתה את דרכה בקלות אל ידה.
הארון של פרייליך הוא המשך ישיר לבית הצבעוני שבו היא מתגוררת. הצבע השחור, אותו היא ממעטת ללבוש, מפאר בעיקר את המטבח. יתר חללי הבית, בו גרים גם בעלה רוני והארנב מושמוש (שלושת הילדים כבר גדלו ועזבו), משלבים עבודות אמנות שיצרה וגופי תאורה בעיצובה לצד חפצי וינטג' שליקטה ומתנות שקיבלה לאורך השנים; ספרי תורה ומחשבת ישראל לצד ספרי אופנה ועיצוב. כאן גרים בכיף זה לצד זה מסכת קידושין ותיק וינטג'. השעטנז הזה אינו רק תפישה אסתטית, אלא גם אורח חיים. אצל פרייליך, המילה "לא" היא כמעט עבודה זרה. "במקום שאומרים לי לא – אני מתחילה לחשוב מאיפה הוא מגיע ואת מי הוא משרת", היא מסבירה, "ואז אני מחליטה אם לשתף עם זה פעולה או לא".
כמו בדת, גם באופנה, החיים על פי ציוויים: עשה ואל-תעשה. אל המשוואה הזו הכניסה פרייליך משתנה נוסף: קיימות. בשש השנים האחרונות היא מעודדת את הסטודנטים בקורס שיזמה, "אתחול לאופנה", לחשיבה בת-קיימא. חלק מתוצרי הקורס, שהוצגו בחודש שעבר בתערוכה בדיזנגוף סנטר, היו אמורים לעלות על המסלול גם בשבוע האופנה של תל אביב שהודיע אמש על דחייה למועד לא ידוע בעקבות נגיף הקורונה.
לנושא הקיימות נחשפה פרייליך ב-2014, כשקיבלה הזמנה מחברה לספסל הלימודים בדנמרק לכנס Copenhagen Fashion Summit (כנס הקיימות באופנה הגדול ביותר בעולם, א"י), אליו כבר חזרה לאחר מכן כדוברת ובמאי הקרוב תטוס לשם שוב. "לא ידעתי אפילו איך אומרים Sustainability ואז עוד לא מיחזרתי כלום", היא נזכרת. "כשהגעתי לכנס, עמדתי יחד עם שאר המשתתפים לשתי דקות דומייה לזכר נספי האסון ברנא פלאזה, ושאלתי את עצמי למה זה לא פגש אותי קודם? ואיך אני עושה את זה כאדם וכמרצה? כי אני לא ממחזרת ולא מפרידה אשפה. הייתי עובדת עבודה זרה – קונה בזארה. ואיך אני יכולה להרים כזה נושא במחלקה לאופנה בשנקר, אם אני לא עושה זאת בעצמי?"
אל השאלות האלה הצטרפו גם תהיות נוספות: "האם זה יהפוך לדת?" היא אומרת מהרהרת, "כאדם דתי, אמוני, יש לי את הציוויים שלי: אני מפרידה בשר וחלב. עכשיו אני אתחיל להפריד פלסטיק ונייר? ב-2014 זה לא היה מובן מאליו".
מאז עברו הרבה בקבוקי פלסטיק בסל המיחזור ופרייליך עשתה שנת לימוד אוטו-דידקטי בנושא, העשירה את ספריית שנקר בספרי קיימות, ויצרה שיתופי פעולה בין ארגונים כמו צה"ל וחברות אופנה כמו רנואר ופקטורי 54 לסטודנטים במחלקה, לטובת יצירת פריטי לבוש חדשים מעודפי ייצור וייבוא. "המטרה כיום היא לסגור את הלופ בשרשרת עם הכנסת הצרכן לתהליך", היא מסבירה, "הרי אם לא קנית – התעשייה נשארת עם עודפים ואז מטמינים את הבגדים במדינות עולם שלישי והאדמה שלהם הופכת לג'אנק. מה כבר יוכל לגדול באדמה הזאת? לכן אני מעדיפה לחנך את הסטודנטים להקדים את תהליך ההטמנה".
האם עבור הסטודנטים לא מתקיים פרדוקס בין אופנה לקיימות? הרי אופנה היא הרצון ליצור דבר חדש ואת מדברת איתם על קסטומייזינג מעודפי ייצור, כפי שעשיתם לאחרונה עם בגדי מעצבים.
"זה לא קסטומייזינג", היא נבהלת, "ה'מתנה' בשווי 100 אלף שקל מפקטורי היתה אקסטרה לצד עודפי בדים שקיבלנו מהמעצב ירון מינקובסקי. כל סטודנט בחר מספר פריטים ועיצב מתוכם מערכת לבוש שלמה, תוך שימוש בכל פרט ממרכיביו של הבגד שקיבל, כמו רוכסנים, כפתורים ובטנות שמצאו את מקומם במערכת הלבוש שיצר. במידה שנותרו שאריות, הן שולבו לתוך הדגם השני, שאותו הם עיצבו עבור מותג קיימות עצמאי שלהם, שעבורו הם הגדירו מראש את ערכי הקיימות, בתקווה שבעתיד הקרוב המותג יפתח חנות ראשונה ומקיימת משלו. יש תריסר ערכים שאיתם אפשר ליצור אופנה מקיימת, ביניהם שימוש בבגדים שהגיעו לסוף חייהם וניסיון להשמיש אותם מחדש; שימוש בבגדים עם 'דפקטים' שלא נמכרו כמה עונות ולתת להם סיכוי חדש; ואקו דיזיין - שימוש בכותנה אורגנית (שהגידול שלה בזבזני במים בדומה לכותנה רגילה, אך כשמטמינים אותה היא מזיקה פחות לאדמה, א"י), צבעי קוקוס ופרי הדר וכדומה. אני רוצה לפעול בתוך מסגרת של ערכים, לעשות תיקון עולם".
פרייליך מציגה פרויקטים שנוצרו על ידי סטודנטים משנים קודמות, כמו סדרת בגדי נשים שהורכבו מבגדי תינוקות ישנים שנאספו ועוצבו מחדש, או פרויקט מאוהלי יד שנייה שמהם נתפרה קולקציה לנשים. היא עצמה מתהדרת בזמן הצילומים בחולצה שיצרה ב"אפס בזבוז", להגדרתה, עבור תערוכה ירוקה של שנקר שהוצגה בשנת 2014 בנמל תל אביב: חולצת פסים שנתפרה מבד שרכשה בבני ברק בשנת 1979, ונשאר אצלה בארון. את השרוולים הצמודים יצרה מעודפי ייצור של גרבי כדורגל ירוקים של המותג פומה, שקיבלה מהיצרן המקומי.
השאלה המרכזית שעולה מהדיון על קיימות היא הפרקטיקה היומיומית. האם החינוך לקיימות יכניס את נושא המיחזור או "סגירת הלופ", כהגדרתה של פרייליך, למערכת החשיבה של הסטודנטים ותעשיית האופנה? והאם קיימות תסייע למותגי האופנה הישראלים שנמצאים במשבר כלכלי? פרייליך מאמינה בתהליכים של שינוי, אך מעידה על עצמה כי כמו בעולמה הדתי – גם כאן היא משתדלת.
עד כמה את אדם אקולוגי?
"אני נוסעת ברכב היברידי", היא אומרת כדוגמה, "כל נושא הקיימות משך אותי מלכתחילה כי חשבתי שאני לא מסוגלת לא לקנות בגדים, אבל ככל שעבר הזמן, הבנתי שאני מצליחה לעמוד באתגר. בגדים אני כמעט לא רוכשת בכלל, ולבגדים שיש לי בארון אני עושה Upcycling".
ועדיין, החלטה לטוס לכנס קיימות בדנמרק היא פעולה מזהמת בהרבה מלקנות חולצה בזארה.
"מטוס זה הדבר הכי מזהם שיש, אבל אין מאה אחוז. גם לא הגיוני לחיות על פי 100 אחוז ערכי קיימות. גם מבחינה דתית, רק בודדים יכולים להיות מאה אחוז שומרי מצוות אדוקים הארד קור. ובמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. אז אני לא אסע לכנס בקופנהגן? נכון – אני יכולה לראות את הדוברים באינטרנט או לנהל וידאו צ'ט, אבל אני בוחרת לטוס לשם, מנסה למצוא את האיזון. זה כמו בתקופה שהייתי תלמידת תיכון בבית הספר הדתי בבני ברק – בכל פעם הייתי צריכה למצוא איך להתנהל במוסדות חינוך עם כל האיסורים, ובכל זאת להגיע כתלמידה מן המניין", היא מחייכת, "כילדה בשנות ה-60, המיני היה בון טון ואורך החצאית היה הנושא שעליו ניהלתי דין ודברים עם מחנכות בית הספר. באופן אישי התמודדתי איתו, אבל זה הפריע לי יותר כששבתי לישראל מאוחר יותר עם בתי הקטנה ובבית הספר העירו לילדה על אורך החצאית. זה זעזע אותי, הרי דת לא מודדים בסנטימטרים. גם לא אמונה".
ומה גילינו בארון ובבית של שדרנית גלגלצ דלית רצ'שטר?
