שמו של פרופ' ראובן יגיל, שהלך לעולמו לפני שלושה שבועות, היה בלתי מוכר לרוב תושבי המדינה, אבל בנגב בכלל, ובבאר שבע בפרט, הוא היה שם מיתולוגי. פרופ' יגיל (85) היה וטרינר בכיר שנחשב לפורץ דרך ולמומחה בעל שם עולמי בנושא חלב נאקות, המופק מבלוטות החלב של נקבת הגמל. הוא האמין שהמשקה הזה יכול לפתור את בעיות הרעב באפריקה ולהביא מזור למיליוני חולים, ובשנות ה-80 פרסם מאמרים ומחקרים שזכו להכרה בינלאומית. בעקבות זאת הוא השתתף במשלחות מטעם האו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים כיועץ למדינות מתפתחות, וחוקרים מכל העולם עלו לרגל לחוות הגמלים שהוא הקים בערבה. בתגליות שלו משתמשים בתעשיות שונות עד היום, אבל הוא תמיד נותר אלמוני וצנוע.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"לא עניינו אותו תארים וכבוד, רק תכלס", אומרת בתו, אילנה קרמן. "הוא נסע הרבה לחו"ל, פגש אנשים חשובים ורציניים, אבל תמיד היה מדבר איתם על שתי האהבות הגדולות שלו – אוכל וכדורגל. הוא גם לא התעשר מהתגליות שלו. בשביל הפרנסה, פתח קליניקה פרטית לחיות מחמד, אבל חצי מהאנשים לא שילמו לו, כי הוא תמיד מצא סיבה לא לבקש כסף: מלקוח אחד לא היה לו נעים, השני היה ילד, השלישי הגיע מרחוק וכו'".
הבת ושאר בני המשפחה שמחו לדעת שימים אחדים לאחר מותו של יקירם הוענק שמו הפרטי, ראובן, לגמל שנולד בחווה במינסוטה שבארצות הברית. המשפחה גם קיבלה תנחומים מחובבי גמלים מכל העולם, שנעזרו בידע העצום שהיה לו. המנחמים תיארו את פרופ' יגיל כאדם כריזמטי וחם שאהב לצחוק, ללמד ולחקור. חלקם הדגישו את העבודה שהיה יזם שהקדים את זמנו, בכך שפיתח מכשירים ושיטות הפריה חוץ-גופית בגמלים, ושמחלב הנאקה ייצר גלידה במגוון טעמים, לה קרא בהומור "גמלידה". רבים הזכירו שהווטרינר הישראלי מצא קשר בין חלב הנאקות לטיפול בסוכרת נעורים, במחלות אוטואימוניות, באולקוס, באנמיה ואפילו באוטיזם, ושעד היום החלב הזה משמש במדינות רבות לטיפול בבעיות מעי, בדלקות ובאלרגיות.
"יגיל הציל חיים בכל העולם", מדגישה רנדי ווינטר, יזמת חברתית מקנדה. "ספר שהוא כתב לבקשת האו"ם הפך לתנ"ך של מגדלי הגמלים. הוא הרצה בכנסים בעומן, בהודו ובאתיופיה, לימד שבט נוודים הודי איך לגדל את הגמלים ולחלוב אותם, ולימד שפים של נסיכה ערבית מהמפרץ איך לייצר את ה'גמלידה'. הוא חצה גבולות פיזיים ומנטליים כדי לעזור לאנשים, ושבר מחסומים בין יהודים לערבים".
אצבע בקופסת העוגיות
בשכונה הבאר-שבעית הקטנה שבה גדלתי, פרופ' יגיל היה מקור לגאווה מקומית: ד"ר דוליטל פרטי שלנו, שהגיע מדרום אפריקה עם מבטא אנגלוסקסי ושם עולמי, ומעולם לא סירב לילדי השכונה שהתדפקו על דלתו עם חיות שגידלו או מצאו ברחוב – כלבים, חתולים, צפרדעים, אוגרים וציפורים. בכולם הוא היה מטפל (כן, בחינם), ולא פעם אף מנתח אותם מול עינינו המשתאות. רעייתו ברכה, אישה עדינת קול ומראה, התרגלה לראות בביתה דברים משונים. "יום אחד הגיע ילד עם נחש חולה", היא נזכרת. "אמרתי לו שיחכה ליד הדלת עד שאעלה על כיסא, ורק אז שייכנס. פעם קולגה פלסטיקאי הביא לו הביתה אצבע של אדם לבדיקה. ראובן בדיוק הכין לעצמו קפה במטבח ושם את האצבע בצד בלי לשים לב. אחרי כמה דקות נכנסה שכנה, והוא הציע לה עוגיות מהקופסה, שם הייתה גם האצבע".
את מחקריו הראשונים ביצע במכון לחקר הנגב, שם חקר עיזים ועכברים. לחקר הגמלים הגיע מתוך רצון למצוא פתרון לרעב שהשתולל באפריקה באותן שנים. "הגמל הוא החיה הראשונה שבויתה בשביל חלב, הרבה לפני הפרה", כתב, "והיא יכולה לספק כמות עצומה של חלב, גם בתקופות בצורת. ומשום שבמקומות רבים שסובלים מבצורת יש הרבה גמלים, למה לייבא אוכל מבחוץ, כשיש פתרון מקומי?"
הוא התחיל לחקור מספר גמלים שנקנו על ידי אוניברסיטת בן גוריון בנגב, פרסם מחקרים מדעיים, בעיקר בחו"ל, צולם לכתבה של הבי.בי.סי בנושא הפריות חוץ-גופיות בגמלים, אבל פריצת הדרך שלו הגיעה בעקבות מחקר שעשה על חלב נאקות, השימוש בו ויתרונותיו. ספר שכתב בנושא פורסם ב-1986, תורגם גם לערבית והופץ במדינות רבות, בהן כאלה שלא קיימו קשרים דיפלומטיים עם ישראל. בעקבות הספר נסע יגיל בכל העולם, ביקר במדינות נחשלות באפריקה ובמזרח וניסה לתרום מהידע שלו. הצלם הבאר-שבעי גואל דרורי הצטרף אליו לשתיים מהנסיעות האלה. "הראשונה הייתה ב-1994, אחרי התפרקות ברית המועצות", מספר דרורי. "שגריר ישראל הראשון בקזחסטאן הזמין את ראובן לייעץ בענייני גמלים, ואני הצטרפתי כיועץ לענייני תקשורת. שנתיים לאחר מכן הוא הוזמן לאתיופיה כדי לייעץ בענייני תזונה. כולם כבר שמעו עליו, בכל מקום הוא זכה לכבוד מלכים, אבל זה לא ריגש אותו: הוא יצר קשרים מיידיים עם כולם בזכות ההתנהגות הבלתי אמצעית שלו".
ואכן, כל מי שהכיר את יגיל מעיד שהוא הרגיש נוח באותה מידה בארמונות מפוארים ובצריפים במדבר, ונהנה לשוחח עם נוודים לא פחות מאשר עם חוקרים מלומדים. "הוא גם אהב ללמד בצורה א-פורמלית", מספרת בתו אילנה. "פעם הוא הביא לכיתה שלי ריאות של כבש והדגים בנשיפה איך הן מתנפחות. הוא היה איש עם נוכחות עצומה שתפס את כל החלל ושנא שקט. כל הזמן הוא היה צריך לדבר. אני זוכרת שהייתי נוסעת איתו אל מחוץ לעיר, ואם השיחה בינינו הייתה נעצרת לרגע, הוא היה מתחיל להקריא לי את השלטים בדרך, רק שלא יהיה שקט".
צוואר של גדי בפריזר
יגיל נולד וגדל בפרטוריה, דרום אפריקה, ובילדותו שיחק כדורגל וחלם על קריירה בתחום. בגיל 20 נפגש עם נציגי הסוכנות היהודית והתלהב מהרעיון הציוני, ובעקבות זאת עלה לארץ ב-1955 והתגייס לנח"ל מוצנח. עוד בנעוריו למד לחלוב פרות, ואחרי השחרור עבד כרפתן במושב הבונים עד שהווטרינר האזורי שכנע אותו ללמוד רפואה וטרינרית. הוא למד בהולנד, ואחרי שחזר לארץ, השתקע בבאר שבע ופתח מרפאה קטנה ליד ביתו, שבה זכיתי לעבוד בילדותי.
זה היה לפני 40 שנה, כשבבתי הספר לימדו את הבנות לסרוג ולתפור. לכלבי דוברמן ובוקסר חתכו את האוזניים כדי שיזדקרו יפה, ופרופ' יגיל רצה עזרה עם תפירת החתכים אחרי הניתוח. לא מעט אנשים הרימו גבה כשראו ילדה בת 12 רוכנת עם מצבטים ומחט על כלבם המורדם, אבל הווטרינר היה צוחק ואומר שאם ילדה יכולה לתפור חולצה, אין לה בעיה לתפור אוזן של כלב. פרופ' יגיל צחק הרבה. פעם הוא הראה לי שהוא מחביא בפריזר במטבח צוואר של גדי, שממנו יצאו שני ראשים. כשעצמתי עיניים בחלחלה, הוא התגלגל מצחוק והשביע אותי לא לגלות לאשתו.
פרופ' יגיל יכול היה להיות איש עשיר מאוד, אבל גדל על ערכי החזון הציוני ולא ידע מה זה אקזיט. מעולם לא רשם פטנט ולא שיווק את עצמו. מישהו אחר היה היום מופיע בטלוויזיה ונעזר בגיוס המונים, אבל יגיל לא השתמש גם בכלים השיווקיים שהיו לפני 40 שנה. זה פשוט לא היה באופיו. "הוא לא היה איש עסקים", מסכימה אשתו. "היו לו רעיונות חלוציים נוספים שלא תפסו, כמו אוכל לתינוקות מחלב נאקות או סבונים, אבל רישום פטנט עולה הרבה כסף, וגם אמרו לו שההצעה שלו לא תעמוד בקריטריונים". מוסיפה בתו אילנה: "במשך השנים הוא מסר המון מידע להמון אנשים, ככה סתם, ולא הבין שיש אנשים לא מקצועיים שלקחו את הידע שלו ופתחו עסקים על סמך דברים ששמעו ממנו. כך המידע ברח וקיבל חיים משלו".
בשנים האחרונות לקה במחלת המפרקים PMR וסבל מכאבים עזים. אשתו ברכה טיפלה בו במסירות עד יום מותו. הוא השאיר אחריו שלושה ילדים – אילנה (60), טל (59) ואורן (49) – חמישה נכדים, ארבעה נינים, עשרות מחקרים ומאמרים ואינספור מעריצים בכל העולם שימשיכו ליהנות מתגליותיו ובוודאי לא ישכחו אותו.
גם יוסי בוזנאה זכה לכינוי "ד"ר דוליטל". הקליקו על התמונה:
