קרן רובל הייתה ילדה מופנמת וחיה עם זה בשלום: היא בגרה, הקימה משפחה, בנתה לעצמה חיים מקצועיים מספקים – אבל בשלב מסוים גילתה שהמופנמות שלה מפריעה לה להתקדם מבחינה מקצועית. הגילוי הזה היה לה קשה, אבל היא לא הרימה ידיים: היא למדה לעומק את תופעת האנשים המופנמים, השקטים, אלה שבקושי רואים ושומעים אותם – וחזרה עם תשובות וגם עם מסלול חדש. היום היא מייעצת לאנשים ולארגונים, מסייעת להם להכיר ביתרונותיהם של העובדים המופנמים ונלחמת על שילובם המלא בעולם התעסוקה.
מי את?
"קרן, בת 45, נשואה לאשר ואמא של רועי (19) ושירה (15), גרה במודיעין".
ומה את עושה?
"אני מנטורית בנושא אנשים מופנמים בתחום העבודה ועובדת כמנהלת פרויקטים בעמותת מפרש, העוסקת בקידום יזמות במערכת החינוך. יש לי תואר ראשון בחינוך ובצרפתית ותואר שני בייעוץ חינוכי מהאוניברסיטה העברית וכן תואר שני נוסף בניהול ובהפקת פרויקטים של למידה מתוקשבת מאוניברסיטת קרלוס השלישי במדריד".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי ברחובות, אחות צעירה לליאור. הוריי, בני דודים, נולדו ברומניה ועלו לארץ כילדים. אבי קלמן הגיע עם משפחתו להוד השרון, ואמי אסתר גדלה בבאר שבע. אחרי נישואיהם הם בנו את ביתם ברחובות: אמא הייתה עקרת בית, ולאבא הייתה חנות למוצרי חשמל. היינו משפחה קטנה של אנשים מופנמים ושקטים: כל אחד מאיתנו שמר על הפרטיות של האחר, אבל היינו גם הרבה ביחד וחלקנו ארוחות משותפות ומשחקי קופסה שאהבנו.
"אני הייתי ילדה שקטה, אבל לא בודדה. תמיד היו סביבי שתיים-שלוש חברות טובות, וזה לגמרי הספיק לי. בחטיבה ובתיכון אמרו להורים שלי שאני שקטה מדי וממעטת להשתתף בשיעורים, אבל מאחר שהייתי תלמידה טובה מאוד, לא ראיתי בזה בעיה. בדיעבד, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הבחין בכך שאני אדם מופנם, והעיר לי על כך. שם כנראה גם נבט הרצון שלי לעסוק בחינוך: רציתי לתת מענה וביטוי לילדים השקטים, השקופים, שהמערכת לא יודעת לראות אותם נכון".
בתהליך הגיוס לצה"ל נתקלה לראשונה, לדבריה, בקושי של מערכות גדולות להתמודד עם אנשים מופנמים. "מערך האבחון של הצבא פספס אותי לגמרי", היא אומרת, "ולא הוצעו לי מסלולים שהלמו את הכישורים שלי. התגייסתי ערב מלחמת המפרץ, ובתחילת השירות שלי עסקתי בחלוקת מסכות לאזרחים מטעם פיקוד העורף. למזלי, לאחר סגירתן של תחנות החלוקה שולבתי במערך תכנון פיקוח הייצור של חיל החימוש וקיבלתי תפקיד מעניין. אחרי השחרור התחלתי בלימודים אקדמיים, ותקופה מסוימת עבדתי כמורה בחטיבת ביניים וכיועצת חינוכית בבית ספר מקצועי לנערים בסיכון. אהבתי את העבודה שלי: ידעתי שאם לא אהיה שם, הנערים האלה ייפלו בין הכיסאות ללא פתרון ראוי.
"בתקופת הלימודים הכרתי את אשר, מהנדס אלקטרוניקה, עולה חדש מוונצואלה, ונישאתי לו. ב-2007 יצאנו לרילוקיישן במדריד מטעם העבודה שלו, ומהר מאוד השתלטתי על הספרדית, מה שאיפשר לי ללמוד גם שם. אחרי הלימודים הקמתי חברה עצמאית לפיתוח הדרכה ממוחשבת לחברות מקומיות, ובמקביל בניתי והעברתי קורס למורים על
בריונות ברשת. אחרי שבע שנים חזרנו לארץ. התקבלתי לעבודה בסטארט-אפ בתחום החינוך, ובהמשך הוצע לי תפקיד של סמנכ"לית לקוחות בחברה אחרת. עבדתי שם צמוד למנכ"ל מוחצן מאוד, ועד מהרה עלינו על מסלול התנגשות: השקט שלי הפריע לו. לא יכולתי לספק לו את ההתנהלות שלה הוא ציפה ממני. הוא הדיח אותי מהתפקיד הניהולי ואמר לי משפט שלא אשכח: 'מעולם לא פגשתי אנשים כמוך'. התרסקתי. בפעם הראשונה שילמתי מחיר אמיתי, תעסוקתי וכלכלי, על המופנמות שלי. גרוע מזה: הדיחו אותי מתפקידי על עצם היותי אני, וזה עורר אצלי הרבה שאלות עמוקות וקשות. השבר שחוויתי גרם לי לחקור את הנושא, לתת שם למה שאני, ולהכיר באופן רשמי בכך שאני מופנמת. למדתי שההגדרה המקובלת כיום למופנמות היא צורך בשקט כדי להיטען באנרגיה והעדפת סביבה שאינה עתירה בגירויים, כולל גירויים חברתיים. למדתי גם שמופנמות ומוחצנות הן רצף: אין אדם שהוא רק מוחצן או רק מופנם – כל אחד מאיתנו נמצא קרוב יותר לאחד הצדדים של הרצף.
"כשהלכתי להתראיין למשרת ניהול נוספת, נתקלתי שוב באותו פידבק. אמרו לי: 'את מאוד מעניינת, אבל איך תניעי צוות עובדים לעשייה עם השקט שלך?' לא התקבלתי. החלטתי להפסיק לחפש תפקידים של ניהול אנשים והתחלתי לעבוד בניהול פרויקטים של פיתוח הדרכה בחברת הייטק. כשהבוסית שלי עזבה, המליצו שאחליף אותה, אבל כשהתראיינתי לתפקיד הזה, שוב נפלתי על אותה בעיה, ולא התקבלתי. לאורך כל הזמן הזה המשכתי לחקור את תופעת המופנמות ואת ההשפעה שלה בעולם התעסוקה. הבנתי שמדובר בתופעה רחבה של אפליה תעסוקתית, אבל למדתי גם על היתרונות התעסוקתיים של האנשים המופנמים, ובבת אחת נפתחו בפניי דרך חדשה וייעוד ברור. החלטתי לפעול לשינוי כפול: לגרום לאנשים מופנמים להבין שהם כאלה ולהכיר ביתרונות המובהקים שלהם, ובמקביל, לייצר פרקטיקה שתאפשר לעובדים מופנמים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם. בפעם הבאה שהלכתי לראיון עבודה, הצהרתי על המופנמות שלי ושמתי אותה בקדמת הבמה. למרות הסכנה שבדבר, ידעתי שאין מנוס מתיאום ציפיות מוקדם. עברתי את הראיון בהצלחה והתקבלתי לעבודה בעמותת מפרש. זמן קצר לאחר מכן הרציתי בפני חבריי לעבודה על עולמם של המופנמים וזכיתי לפידבקים מצוינים שהבהירו לי כי הנושא הזה חייב להיות על סדר היום של כל ארגון".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לקרן של היום?
"הוריי לימדו אותי לאהוב את עצמי בדיוק כמו שאני, ולקבל את עצמי בצורה שלמה. זהו בסיס משמעותי מאוד לחיים, שבזכותו, גם בתוך המשבר הגדול וההתרסקות שעברתי, יכולתי להישאר חזקה וממוקדת מספיק כדי להצליח למצוא מחדש את הכיוון שלי ולפרוץ דרך חדשה גם לאחרים. היום אני משמשת כיועצת עצמאית לארגונים בנושא העובד המופנם ומבקשת להגיע לכמה שיותר ארגונים ומנהלים במטרה להבטיח לעובדים המופנמים סיכוי שווה בקבלה לעבודה וביכולת להצליח".
מסר לאומה?
"בין שליש לחצי מאוכלוסיית העולם הם אנשים מופנמים. זו לא תופעה זניחה, אלא חלק בלתי נפרד מהחברה ומעולם התעסוקה. בניגוד, אולי, לרושם הראשוני, לאנשים מופנמים יש המון חוזקות משמעותיות שהופכות אותם לעובדים שכדאי להשקיע בהם. מחקרים מראים כי למנהלים מופנמים פוטנציאל להגיע לתוצאות טובות יותר ממנהלים מוחצנים, בזכות ההקשבה והיכולת שלהם לתת לעובדים מקום אמיתי ומשמעותי. לכן, בעולם מורכב, המשתנה במהירות, אסור לוותר על הקול של האנשים המופנמים".
למה סבלה הילדה הזו מסיוטי לילה קשים? הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
