האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
מתי הבנת?
"לפני שלוש שנים סיימתי תואר בהוראת תיאטרון־מחול בסמינר הקיבוצים, שם גם התגבשה הזהות הנשית שלי ופתאום קלטתי: 'בוא'נה, הוטרדתי מינית על ידי אדם שניצל את מרותו ופשוט ניסה להשכיב אותי'. כשהבנתי מה הוא עשה לי, התקשרתי לבנות שעבדו איתי באותו מקום וגיליתי שלא הייתי היחידה שהוא עשה לה את זה".
"הכל חוזר" של הדר פרג'ון
הוא נורא החמיא לי
זה קרה בגיל 20, כשעבדה בצוות בידור בבית מלון. "עבדתי במקום שבו מימשתי את עצמי ואת החלום שלי, היה לי טוב שם והייתי מאוד מפוקסת על המטרה שלי ועל מה שאני רוצה לעשות בחיים", היא מספרת. "ערב אחד, אחרי שסיימנו לעבוד, נתקלתי בו. לא עבדתי מולו ישירות, הוא היה הביג בוס, מה שנקרא. ממש התרגשתי לראות אותו, ניגשתי והצגתי את עצמי, הוא בדיוק נכנס לאכול בחדר האוכל והציע לי לאכול איתו. התלהבתי, התחלנו לדבר והייתה שיחה ממש טובה. הוא אמר לי כמה אני טובה בעבודה, שאני מנהיגה ועוד כל מיני דברים שנורא החמיאו לי, היה לי כיף לשמוע שוואלה, סוף־סוף בן אדם שרואה מי אני ומעריך אותי. כשסיימנו לאכול הוא אמר שהוא צריך ללכת למשרד שלו, ושאל אם בא לי לבוא איתו. הוא אמר: 'נמשיך לדבר במשרד, אני רוצה לספר לך סוד'".
חשדת במשהו?
"לא, בכלל לא. זה בעיקר החמיא לי שהוא מדבר איתי ועוד רוצה לספר לי סוד. נכנסנו לאוטו, הוא ישב ליד הנהג ואני מאחורה, ופתאום הוא הסתובב ושם יד על הירך שלי וליטף אותה. עוד לא הבנתי, חשבתי שזה בחברות, הייתה אווירה של צחוקים. הוא הצטייר כאדם מאוד חברמן, חשבתי שאנחנו חברים והכל סבבה. לא ידעתי איפה המשרד שלו, וכשהגענו ראיתי שהמשרד נמצא בתוך בית מלון. הוא ניגש לקבלה, ביקש מפתח, ואני איתו, עוד לא מבינה מה קורה. נכנסנו למעלית, חשבתי שאני עולה למשרד, אבל כשהוא פתח את הדלת ראיתי שזה חדר רגיל במלון. לא משרד ולא נעליים, לא שולחן ולא כיסאות, רק מיטה ענקית הייתה שם. עדיין כל כך התלהבתי וכל כך התרגשתי מתשומת הלב, שלא חשבתי על כלום, עוד לא נפל האסימון. שלחתי הודעה לחברות שלי 'אתן לא מאמינות עם מי אני עכשיו'. ואז הוא ביקש ממני לכבות את הטלפון: 'כי זה סתם מפריע'".
ועוד לא הבנת לאן הוא חותר?
"הייתי כל כך מהופנטת, כל כך עיוורת. ואז הוא התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות אינטימיות, אם עשיתי פעם שלישייה, אם הייתי פעם באורגיה, סיפר לי על כל מיני בנות שהוא היה איתן, ותוך כדי נשכב על המיטה. פה חשדתי. פתאום הוא הציע שנשחק אמת או חובה, ואני שאלתי את עצמי איך אני יוצאת מהחדר הזה באלגנטיות. הכל היה כל כך מרומז - זה לא שהוא ניסה לאנוס אותי באלימות - ואל תשכחי שהוא בכל זאת היה הבוס שלי ויכול היה לפטר אותי. אהבתי את העבודה שלי, לא רציתי לשבור את הכלים".
מה עשית?
"לא הצלחתי לחשוב על תירוץ שיאפשר לי ללכת משם בצורה שתוציא אותי טוב. כנראה שבשלב הזה נראיתי מאוד מוטרדת מהסיטואציה, שהוא בעצמו כבר ויתר. פתאום הוא קם, אמר שמאוחר והוא חייב ללכת, והציע לי כסף למונית. אני זוכרת שיצאתי משם נסערת. מה, כל המחמאות וכל הדברים הטובים שאמרת על העבודה שלי, הם לא באמת? זה רק בשביל לפתות אותי?"
המשכת לעבוד שם?
"כן, המשכתי לעבוד כרגיל, כי זה אדם שלא ראיתי ביום־יום, הוא לא היה הבוס הישיר שלי. למעשה, ראיתי אותו שוב רק כמה חודשים אחרי, בטקס עובדים מצטיינים. פתאום גיליתי שאני עובדת מצטיינת, והייתי צריכה לעלות לבמה, ללחוץ לו את היד ולהצטלם איתו מחובקת. הרגשתי נורא, נגעלתי ממש, חייכתי למצלמה וחשבתי בלב איך אף אחד לא יודע מי הבן אדם הזה. ומי יודע כמה פעמים המזימה הקטנה שלו הצליחה".
את רואה קשר בין הפרס שקיבלת כעובדת מצטיינת לאירוע שעברת?
"כן, יש מצב. סוג של דמי השתקה, עם כל זה שהייתי באמת טובה".
למה עזבת?
"כי רציתי ללמוד משחק, וגם כי לאט־לאט חלחלה בי התובנה שאני לא רוצה לעבוד במקום כזה".
חשבת להגיש נגדו תלונה?
"בתקופה שהבנתי מה קרה לי למדתי מבוקר עד לילה, לא היה לי זמן להתעסק עם זה, ובינתיים עברו שבע שנים וכבר אי־אפשר להתלונן כי יש התיישנות. ברור שהיום הייתי מגישה תלונה, בייחוד שבשנים האחרונות מאז MeToo# עוד ועוד בנות מבינות שמה שעושים להן זה לא רק לא מגניב, אלא גם פלילי. אני מאוד שמחה לתרום את חלקי לשיח, כי אסור לשתוק".
את יודעת אם הוא שמע את השיר?
"לא יודעת ולא מעניין אותי. כמו שכתבתי בשיר 'הכל חוזר', אני מאמינה שהכל יחזור אליו".
התאוששות בהודו
היא גדלה בשוהם, בת אמצעית ללילי, אשת חינוך מיוחד, ושמוליק, מנהל תשתיות ב"בזק", אחות לשני (31), שעובדת בחברת סימולטורים רפואיים, ושקד (22), סטודנטית למשפטים. בתיכון היא למדה במגמת תיאטרון, שירתה כפקידת לשכה של אהוד ברק במשרד הביטחון בקריה, ובהמשך כפקידה פלוגתית בצנחנים על גבול מצרים. לאחר שחרורה התחילה לעבוד בצוות הבידור המדובר, ובהמשך ניסתה להתקבל ללימודי משחק ללא הצלחה.
"כל החיים רציתי את הבמה, למדתי במגמת תיאטרון בתיכון, ניסיתי להתקבל לארבעה בתי ספר למשחק ולא הצלחתי, וזו הייתה מכה קשה", היא מספרת. "טסתי להודו לתקופה כדי להתאושש. כשחזרתי התחלתי ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב, אבל אחרי שהתחלתי הבנתי שאני חייבת את הבמה ועברתי ללמוד תיאטרון מחול בסמינר הקיבוצים.
" זה היה מסלול חלומותיי, המסלול הזה אִפשר לי ליצור את האמנות שלי. בשונה מבית ספר למשחק, שבו מקבלים טקסטים מוכנים וצריך להציג אותם, בסמינר הייתי צריכה כל הזמן ליצור את החומרים שלי בעצמי".
רצית להיות מורה?
"חשבתי על זה, הייתי מורה לתקופה קצרה בזמן הסטאז', אבל עפתי משם מהר כי הבנתי שזה לא בשבילי".
את בעלה, גיל ויין (וינגרטן), כותב, מלחין ומפיק מוזיקלי, הצעיר ממנה בשלוש שנים, הכירה במסיבת יום הולדת של חבר משותף, הזמר אלדד כהן (שמופיע בימים אלה עם קרן פלס). ויין, שנודע בכינויו די־ג'יי אונלי, יצר בשנים האחרונות להיטים, כמו "מסיבה בחיפה" של האולטראס ואיתי לוי, "צבעים", ששר רון בוחניק, "עד המדבר" של טליסמאן ו"אל תשאלי", הסינגל הראשון שלו כאמן מבצע, שבו מתארח הזמר בניה בארבי, שהפך ללהיט ענקי וצבר יותר מ־32 מיליון צפיות ביוטיוב.
"השתתפתי בעונה השלישית של 'אקס פקטור' ושם ביצעתי בין היתר את 'עד המדבר'. כשפגשתי את גיל במסיבה, ניגשתי להחמיא לו על השיר", היא נזכרת. "התיידדנו, שלושה־ארבעה חודשים היינו חברים טובים, ואז פשוט התחלתי איתו".
ככה, פשוט?
"אין לי בעיה עם זה. אחרי שנה הצעתי לו נישואים".
איך הצעת?
"זה היה בהופעה שלו בפאב הפרה בצפון, הוא אירח אותי, ובסוף ההופעה כרעתי ברך ואמרתי לו 'תתחתן איתי'. פחדתי שאתרגש יותר מדי, אז כתבתי מה אני רוצה להגיד ופשוט הקראתי את המכתב ליד כולם. זה נראה לי מאוד רומנטי".
לא פחדת מהתגובה?
"שנינו הבנו שזה מה שאנחנו רוצים וגם דיברנו על זה בבית, זה לא שנפלתי עליו משום מקום. אני כבר בת 29, ואם אני אוהבת מישהו ורוצה לחיות איתו כל החיים, אז למה לחכות שהוא יחליט מתי ואיפה? למה לא אני?"
קנית לו טבעת?
"ברור, גם לו וגם לי. היה ברור לי שהוא יזרום. הוא בעיקר הופתע".
הודיתי על כל שנייה
הקריירה שלה התחילה בערבי ספוקן וורד, שבהם הקריאה מניפסטים מחורזים והתלהבה מזה שמתלהבים ממנה. לאודישן ל"אקס פקטור" היא באה עם שיר ראפ מקורי מהבית בשם "אל תצאי עם גולש", והשופטים עפו עליה. "זה הפתיע אותי, הם אהבו יותר את מי שאני מאשר את השיר שעשיתי, אבל זה נתן לי ביטחון שאני בכיוון הנכון", היא אומרת.
"הייתי רגילה שכל הזמן סוגרים לי דלתות, ופתאום הם באו ופתחו דלת. אמנם לא הגעתי רחוק בתוכנית, אבל לא חשבתי שאעבור אפילו את השלב הראשון, הודיתי על כל שנייה שם. המוזיקה בכלל לא הייתה הכיוון שלי אז, באתי רק כי חשבתי שזה יקדם אותי לעולם המשחק, רציתי לעשות טלוויזיה".
השיר "הכל חוזר", שיכול בקלות להפוך להמנון מחאה נגד הטרדות מיניות, הוא השיר השני שהיא משחררת מתוך אלבום פופ־היפ־הופ־ראפ, שיֵצא בהמשך וייקרא "כל מקרה לגופי". השיר הראשון, "מתי תורי", עוסק בשאלה מתי יגיע תורה להצליח, והאלבום כולו הוא "אישי, הכל חשוף, הכל סיפורים שעברתי", היא אומרת.
למה היפ־הופ?
"כי זה הז'אנר הכי נכון בשבילי להביע את מה שאני חושבת ומה שאני מרגישה. אני אוהבת את הקצב, את הז'אנר".
הדר וגיל ב"ככה לומדים להעריך"
מי הם אמני הראפ בארץ ובעולם שמשמשים עבורך השראה?
"בחו"ל אמינם, בארץ טונה ונצ'י נצ'. שלושתם השראה מטורפת בשבילי, אני אוהבת את הדרך שלהם, את התכנים שלהם, הם הגדולים מכולם".
מה בעלך אומר על המוזיקה שלך?
"הוא עף עליה, הוא מאוד תומך בי ומאוד מעורב בעשייה שלי. בשנתיים שאני איתו הוא היה בשבילי בית ספר למוזיקה, אני ממש מאושרת שבן הזוג שלי הוא מוזיקאי כזה מוכשר".
את מצליחה לחיות ממוזיקה?
"בינתיים לא. כרגע אני עובדת במועדונים כמנחה במסיבות בת־מצווה ומסיבות כיתה, ואני גם שחקנית בסימולטורים רפואיים".
זה דורש הסבר.
"אני משחקת חולה במבחנים מעשיים של רופאים, מציגה סיטואציה רפואית כלשהי ונותנת בסוף משוב על הרופא מנקודת מבט שלי כפציינטית".
עבודה סופר־מוזרה.
"זה קטע הזוי, אני יודעת, אבל זה הכי קרוב למשחק. אני עושה המון אודישנים, ועד שייקחו אותי לאיזו סדרה או סרט, זה מה שיש".
