עטרה מ'"הכוכב הבא" מספרת על האישה שהצילה אותה מחיים ברחוב

עטרה אוריה הוצאה מביתה בגיל 13, התגלגלה בין מוסדות והתגוררה ברחוב. כעת היא מוציאה שיר חדש, כשלצדה זוהר אוריה, ש"אימצה" אותה בעקבות תוכנית טלוויזיה

עטרה וזוהר אוריה. "נכון, אין מסמכים, אין רישום, וגם לא צריך הסכמה של אף אחד, אבל כולם יודעים שאני אמא שלה והיא הבת שלי" (צילום: אסף פרידמן)
עטרה וזוהר אוריה. "נכון, אין מסמכים, אין רישום, וגם לא צריך הסכמה של אף אחד, אבל כולם יודעים שאני אמא שלה והיא הבת שלי" (צילום: אסף פרידמן)
את הסיפור הזה אפשר להתחיל בדצמבר האחרון, על הבמה הנוצצת של "הכוכב הבא לאירוויזיון 2020", כשמתמודדת בשם עטרה אוריה (23) כבשה את השופטים והרימה את המסך לקול תשואות הקהל.

אפשר גם להתחיל ארבע שנים קודם לכן, כשאותה עטרה התראיינה לתוכנית "פנים אמיתיות" עם אמנון לוי (אז בערוץ 10) בבית הנטוש והשרוף למחצה ברחוב הנביאים בירושלים, שבו התגוררה עם עוד עשרות ילדים חסרי בית. היא סיפרה שם על חייה כנערה שגרה ברחוב, בלי גג מעל הראש, בלי גב, בלי אוכל, בלי ביטחון.

ואפשר להתחיל עשר שנים לפני כן, ביום שבו עטרה, שהייתה אז בת 13, הוצאה מביתה בצו חירום והובהלה למשפחת קלט, ובמשך שש שנים התגלגלה בין פנימיות ומשפחות אומנה, עד שהגיעה לרחוב.

 

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

 

אבל נתחיל מהאמצע, מרגע הגאולה של עטרה, כשזוהר אוריה (40), מורה לבימוי ותסריטאות, בעלת חברת ההפקות "האחיות אוריה", ראתה אותה ב"פנים אמיתיות" והחליטה להציל אותה. באותה עת היא חזרה לבית הוריה בישוב ליד ירושלים. "ראיתי את עטרה בטלוויזיה וממש כעסתי שילדה כל כך מקסימה צריכה לחיות ככה, ואז אבא שלי אמר לי: 'במקום להתעצבן, לכי לקחת אותה", משחזרת זוהר. "אמרתי לו: 'אין לי עכשיו בית, לאן אני אביא אותה?', והוא אמר: 'תביאי אותה לפה, אנחנו איתך'. נסעתי לירושלים אבל לא מצאתי אותה, עברתי כמה ימים קשים עד שהצלחתי להגיע אליה".

זוהר: "ראיתי את עטרה בטלוויזיה וממש כעסתי שילדה כל כך מקסימה צריכה לחיות ככה, ואז אבא שלי אמר לי: 'במקום להתעצבן, לכי לקחת אותה'"

 

עטרה, איפה היית?

"אחרי שהכתבה שודרה היה מסוכן בשבילי להישאר במבנה הזה, הילדים שגרו שם כעסו עליי והאשימו אותי שבגללי הגיעו לשם כל מיני פדופילים, וגם אנשי משטרה ומג"ב, כדי לפנות אותם משם. ברחתי והתחבאתי אצל מישהי שהכרתי, וזוהר שמעה שאני אצלה ופנתה אליה בפייסבוק. היא אמרה לה שהיא רוצה לבוא לקחת אותי, ואמרתי לה: 'תגידי לה שתבוא'. אהבתי את זה שהיא לא שאלה אם אני רוצה שהיא תבוא, אלא הציבה עובדה. זה שידר לי ביטחון".

 

איך היה המפגש?

זוהר: "אני לא פראיירית, באתי עם ג'ינס קרוע, רציתי להרשים אותה".

עטרה: "זה לא הרשים אותי. מבחינתי ג'ינס קרוע זה ג'ינס שלא תפרו אותו מספיק טוב".

 

איך התרשמת מזוהר?

"בשנייה שראיתי אותה ידעתי שאני צריכה ללכת איתה. באותו זמן כבר לא תפקדתי, הייתי במצב מאוד לא טוב, ממש התרסקתי עליה".

זוהר: "היא הייתה בפוסט טראומה קשה מאוד, בלילות הראשונים היא לא נרדמה, מצאנו את עצמנו בשתיים־שלוש לפנות בוקר בשיחות עומק. גם כשהיה לה חדר מדהים כמו של נסיכה, היא לא הסכימה לישון לבד ובאה לישון איתי. הרגשתי שאני מעבירה לה את כל האנרגיה שלי. היא עברה כל כך הרבה בחיים כל כך קצרים, עוד תקיפה ועוד נטישה ועוד אכזבה. מה שבלט בה מההתחלה היה שלמרות שהיא הייתה ממוטטת, היא תמיד לקחה אחריות גם על הבית, תמיד עזרה והשתתפה".

 

עטרה עברה כברת דרך מאז. היא טופלה אצל פסיכולוג מומחה לפוסט טראומה, עשתה פסיכומטרי, למדה ברימון. "ההתקדמות שלה מדהימה", אומרת זוהר. "זאת ילדה שעושה לי בית ספר, לקחה את כל מה שנתתי והפכה אותו לזהב".

 

צפו בעטרה בתוכנית "פנים אמיתיות" 

 

 

את הנסיבות שהביאו את עטרה לצאת מהבית ולהתגלגל לרחוב היא מעדיפה לא לפרט, שכן הנוגעים בדבר עדיין חיים, אבל מספיק להאזין לשיר הראשון שהיא שחררה בימים אלה לרדיו, שנקרא "פוסט טראומה מורכבת", כדי לקבל מושג. את השיר המקסים והמצמרר כתבה והלחינה מחוויות חייה, והוא מדבר על נערה במצוקה, סגורה בחדרה, לא יכולה לברוח.

הופעתה המוצלחת ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" לא הספיקה כדי להעפיל לנבחרת, אבל בקרוב יֵצא אלבום הבכורה שלה, שאותו כתבה, הלחינה ומימנה לגמרי לבד. "אני עובדת בסופרמרקט ליד הבית כקופאית. מדי פעם אני גם מסדרת מוצרים, ומאז שהופעתי ב'כוכב הבא', אני גם עושה הרבה סלפי עם הלקוחות", היא צוחקת.

"שמו אותי בפנימייה לנוער בסיכון, אני הייתי היחידה שם שלא היה לה בית. הייתי ילדה מאוד ביישנית, אז לא סיפרתי לאף אחד. כשהעיפו אותי לא היה מישהו שיגיד לי לאן ללכת"

 

למה הלכת ל"כוכב הבא"?

"זה לא היה בתכנון. למדתי מוזיקה ברימון, והתקשרו אליי מהתוכנית אחרי שראו שירים שלי באינסטגרם. בהתחלה אמרתי 'לא', כי זה נראה לי ממש לא קשור, אבל בסוף זרמתי משתי סיבות: ידעתי שאני עומדת להוציא שיר, וזו נראתה לי דרך מדהימה להגיד לעולם 'היי'. שנית, מצא חן בעיניי שהם פנו אליי רק בגלל שהם אהבו איך שאני שרה, אף אחד שם לא הכיר את הסיפור שלי עד שלא עברתי את האודישן. שרתי שיר של עידן חביב, ואחרי השידור הוא התקשר והזמין אותי להופיע איתו בזאפה".

 

מה דעתך על הבחירה בעדן אלנה?

"כבר כשראיתי אותה ביום הראשון של האודישנים ידעתי שהיא תנצח. אפילו אמרתי לה את זה. היא הכי טובה והכי ראויה, צרחתי ברמות מרוב אושר כשהיא זכתה".

 

עטרה נולדה וגדלה עד גיל 13 במשפחה דתית־ציונית, "משפחה קטנה שאני לא בקשר איתה", היא אומרת ביובש. היא זוכרת היטב את היום שבו הוצאה מביתה. "מצד אחד הרגשתי פחד אלוהים, ומצד שני הייתי מלאת תקווה", היא מספרת. "הייתי בטוחה שהחיים שלי הולכים להשתפר, ואז דברים התחילו להשתבש והתחלתי לקבל כאפות".

 

מה קרה?

"קודם כל הגעתי לבית קלט, זה בית שמיועד לתקופה קצרה, אני לא אמורה להיקשר אליו וגם בני המשפחה לא אמורים להיקשר אליי והם יודעים את זה. בקושי התייחסו אליי, נתנו לי חדר בקצה הבית, לא ידעתי מה אני עושה שם בכלל. אחרי חודשיים לקחו אותי לפנימייה דתית בצפון. בשבתות הייתי אמורה לנסוע למשפחה הזאת, אבל ביקשתי להישאר בפנימייה, כי לא הרגשתי רצויה שם. לא היה לי לאן ללכת ולא היה לי אף אחד. אחרי שנה העיפו אותי מהפנימייה".

עטרה: "נסעתי לכנרת בטרמפים. התקלחתי בכיור של מלון, אכלתי שאריות של חבורות בני נוער

שלא ידעו עליי כלום, ראו בי בחורה מגניבה שבאה להיזרק על החוף"

 

למה?

"כי בלילות, כשלא הצלחתי להירדם, הייתי מתגנבת לספרייה כדי לקרוא בשקט. הם טענו שפרצתי לספרייה. נורא נבהלתי כשהעיפו אותי, לא בגלל שהיה לי שם כל כך טוב, אבל לפחות ידעתי שפיזית אני יכולה להיות שם, ועכשיו מה? לא ידעתי לאן ללכת, משרד הרווחה יצא מהתמונה ברגע ששמו אותי בפנימייה כי מבחינתם הבעיה נפתרה, ואני נשארתי לבד. לא בדקו איך אני מסתדרת או אם אני צריכה משהו, הם לא אמרו לי מה קורה, למשל, כשאין לי שמפו וממי לבקש".

 

לא הייתה לך כתובת בפנימייה?

"לא שמו אותי בפנימייה לנוער בסיכון, אני הייתי היחידה שם שלא היה לה בית. הייתי ילדה מאוד ביישנית, אז לא סיפרתי לאף אחד. כשהעיפו אותי לא היה מישהו שיגיד לי לאן ללכת".

 

אלה שהעיפו אותך, לא הכירו את מצבך המיוחד?

"לא יודעת. קראו לי ואמרו לי שאני על הפנים ולכן אני לא ממשיכה. ארזתי את הדברים שלי והלכתי".

 

לאן הלכת?

"בדיוק התחיל החופש הגדול, אז נסעתי לכנרת בטרמפים. נזרקתי בחוף - בקיץ יש הרבה בני נוער שבאים לקמפינג - ופשוט הייתי שם. אני זוכרת את זה כחוויה מאוד רעה, לא היה לי כסף, לא היו לי בגדים, הייתי מאוד מסריחה, כי לא היה לי איפה להתקלח. מדי פעם נכנסתי לשירותים של אחד המלונות והתקלחתי בכיור. והרעב... הייתי מאוד רעבה. ניסיתי להיצמד לכל מיני חבורות ואכלתי מהשאריות שלהן. הם לא ידעו עליי כלום, הם ראו בי בחורה מגניבה שבאה להיזרק על החוף, ואני זרמתי עם זה".

 

כמה זמן היית שם?

"כל החופש הגדול, זה נגמר כי התחיל בית ספר וכולם נעלמו. זה גם התחיל להיות קצת מסוכן, היו שם אנשים שרצו ממני... את יודעת מה, אז אמרתי שאם ככה כבר עדיף לי לחזור הביתה".

 

"עושה הרבה סלפי עם הלקוחות בסופר" (צילום: אסף פרידמן)
    "עושה הרבה סלפי עם הלקוחות בסופר"(צילום: אסף פרידמן)

     

    לשרוד בזולה

    עטרה חזרה לבית הוריה. "לא הייתה ברירה, לא היה לי לאן ללכת", היא מסבירה. "בבית הספר הכרתי חברה שגרה בישוב אחר והייתי אצלה כל הזמן, עד שההורים שלה שאלו אותי מה קורה. סיפרתי להם והם החליטו לקחת אותי כמשפחת אומנה. הם לא התכוונו אבל הם פשוט נקלעו לסיטואציה. כשהגעתי לגיל 18 זה נגמר מבחינת המדינה, המשפחה כבר לא קיבלה מימון לזה. מבחינתי סוף־סוף הרגשתי שיש לי משפחה, היה לי קשה לקבל את זה. כל החרדות שלי התפרצו באותו הרגע".

    עטרה: "ברווחה אמרו לי: 'את בת 18, אין לנו מה לעשות איתך'. התקשרתי לחברה שלי וביקשתי להיות אצלה כמה לילות. אחרי שבועיים מצאתי לעצמי אולפנה, כי ידעתי שני דברים: אחד, שאני צריכה להשלים בגרויות, ושניים, שאני צריכה מקום לישון בו"

     

    איך המשכת משם?

    "ברווחה אמרו לי: 'את בת 18, אין לנו מה לעשות איתך'. זה היה יום גשום מאוד, לא היה לי לאן ללכת, אז התקשרתי לחברה שלי וביקשתי להיות אצלה כמה לילות. אחרי שבועיים מצאתי לעצמי אולפנה, כי ידעתי שני דברים: אחד, שאני צריכה להשלים בגרויות, ושניים, שאני צריכה מקום לישון בו".

     

    לא חשבת להתגייס לצבא כחיילת בודדה?

    "זה לא עבר לי בראש לרגע, לא כי יש לי משהו נגד הצבא. פשוט כשאתה לא יודע איפה תישן בלילה ומתי תאכל את הארוחה הבאה, צה"ל לא בדיוק בראש שלך. אל תשכחי שגדלתי במקום שבו בנות לא הולכות לצבא, זה לא היה בסיסטם.

    "הייתי באולפנה חצי שנה, וכשסיימתי את הבחינות אמרו לי ללכת. כבר הייתי בת 18 פלוס, אף אחד לא ידע מה לעשות איתי, והביתה בטח לא רציתי לחזור".

     

    מה עשית?

    "נסעתי לירושלים, לא זוכרת למה דווקא לשם. נכנסתי לתוך עולם שלא הכרתי, ופגשתי מישהי ששאלה אותי אם יש לי איפה לישון ולקחה אותי לזולה שבה אמנון לוי מצא אותי אחרי ארבעה חודשים".

    עטרה: "בלילה הראשון בזולה הבנתי שכל מה שעברתי לפני, זה כלום. בית נטוש, שרוף לגמרי,

    ילדים שמזריקים לעצמם סמים, חורף ירושלמי קר, הכל מסריח"

     

    מה עבר עלייך בארבעת החודשים האלה?

    "בלילה הראשון בזולה הבנתי שכל מה שעברתי לפני, זה כלום לעומת מה שקורה לי מעכשיו. בית נטוש, שרוף לגמרי, המון ילדים מגיל 12 עד 30 שהולכים ובאים, מזריקים לעצמם סמים מכל הסוגים, חורף ירושלמי קר, הכל מסריח, אין שירותים, כולם עושים את הצרכים איפה שיוצא. כל אחד שם עשה הכל כדי לשרוד, כולל זנות, ואני לא זונה. שנאו אותי כי הייתי שונה, הרגשתי שאני הולכת למות שם, שזה הסוף".

     

    איך שמרת על עצמך במצב הזה?

    "ברחתי לספרייה העירונית כדי להעביר את היום. כבר הייתי בסוף הכוחות שלי. כשאמנון לוי הגיע ידעתי שזה מה שיציל אותי, בגלל זה הסכמתי להתראיין. ידעתי שמישהו יראה ויבוא לקחת אותי. ואז זוהר באה".

     

    "לאנשים זה לא מסתדר בראש, למה רווקה, לבד, תאמץ ילדה כל כך גדולה?" (צילום: אסף פרידמן)
      "לאנשים זה לא מסתדר בראש, למה רווקה, לבד, תאמץ ילדה כל כך גדולה?"(צילום: אסף פרידמן)

       

      "אימוץ" בלי מסמכים

      זוהר אוריה (שנולדה בשם סמדר והחליפה אותו) מגדירה את עצמה פילם מייקר ("אני כותבת, מביימת, מפיקה ועורכת סרטים"). היא נולדה וגדלה בצפון הארץ, בת אמצעית בין שלוש בנות. בגיל צעיר החלה לרקוד בלט, ובגיל 16 עברה לגור לבד בתל־אביב כדי לרקוד בלהקת המחול "מוזה" שכבר לא קיימת, אך נפצעה במהלך ריקוד ונאלצה לפרוש. "מצאתי את עצמי עם ואקום גדול בלב, הייתי מיועדת להיות בלרינה", היא אומרת.

      עטרה: "כשהחלטתי להחליף את שם המשפחה בתעודה הזהות ל'אוריה', שם משפחתה של זוהר, היא שאלה: 'את רוצה שאאמץ אותך?' אז שאלתי בחזרה: 'את רוצה להיות אמא שלי?'"

       

      היא השתלבה כשחקנית בסדרות המצליחות של אותה תקופה: "בת ים - ניו יורק", "זינזאנה" ו"אשליות", ובסרט "קרוב לבית". "הייתי ילדת פלא, אבל לא הכי התלהבתי ממשחק, שיחקתי בעיקר בשביל הפרנסה", היא אומרת. בצבא היא לא שירתה, הצהירה שהיא פציפיסטית ולבסוף שוחררה על סעיף נפשי. "ההורים שלי מאוד התבאסו מזה, וכששיחקתי מג"בניקית בסרט 'קרוב לבית', אמא שלי הייתה מאוד מרוצה. לפחות היא ראתה אותי במדים", היא צוחקת.

       

      אחרי שנתיים של חיים משותפים עם עטרה, זוהר החליטה "לאמץ" אותה.

      עטרה: "כשהחלטתי להחליף את שם המשפחה בתעודה הזהות ל'אוריה', שם משפחתה של זוהר, היא שאלה: 'את רוצה שאאמץ אותך?' אז שאלתי בחזרה: 'את רוצה להיות אמא שלי?'"

       

      אבל אי־אפשר לאמץ מישהו שעבר את גיל 18.

      זוהר: "נכון, אין מסמכים, אין רישום, וגם לא צריך הסכמה של אף אחד, אבל כולם יודעים שאני אמא שלה והיא הבת שלי".

       

      למה זה חשוב לך?

      "כי מה קורה אם חס וחלילה היא תגיע לבית חולים? למי מודיעים? אין לה אף אחד חוץ ממני. בגיל כזה גם אי־אפשר למנות לה אפוטרופוס".

      עטרה: "מבחינתי, זוהר היא אמא שלי לכל דבר וככה הרגשתי מהיום הראשון שהיא באה לקחת אותי בירושלים. לא אמרתי לה את זה, כי לא רציתי להפחיד אותה".

      זוהר: "זה קשר מגלגול אחר, לא יודעת להסביר את זה. לאנשים זה לא מסתדר בראש, למה רווקה, לבד, תאמץ ילדה כל כך גדולה?"

       

      לפני חמש שנים הקימה זוהר, יחד עם אחותה פז, את עמותת מאמ"י (מעגל אנושי מציל ילדי רחוב ומתבגרים בסכנה), במטרה לעזור לצעירים שמגיעים לחיי רחוב עקב אלימות פיזית ומינית במשפחה. "מאז שעברתי לגור לבד בתל־אביב, ראיתי את הילדים האלה וחלמתי להקים להם בית", היא מספרת. "יש המון ילדים בסיכון שלא סופרים אותם, למשל ילדים שגרים למעשה אצל החברים שלהם כי לא טוב להם בבית. יש כאלה שעוברים בין פנימיות ומוסדות ולא פעם מוצאים את עצמם שוב בבית המתעלל, ואז מגיעים לרחוב, לסמים ולזנות. ומה יעשו כל בני ה־18 שנופלים בין הכיסאות, כי אין להם מענה בחוק? הם עוד ילדים. לפני שנתיים הקמנו את 'בית מאמ"י' בבת־ים, ואחר כך את העמותה".

      זוהר: "לא הייתה לי מטרה לנהל עמותה, אבל הגיעו אליי עוד ועוד ילדים שהייתי חייבת למצוא להם פתרון. הייתי בת 35 והפסקתי את החיים שלי, לא יצאתי לדייטים ולא יכולתי להתפרנס"

       

      איך זה התחיל?

      "כשעטרה הגיעה אליי היינו כמה ימים בבית של ההורים שלי, ואז עברנו לדירת חדר שהייתה בבעלותם בבת־ים. בתוך חודש התחילו להגיע לדירה עוד חבר'ה מהזולות בירושלים ששמעו עלינו דרך פייסבוק. כשראיתי שהבית מתמלא - כבר היו לי חמישה ילדים בדירת חדר - ביקשתי בפייסבוק תרומות מזון, ריהוט וציוד. אנשים מכל הארץ שלחו לנו תרומות, ואז מישהו הציע לי דירה של חמישה חדרים לחודשיים".

       

      למה רק חודשיים?

      "זה מה שהיה לו לתת ולקחתי. הקמנו את העמותה, התחלנו לגייס כספים, והיו לנו חודשיים לחפש בית אחר. לא הייתה לי מטרה לנהל עמותה וגם לא לחיות עם הילדים ולגדל אותם, אבל לא יכולתי לעצור את זה, הגיעו עוד ועוד ילדים שהייתי חייבת למצוא להם פתרון. הייתי בת 35 והפסקתי את החיים שלי באותה תקופה, לא יצאתי לדייטים ולא יכולתי להתפרנס. היו ימים שלא יכולתי לצאת מהבית, כי הכל היה עליי 24/7. לא היה לי צוות, רק אני. כשהם התחילו לעמוד על הרגליים, לעלות על המסלול ולצאת לאט־לאט מהבית, החלטתי לעשות קאט, הרגשתי שזה קרה מהר מדי ואנחנו חייבים לעשות את זה בצורה מסודרת כמו שצריך. סגרנו את הבית, ואני מקווה שיום אחד אוכל להקים אותו מחדש. בינתיים היה לי זמן לנוח, לחזור לעבודה שלי ולחפש זוגיות".

       

      מצאת?

      "יש לי בן זוג מקסים כבר כמה חודשים, שהכרתי בטינדר. הייתי בשוק שפגשתי שם מישהו כזה, כי שמעתי דברים לא טובים על הטינדר".

       

      איך הוא הגיב על האימוץ של עטרה?

      "בהתחלה לא רציתי להגיד לו שאימצתי ילדה כדי לא להבהיל אותו, אבל יום אחד נפלט לי 'הבת שלי', והוא השתומם: 'מה, את חד־הורית? בת כמה הילדה שלך?' עניתי שהיא בת 23, אז הוא אמר: 'וואלה, אבל את נורא צעירה'. בקיצור, הייתי צריכה להסביר לו את הסיטואציה".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד